שנות הקסם / אורן יוסיפוביץ

פעם היה פה מזג אויר. פעם היה פה אפילו גשם. זה היה מזמן. לפני שהגלובוס התייבש ונשאר רק מה שיש עכשיו. אני כבר לא זוכר את הפעם האחרונה שירד כאן גשם. שלא לדבר על מבול של ממש.

אני מנסה להיזכר בתקופה ההיא, בשנות הקסם שלנו, עת היינו צעירים, יפים וחסרי כיוון. כשהיה פה ספורט. כן כן, פעם היה פה ספורט. זה נשמע כמו פיקציה, כמו משהו כה רחוק שאין מצב לאשר אותו.




גם העדויות מתמעטות. פעם היה אינטרנט, מין מכשיר כזה שבאמצעותו אפשר לשמור על קשר. היה פייסבוק, היה ג'ימייל, היה פורום אוהדים. פעם היה פה טוב, אין ספק.

חבל שלא הערכנו את זה. המבוגרים של אז, שכבר מזמן לא איתנו, אמרו אז את שאנו אומרים היום: "פעם היה פה ספורט". כך הם היו נזכרים, בערגה כזו ובחן לא מתפשר. ואנחנו האמנו.

ומה עם הנכדים שלי? הם מאמינים שהיה פה טוב?
אני מספר לנכד שלי שפעם היה פה כדורגל, והוא לא מאמין. חבל שאין לי ראיות, דרכים להוכיח. הכל הלך במלחמה הארורה ההיא. התמימות, הטכנולוגיה, ארצות הברית. אני מנסה להסביר לנכד שלי שפעם היו פה אנשים שנקראו אמריקאים, ששלטו בעולם והיו מצוינים בספורט. אבל מדוע שיאמין לי? הכל כל-כך עמום עד שאפילו אני נע בין זכרון ובין פרי-דמיוני.

אבל דבר אחד אני לא שוכח. את הדרבי האחרון של 2009. זה שסיים וסיכם 100 שנות קיום של תל-אביב. את זה אני זוכר כמו היום. לא צריך אינטרנט, לא צריך תמונות, לא צריך ראיות. זה בראשי, בדמי.
זה היה ביום ראשון, תחילת נובמבר. אני זוכר את הסופ"ש שקדם לדרבי. היה מבול בכל הארץ. מבול כזה כבר לא רואים היום. אני זוכר את האימון האחרון של הקבוצה, את ההכנות, את האווירה.

אני זוכר את יום המשחק. תחזיות, הרכבים, פצועים, מורחקים. אבל אף אחד לא ניחש עד כמה גדול הדרבי הזה יהיה. עד כמה מרגש, עד כמה חשוב. אני זוכר את זה כאילו זה פה, עכשיו, מולי. את הפריצה באגף, את ההרמה, את הנגיחה למשקוף ופנימה. אני זוכר את השחקן ההוא רץ עם ידיים מונפות לעבר השער בו ישבתי. אני זוכר את הבעיטה החופשית מ-27 מ'. "כשהכל הולך הכל הולך", שאג סבא הורסקי.

אני מתגעגע להרבה דברים בחיי. הגעגוע גורם להערכה. לו רק הייתי יודע את זה אז, הייתי מתנהג אחרת. הייתי מעריך. הייתי מעריך את העובדה שכמה פעמים בשנה, הכל זז הצידה. המצב הביטחוני, המיקום בטבלה, איכות הסגל, מזג האויר. כמה פעמים בשנה, שתי קבוצות עם שני צבעים שונים, מתנגשות האחת בשנייה במאבק על הכל ועל כלום. כמה פעמים בשנה הלב דופק במהלך שעה וחצי ורק מקווה שהסערה תשכך והכל יישאר מאחור. אבל בינינו, דרבי אף פעם לא באמת נשאר מאחור.

היום, אפריל 2055, אני יכול להודות שהרבה דברים כבר הלכו מהעולם הזה. אבל הדרבי האחרון של 2009 – זה יישאר לתמיד.

פילדלפיה - נגמרו הקללות, נגמרו התירוצים / אורן יוסיפוביץ

ההתעניינות הישראלית בבייסבול אמנם לא מעמיקה, אבל ככל שזה נוגע לחיבור בין ספורט לעיר, פילדלפיה היא עיר לכתוב עליה.

העיר השישית בגדלה במדינת הדוד סם (כ-1.5 מיליון תושבים) קיימת כבר מאז 1682. העיר שייכת למדינת פנסילבניה, ראש העיר הנוכחי הוא מייקל נאטר ויש עוד מלא עובדות שישעממו למוות.

אז נעבור לעניין. פילדלפיה היא עיר ספורט. נחדד: פילדלפיה היא עיר ספורט מובהקת. היא אחת מ-13** ערים אמריקאיות שברשותן נציגות בכל 4 הספורטס הגדולים. (פוטבול, בייסבול כדורסל ורולרבליידס על הקרח). נחדד עוד יותר: פילדלפיה היא אחת הערים הלוזריות ביותר בספורט. קבוצות הספורט הגדולות שלה זכו ב-9 אליפויות בלבד ב-290 שנות ספורט מצטברות.

מ-1983, עת זכו הסיקסרס באליפות ה-NBA, החל רצף עצוב של 25 שנים ללא אליפות בענפים הגדולים. הרצף נגמר, אם-כן, בעונה שעברה, עם זכייתה של פילדלפיה פיליס בוורלד סירייס של הבייסבול.

אז דובר רבות על קללת בילי פן. וויליאם פן (1644-1718) היה מייסד פנסילבניה, אחת מ-13 הקולוניות הראשונות. בפילדלפיה הוצב פסל שלו על גג בניין העירייה. פסלו של פן היה הדבר הגבוה ביותר בעיר. עד שב-1987 נבנה גורד השחקים "וואן ליברטי פלייס", כיום הבניין ה-17 בגובהו באמריקה. מאז שנבנה ועד לשנה שעברה, קבוצות העיר הפילדלפיות אכלו הרבה חצץ. לתושבים המשוועים לאליפות נמאס. ביוני 2007 צוות פועלים שם פעמיו לבניין הגבוה ביותר בעיר, ה"קומקאסט סנטר", והדביקו על גג הבניין צלמית קטנה של אותו פסל של בילי פן. קשור או לא קשור, שנה לאחר מכן הסתיים הרצף המר, הפיליס חגגו אליפות והקללה הוכרזה כגמורה.

בחזרה להווה. הפיליס נמצאים כיום בשוויון 1:1 מול היאנקיס בוורלד סירייס. הסדרה מגיעה ל-3 משחקים בעיר חופשיית הקללות. ליאנקיס בלבד 26 אליפויות, פי כמה וכמה יותר מכל האליפויות של העיר פילדלפיה (אם לא נחשיב את קבוצת הלאקרוס של העיר, ואנחנו לא נחשיב את קבוצת הלאקרוס של העיר).

בפיליס ינסו לזכות באליפות באק-טו-באק, מה שלא קרה מאז עונות 99' ו-2000, אז היאנקס עשו זאת בעצמם. בכלל, באמריקה מצפים למאבק איתנים בוורלד סירייס של 2009. מאז 2003 לא הייתה סדרת גמר שהגיעה למשחק שישי. הפעם התחזית שונה. מארק ניומן מ"MLB.com" גורס כי מתבשלת לנו סדרה ארוכה וקלאסית, ולא מעט פרשנים מסכימים איתו.

מה שכן, מהיכרותי הדי קצרה עם ענף הלועסים והחובטים, תחזית בייסבול שווה בערכה לתחזית מזג האוויר. הפיליס 11:1 בבית בפלייאוף בשנתיים האחרונות, והעשירים מניו-יורק באים לשנות את הסטטיסטיקה הזאת. יהיה חם. המשחק הבא יהיה בשבת, 31.10 בהלאווין (ליל כל הקדושים). הפיליס, מצידם, ינסו להתחפש לקבוצה מעיר ספורט מצליחה.

* * *

* לחובבי סרטי הספורט. INVINCIBLE - סרט פוטבול שממחיש את הקשר בין פילדלפיה, ספורט, לוזריות ואוהדים. עם מארק ווהלברג ואליזבת' בנקס.

** 13 הערים הספורטיביות בארה"ב (פוטבול, בייסבול, בסקטבול, הוקי)

אטלנטה, ג'ורג'יה (פאלקונס, ברייבס, הוקס, טראשרס)

בוסטון, מסצ'וסטס (פטריוטס, רד-סוקס, סלטיקס, ברוינס)

שיקגו, אילינוי (ברס, ווייט סוקס/ קאבס, בולס, בלאקהוקס)

דאלאס, טקסס (קאובויס, ריינג'רס, מאבריקס, סטארס)

דנבר, קולורדו (ברונקוס, רוקיס, נאגטס, אבלאנש)

דטרויט, מישיגן (ליונס, טייגרס, פיסטונס, רד-ווינגס)

מיאמי, פלורידה (דולפינס, מארלינס, היט, פאנת'רס)

מיניאפוליס, מינסוטה (וייקינגס, טווינס, טימברוולבס, וויילד)

ניו-יורק, ניו-יורק (ג'ייאנטס/ג'טס, יאנקיס/מטס, ניקס/מטס, ריינג'רס/ איילנדרס/ דווילס)

פילדלפיה, פנסילבניה (איגלס, פיליס, סיקסרס, פליירס)

פיניקס, אריזונה (קארדינאלס, דיימונד-באקס, סאנס, קויוטיס)

סן פרנסיסקו, קליפורניה (ניינרס/ריידרס, אתלטיקס/ג'ייאנטס, ווריירס, שארקס)

וושינגטון )רדסקינס, נאטיונאלס, וויזארדס, קאפיטלס)

צחי בניו יורק / צחי שדה

פתיחת עונת ה-NBA הזכירה לצחי שדה נשכחות, אודות תקופה של חופש, לארי ג'ונסון ותפוח ממש גדול

בגדול, אני לא ממש אוהד של קבוצה מסוימת ב- NBA. אהבתי כל מיני קבוצות עם השנים, אבל תמיד הייתה לי חיבה בלב לניו-יורק ניקס. אולי זה בגלל חיבתי ללוזרים נצחיים (ע"ע הפועל תל אביב), אולי בגלל השנה המדהימה ההיא עם לארי ג'ונסון, אלן יוסטון ופטריק יואינג, כשהניקס עלו לפלייאוף מהמקום השמיני במזרח והגיעו עד לגמר עם כמה סלי ניצחון בלתי נשכחים, ואולי סתם בגלל המשיכה שתמיד הייתה לי לעיר המדהימה הזאת וגרמה לי גם לגור שם במשך שנתיים.

אחד הימים הכי טובים בחיים שלי התחיל בטלפון תמים שקיבלה חברה שלי (היום אשתי). לקחנו רכב ונסענו לטיול מחוץ למנהטן לכיוון פילדלפיה. באמצע הנסיעה הטלפון שלה צלצל, ואחרי שיחה קצרה היא שאלה אותי: "תגיד, אנחנו רוצים 2 כרטיסים חינם למשחק של הניקס נגד אורלנדו בעוד 3 ימים?".
אחרי שהסטתי את ההגה בחזרה לכיוון הנכון, חוויה מלווה בצפירות קלות של המכוניות הסמוכות, השבתי ברטוריות: "מה נראה לך?!".
"לא, כי פשוט נצטרך לחזור מוקדם יותר כדי להספיק להגיע", היא אמרה. "יהיה בסדר", השבתי כשהחיוך עדיין לא זז משפתיי.

עד לאותו משחק יצא לי לשבת ב"מדיסון סקוור גארדן", רק ביציעים שנקראים ע"י האמריקאים: "the nose bleed section", כלומר - יציעים שכשמגיעים אליהם צריך לקחת בחשבון טיפוס של כ – 20 דקות במדרגות הנעות. אז כשאספנו את הכרטיסים וראיתי באיזה מקום מצוין אנחנו יושבים הפרפרים בבטן התחילו לעוף.

בכניסה ליציע, כשראיתי את כל האנשים בחליפות מסביב הרגשתי ממש לא שייך, וכשהסדרן בדק את הכרטיסים הייתי בטוח שהוא לא ייתן לנו להיכנס, אבל בדרך פלאית כלשהיא הוא חייך והראה לנו את הכיוון. התיישבנו במרחק 10 מטר מדוויט האוורד שתרגל הטבעות בחימום, ומרחק 12 מטר מגרנט היל שעבד על הג'אמפ-שוט אחרי עוד פציעה. בצידו השני של המגרש סטפון מארבורי זרק לסל וזרק מבטים לעבר סטיבי פרנסיס שכדרר ליד קו האמצע, ואדי קארי שאז עוד חשבו שיצא ממנו משהו חייך לעבר נייט רובינסון.

על מסכי הענק שמולנו הופיעו בזו אחר זו תמונות השחקנים והמאמן של הניקס, שאז היה איזייה תומס, השחקן האגדי שבתור מאמן הניקס היה פופולרי במדיסון סקוור גארדן בערך כמו ברט פארב ביציעי גרין ביי (בעונה הנוכחית). בשלב זה הרעב תקף אותנו אז הזמנו קצת ג'אנק אמריקאי להרגיעו. כן כן, הזמנו, זאת אומרת מתפריט, זאת אומרת שמלצרית באה אלינו והגישה לנו את האוכל. מה הפליאה? זה בדיוק כמו בבלומפילד לא?

במהלך הפסקת המחצית ניגשה אלינו אישה אפרו אמריקאית שמנמנה. היא ביקשה לראות את הכרטיסים שלנו. מיד חשבתי שהנה, משהו כאן לא בסדר, אנחנו באמת נראים לא שייכים והיא באה לבדוק מה בדיוק אנחנו עושים שם. ואז קרה דבר מוזר. אחרי שהסתכלה בכרטיסים, היא חייכה והצביעה על מסכי הענק שמעלינו, שם היה מספר מושב שנראה לי מוכר. ואז היא אמרה: "אני שמחה לומר לכם שבדיוק זכיתם בנעלי אייר ג'ורדן חדשות, אם רק תוכלו למלא את הפרטים כאן".
אה, כן, והיה גם משחק. הניקס אפילו נתנו משחק לחימה בראשותם של דיוויד לי וצ'אנינג פריי ובניגוד לכל הגיון גם ניצחו את המשחק בתוצאה 100-94 למרות משחק מצוין של דווייט האוורד.

הגענו לרכב ולי היה מרוח חיוך על כל הפנים למרות שידעתי שעכשיו אנחנו צריכים למצוא חנייה ליד הדירה במרכז מנהטן, משימה שהיא אפשרית בדיוק כמו למצוא חנייה במרכז תל אביב ב – 12 בלילה. אבל אם שמתם לב עד עכשיו לסיפור, בטח לא תופתעו כמו שאני הופתעתי לגלות את החנייה שחיכתה לנו בדיוק מול הדלת של הבניין. כי זה היה באמת יום בלתי אפשרי, יום בממלכת החלומות של הליגה הטובה בעולם.

כספי טיים / אורן יוסיפוביץ

02:55
בוקר יום חמישי.
29.10.09.
הסל הישראלי הראשון ב-NBA.
אוקלהומה כמרקחה.
מאמן הקבוצה הביתית ממהר להזעיק פסק זמן כדי שבישראל כולם יוכלו לכתוב על זה.

02:59.
בוקר יום חמישי.
29.10.09.
כספי חוטף שלשה על הראש מדוראנט וכל מה שאני חושב זה: "למה לעזאזל ממשיכים לשחק? כספי קלע כבר".

הטוב, הרע והמכוער / אמיר דב

**********הדוראנט, הג'קסון והאודן (עיצב בחוסר חן: אורן יוסיפוביץ)

בלי הקדמות מיותרות, שלושה שחקנים שכדאי לשים אליהם לב לקראת עונת ה-NBA הבאה עלינו לטובה.

קווין דוראנט. כשקווין דוראנט וגרג אודן יצאו לדראפט 2007, הפרשנים היו תמימי דעים שדוראנט הוא התוצר המוגמר יותר מבין השניים, אבל גם הם לא הבינו עד כמה. כבר בגיל 19 העמיד הפורוורד המוכשר ממוצע של יותר מ-20 נקודות למשחק, ונבחר לרוקי השנה. בעונה שעברה הוא כבר היה אחד השחקנים הטובים בליגה, עם 25.3 נקודות ו-6.5 ריבאונדים למשחק. אולי יותר חשוב, דוראנט קפץ מ-29% מחוץ לקשת בעונת הרוקי שלו, ל-42% בעונה שעברה. מפחיד.
כשסיים את שנתו הראשונה והאחרונה במכללת טקסס, דוראנט סומן בתור "קווין גארנט הבא". היום כבר ברור לכולם שהוא לא. הוא קולע מכל טווח, מסיים מתפרצות כמו קינג ג'יימס, ומשתמש בידיים הלא נגמרות שלו (מוטת ידיו 224 ס"מ) כדי לחטוף כמו כריס פול. הוא גארד בגוף של פאוואר פורוורד. הוא משהו חדש. הוא קווין דוראנט.
"אני מרגיש טוב". אמר השבוע דוראנט ל-NewsOK, רשת החדשות הגדולה של אוקלהומה. "בתקופה הזו בשנתיים האחרונות רעדתי, היו לי פרפרים בבטן. הפעם אני רגוע ומוכן לשחק. אני המנהיג של הקבוצה הזו, הם מקשיבים לי ומסתכלים עלי, כך שאני צריך להיות רגוע, לצאת לשם ולהנהיג אותנו."
בתור המנהיג של הקבוצה, השנה "דוראנטולה" צריך לעשות את קפיצת המדרגה ולסחוב את הת'אנדרס למקום בפלייאוף. במזרח הוא כנראה היה עושה זאת בקלות, אבל המערב נראה חזק מתמיד וזו הולכת להיות משימה קשה במיוחד. גם אם ייכשל במשימה, דוראנט, שחגג בדיוק לפני חודש את יום הולדתו ה-21, ירכיב ביחד עם הרכז ראסל ווסטברוק (20) והגארד הרוקי ג'יימס הרדן (20), את הקו האחורי הכי צעיר, וכנראה גם הכי מלהיב בליגה.

סטיבן ג'קסון. עם טונות של כשרון מהכתפיים ומטה, סטיבן ג'קסון הצליח לדפוק את הקריירה שלו פעם אחר פעם בשנים האחרונות, בעיקר תודות להתבטאויות אומללות והסתבכות בפלילים.
ב-1996, כשהוא בשנתו האחרונה בתיכון, סומן הגארד הבעייתי (להלן "הגנגסטר") כאחד הכשרונות הכי גדולים באמריקה. את משחק האול-סטאר של התיכונים (McDonald's All-American game), שכלל שמות כמו קובי בראיינט, ג'רמיין אוניל וטים תומאס, הוא סיים כקלע המוביל והמצטיין במשחק.
הקריירה של ג'קסון לא הלכה בדיוק לפי התכנית. הוא התחייב לשחק במכללת אריזונה אבל בסופו של דבר התחרט ורצה לצאת לדראפט מיד לאחר התיכון, אך מצא את עצמו משחק סמסטר אחד עבור קולג' נידח בשם באטלר לפני שיצא לדראפט 1997 בו נבחר רק במקום ה-43. הוא שיחק בליגת ה-CBA ואפילו נדד עד הליגה האוסטרלית לפני שמצא את מקומו בליגה הטובה בעולם.
כעת, בגיל 31, ג'קסון מגיע אחרי העונה הטובה בקריירה שלו, אותה סיים עם ממוצעים של 20.7 נקודות, 6.5 אסיסטים ו-5.1 ריבאונדים למשחק. תוסיפו לזה גם חטיפה וחצי למשחק ומעל 41% מחוץ לקשת, ותבינו שדון נלסון מוציא את המירב מהכוכב הגנגסטר שלו. ג'קסון יכול היה להיות אסיר תודה למאמן והמועדון שהחיו לו את הקריירה, אבל במקום הוא בחר לצאת נגד נלסון וחבריו לקבוצה ולדרוש טרייד בתחילת הקיץ. מזכיר לכם מישהו? אל תספרו את זה לג'קסון, הוא לא ממש מת על קובי. "אני לא אוהב את קובי, ואני גם לא פחות טוב ממנו", זה מה שהיה לו להגיד אחרי משחק קדם העונה נגד הלייקרס לפני שבועיים.
בסופו של דבר, למרות ההצהרות בקיץ, ג'קסון מוצא את עצמו במדי הווריורס גם השנה. הוא אפילו התנצל בפני חבריו לקבוצה לפני כמה ימים ואמר "טעיתי כשביקשתי לעזוב. גיליתי במהלך הקיץ שהקבוצה הזו הרבה יותר טובה ממה שחשבתי". האם זה יספיק לאוהדי הווריורס כדי לסלוח לו? זה כבר תלוי ביכולת שלו להחזיר את הקבוצה שלהם לפלייאוף, אחרי היעדרות של שנתיים.

גרג אודן. תחילת הקריירה של הסנטר המפלצתי מאינדיאנה (בה גדל, לאחר שנולד בניו יורק), היא האנטיתזה המושלמת לכניסה הסוערת של דוראנט לליגה. אודן, הבחירה מספר 1 בדראפט 2007, החמיץ את שנתו הראשונה בליגה בגלל פציעה, ולכן רשם את עונת הרוקי שלו רק בשנה שעברה. גם זו הייתה עונה בינונית למדי. בין פציעה לפציעה, הוא שותף רק ב-61 משחקים בלבד, אותם סיים עם ממוצעים של 8.9 נקודות ו-7 ריבאונדים בפחות מ-22 דקות בממוצע למשחק.
השנה, אומרים כולם, זו חייבת להיות השנה של אודן. במשחקי ההכנה הוא התחיל להזכיר את הסנטר האימתני ממכללת אוהיו, ואת משחק פתיחת העונה מול יוסטון הוא סיים אמנם עם 2 נקודות בלבד, אבל הוסיף 12 ריבאונדים ו-5 חסימות כשהוא נראה בריא מתמיד.

אודן עדיין מוגבל מאד התקפית, ורחוק מלהצדיק את הבחירה הראשונה בדראפט, לא כל שכן את הבחירה לפני סופרסטאר כמו דוראנט. אבל עם הסגל מפוצץ הכשרון של פורטלנד, הנוכחות שלו מתחת לסל עשויה להיות בדיוק החוליה החסרה כדי לקחת את הקבוצה הזאת עוד צעד קדימה, אולי אפילו לסדרת הגמר.

2 חלב, 1 לחם ו-5 סטיב שלכטר / בועז בידרמן

פרובלוג

בוזי. עכבר כדורסל ישראלי ללא גיל וללא גוגל. ראה את הבלוג ורצה לכתוב. ביקשתי שיכתוב על מה שהוא אוהב – על הכדורסל שלנו. בוזי הגיב ללא קול והבנתי שמבחינתו הכדורסל שלנו כבר לא שלנו. "אז תכתוב על מה שהיה פעם, על הגעגועים, על הנוסטלגיה", הקשתי. "אולי בעתיד", השיב. אמרתי לו שאפילו אם הוא יכתוב לי רשימת מכולת אעלה את זה לבלוג. אז זה בדיוק מה שהוא עשה.

מצורפת בזאת רשימת מכולת של נוסטלגיה, של גופיות מעל חולצות-טי, של שמות עם ריח של הפרקט של פעם.

זרים תמיד היו, אבל אז אפילו הם נראו כמו צברים. רשימת מכולת של הגיבורים של אז, כש"רוסי" היה רומן ולא חוק. (אורן יוסיפוביץ)

* * *

תומר קרני, ארי רוזנברג, מנחם אטלס, אור גורן, ג'ונתן דלזל, ג'רי סיימון, ניב בוגין, דורון שפע, פיני חוזז, יריב גולד, ציון קובה, אבי מזרחי, אבנר שם טוב, איציק כהן, ארי רוזנברג, קורן אמישה, אבי שילר, דורון קסקי, דני אלוש, בועז רימון, גילי שוורצמן, אבי מאור, דני ברכה, פיני לוי, צח יאיר, ניר מטלון, אחיה מולכו, אורן עמיאל, מיקי ודב הרמן, אלי וקובי בלול, גיא ז'אנו, זופר אבדיה, ליאור ארדיטי, דזי בארמור, קית' בנט, גלעד כץ, ג'יימס טרי, אמיר בינו, גיל סלע, ג'ק צימרמן, רותם ארליך, ארז חזן, סטיב שלכטר, מור נעמן, יובל אשכנזי, אוסקר גוט, הראל גדות, כריס שבת, משה אגמי, סטיב פאנובקה, אסף ברנע, יואב קדמן, משה אברמוב, מארק קראבר, שרון שרקזי, רועי שידלצקי, רועי אייל, ניר רכליס, איציק תייר, קרל נברסון, יוברט רוברטס, גרג קורנליוס, דרור ברדיצ'ב, אבנר יאור, ערן ברגשטיין, סטיב מאלוביק, גילי סופר, פיל לוקאט, יוסי קונסטנטין, ליאור אמישה, אילן ועקנין, אביגדור מוסקוביץ, חיים שמעונוביץ, יוסי דדון, ניב ברג, צפריר וולפר, מוטי לוי, משה בן בסט, יריב גינדין, עמוס פרישמן, אילן קדוש, אמיר מוכתרי, רונן אזולאי, קורקי נלסון,ריצ'י ריילפורד, הרולד קילינג, ג'ראלד פאדיו, קלפטריק וולס, אדי פיליפס, דאג לי, רולנד יוסטון, ג'ים יוסביץ, וויין פרימן, קרל איימוס, טרי מרטין, מלווין ניוברן, סדריק גלובר, רנדי אוואנס, דיוויד הנדרסון, סטן מאיו.

להוספה לפי ז'אנר בלבד בתגובות.

נ.ב.

קצת כדורגל לסיום, עוזי אוטאצ'י.

לבריאות.

המכונית של בירם כיאל פגעה בקרחון וטבעה / אורן יוסיפוביץ

אבוי, מה יהיה עם ONE?
אכן, ואולי לצער אנשים רבים, אתר הספורט המוביל בארץ (רייטינגית).
אך מה עם קצת אמינות? רק לפעמים, אתם יודעים.

לא ראיתי את המשחק אמש, כי הייתי עסוק במאבקי ליגת הנוער הלאומית בכדורסל (הרבה יותר מעניין אבל אני לא אובייקטיבי). שמעתי שלאחר המשחק אוהדי בית"ר תקפו את בירם כיאל. עכשיו, 12:19 בצהרי מדינת ישראל, מפורסמת ב-ONE הכותרת: "אוהדי בית"ר זרקו רימון הלם על בירם כיאל".

העובדות נכון לעכשיו (על פי תקשורת הספורט):
* בירם כיאל טוען שאוהדי בית"ר זרקו עליו רימון הלם (אתמול זה היה רסס, אגב).
* אוהדי בית"ר כמובן טוענים שלא היה ולא נברא.
* משטרת ישראל גורסת כי רימון הלם לא נזרק, אלא "רק" סלע גדול, ושבכל מקרה העניין ייבדק.

מזל שבתקשורת לא צריך משפט ולא גזר דין ומותר לכתוב הכל. (לראייה, הנה אתם קוראים אפילו את מה שאני כותב). אך ב-ONE כבר החליטו - רימון הלם אכן נזרק. נכון, יכול להיות שאכן נזרק רימון כזה, ואולי אפילו משהו יותר חמור. הרי לא הוכח אחרת. אבל כל עוד אין כל הוכחות, למה לפרסם כאילו ישנן?

קודם כל, ברור שמה שאוהדי בית"ר עשו, ולא לראשונה, הוא פשוט נבזי, מגעיל ושלל מילים כגון אלו.
שנית, אין לי מושג מה עשה מר כיאל בצבא ומהיכן הידע המרשים בסוגי האמל"ח הישראלים.
אבל מפה ועד לצאת בכותרת כזו? הרי באותה ידיעה מובאת תגובת המשטרה: "לא נזרק רימון לעבר מכוניתו של בירם כיאל, מדובר באבן גדולה שפגעה בפגוש של האוטו ועשתה רעש. כיאל יגיש להגיש תלונה במשטרה נגד התוקפים". (עוד רגע של עברית משובחת מבית היוצר של אופירה).

מה היה קורה אם הכותרת הייתה "כיאל טוען שנזרק לעברו רימון הלם"? הרי שאז טוקבקי-ישראל למיניהם לא היו נותנים את הקליק המתבקש. זה לא מספיק חם, לא מספיק דם.

ואם כבר יוצאים בכותרת על משהו שלא בטוח קרה וזו על מנת למשוך איזה קליק או אלף, למה לא ללכת יותר רחוק? למה להיעצר בהלם או רסס?

למה לא לכתוב ש"כיאל נחטף על-ידי חייזרים שלבשו צהוב-שחור"? או ש"אוהדי בית"ר זרקו על כיאל מעטפות אנתרקס"? או בכלל – "טרגדיה לאחר המשחק בחיפה: כיאל חטף רסיסי אפצ'י מאוהד בית"ר החולה בשפעת החזירים". כל כותרת מאלו תמשוך ים קליקים. את האמינות נשאיר למישהו אחר.

לסיכום, אפילו בצבא סופרים 21, 22, 23 לפני שמכריזים פוצץ. הייתי מציע ל-ONE להשתמש באותה שיטה. כי מה שטוב לצבא מספר אחת, חייב להיות טוב לאתר מספר אחד.

בתמונה: סלע גדול (צילום: רב-סרן שמועתי)

האיש שהציל את פרגסון / אמיר דב

השנה היא 1989, ואלכס פרגסון פותח את עונתו הרביעית כמאמן מנצ'סטר יונייטד. המאמן הסקוטי, שעדיין מחכה לתואר ראשון בקבוצה, מוציא בקיץ כסף גדול על פול אינס וגארי פאליסטר, וקובע רף ציפיות גבוה לקראת העונה שבפתח.

היונייטד ופרגסון אכן פותחים את העונה מצוין. 4:1 מרשים על ארסנל, האלופה המכהנת, שולח את הציפיות לשמיים. אלא שהדברים מתהפכים במהרה, והשדים האדומים מתחילים לאבד גובה בליגה כבר בספטמבר. חודש וחצי מפתיחת העונה הקבוצה סופגת את אחד ההפסדים המשפילים בתולדותיה, ומובסת 1:5 בדרבי מול מנצ'סטר סיטי.

בינואר, כשבאמתחתה שבעה משחקים רצופים ללא ניצחון, היונייטד יוצאת למשחק חוץ בנוטינגהאם במסגרת הסיבוב השלישי של הגביע האנגלי. העיתונות האנגלית מפרסמת בימים שקדמו למשחק את החלטת ראשי הקבוצה: "הדחה מול נוטינגהאם – ופרגי בחוץ". בסוכנויות ההימורים כבר אפשר להמר על זהות מחליפו בתפקיד. אלא שלמארק רובינס, אז חלוץ בן 20 שעלה ממחלקת הנוער, היו תכניות אחרות. החלוץ המחליף, שקיבל את ההזדמנות בהרכב במשחק הגביע (כבר אז פרגי האמין ברוטציות), החזיר לסקוטי עם שער ניצחון. 1:0 ליונייטד. פרגסון עדיין חי וצועק.

שלושה חודשים מאוחר יותר, המצב בליגה עדיין רע. האדומים מדשדשים בחצי התחתון של הטבלה, ומעמדו של פרגסון שוב מעורער מתמיד. למזלו, הגרלת הגביע סידרה לו מפגש נוח מול אולדהאם את'לטיק הקטנה בחצי הגמר. באולדהאם, עיירה קטנה בפאתי מנצ'סטר, רצו לנצל את ההזדמנות ולעשות קצת כסף מאירוח האחות הגדולה, והמשחק הועתק למיין רואד, אז אצטדיונה הביתי של מנצ'סטר סיטי. אותו אצטדיון בו הושפלו השדים האדומים בדרבי חצי שנה קודם לכן.

35,150 צופים שמילאו את האצטדיון לדרבי הקטן נאלצו לחכות בסבלנות עד לדקה ה-50, אז העלה בריאן מקלייר הסקוטי את מנצ'סטר ליתרון. הסיפור כבר נראה גמור, אבל בדקה ה-81, אנדי ריצ'י, יוצא מחלקת הנוער של היונייטד, כבש עבור אולדהאם וקבע 1:1. המשחק נכנס להארכה, כשלנוכחים באצטדיון ולקהל בבית ברור שהדחה מביכה מול אולדהאם עלולה לפגוע אנושות בסיכוייו של פרגסון להמשיך במועדון.

את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש. מארק רובינס, כבר בן 21, עלה כמחליף ו-6 דקות לסיום ההארכה כבש את שער הניצחון ושלח את היונייטד לגמר בוומבלי. האדומים לא שכנעו גם בגמר, אבל בסיומו של משחק חוזר (אחרי תיקו 3:3 במשחק הראשון), גברו 1:0 על קריסטל פאלאס והעניקו לאלכס פרגסון תואר ראשון במנצ'סטר יונייטד.

פרגסון, כידוע, המשיך משם ל-11 אליפויות אנגליה, 4 גביעים נוספים, ושני גביעי אירופה לאלופות בלמעלה משני עשורים על הקווים באולד טראפורד. רובינס, לעומתו, זכור בעיקר בתור "האיש שהציל את המשרה של אלכס פרגסון". בחודשיים האחרונים הוא מאמן את בארנסלי מליגת המשנה, ומחר הוא יארח את פרגסון והיונייטד במסגרת הסיבוב הרביעי של גביע קארלינג (לשעבר גביע הליגה). הזדמנות טובה, באיחור של 20 שנה, לגבות את התשלום על אותה הצלה.

בלוגר אורח / צחי עצבני

הבלוג גאה לארח את הכתב אורח הראשון שלו, שהחליט לנצל את הבמה ולפרוק כמות לא מבוטלת של עצבים על המקלדת. לא נגענו.

התכנית הכי מעצבנת ביקום. והיא משלנו / צחי שדה

ערוץ הספורט, שבעבר הלא רחוק היה הדבר הכי טוב בטלוויזיה, עם תכניות קסומות כמו "חמישיות" וסיקור מצוין של ליגת האלופות ושל ה- NBA, מצליח בחודשים האחרונים לרדת ברמה בכל צורה אפשרית. זה מתחיל ב"יציע העיתונות" שפעם הייתה תכנית מעניינת ונושכת והפכה למופע הטרחנות של זקן סנילי שלא זוכר שמות של שחקנים (שלמה שרף), מכביסט שאפילו במכבי לא רצו אותו (צביקה שרף), איש שמחפש לריב עם כל העולם וגם מצליח (אלי אוחנה), וקוף בקרקס שפעם אמר דברי טעם והיום הוא סתם קוף.

הביזיון ממשיך עם קניית זכויות השידור של "הקבוצה של המדינה", מה שגרם למתקפת פרומואים וליקוקים בלתי פוסקים לכל מה שקשור בקבוצה הצהובה. הם לא נתנו אפילו לבנק של מוני להפריע לעוד בדיחת קרש שדרק שארפ מספר לדאור פישר.

אבל לשיא הבושה מגיעה תכנית סיכום המחזור בליגה לכדורגל שמפיק הערוץ בשלושת השבועות האחרונים – "ליגה משלנו". לא יאמן שערוץ הספורט הרים הפקה שמצליחה להתחרות בעליבותה עם "הראשון בשער" ההזויה של בוני גינצבורג ודני נוימן. ב 23:30 בלילה עולים על המסך שני המגישים הכי בלתי נסבלים בטלוויזיה. דני ענבר, שאוהב את עצמו ברמה כזאת שרק דודו טופז יכול להתחרות בה ומיה רונן, שלדעתי לא תוריד את החיוך המטופש הזה מהפרצוף גם אם כלב יחרבן לה על הרגל. מלווה אותם מוטי איוניר – פרשן כדורגל לא רע בכלל לכל הדעות, חוץ מזה שהוא כמעט נרדם על השולחן תוך כדי השידור. התוכנית בכלל מתנהלת באווירה של מוסיקת מעליות כשרונן וענבר מקריינים את תקצירי המשחקים כאילו הם מקריאים סיפור לפני השינה. גם כשענבר מראיין את עמרי אפק בגרסה עוד יותר משעממת של הראיונות אחד על אחד שלו הוא שואל אותו שאלות מטופשות שאפק לא ממש יודע אפילו איך להתייחס אליהן ב – 12 בלילה, כמו למשל, למה איחרת לטיסה למשחק באירופה של בני יהודה? (שהייתה לפני יותר מחודשיים) תשובתו של אפק: סיבות אישיות שלא אפרט אותן בשידור.

ושיא השיאים מגיע בסוף התכנית כאשר ענבר ואיוניר ניגשים ללוח משחק, כדי שהפרשן המהולל יסביר לנרקסיסט ע"י טוש שחור, איקסים וחיצים, איך בית"ר צריכה לסגור בהגנה במשחק מחר מול מכבי חיפה.

מעניין האם קברניטי ערוץ הספורט בכלל מבינים לאיזה שפל הם יורדים וכמה צופים הם מבריחים מהערוצים שלהם. אולי בעוד כמה חודשים, WHEN THE SHIT WILL HIT THE FAN והרייטינג שלהם יתחיל לצנוח הם יבינו. אבל אז הם יוכלו לשלוף את תשובת הקסם של יקיר ליבם שמעון מזרחי: "אבל לא ידענו...".

דברים שרואים שם / אמיר דב

זה לא שיר קינה,

אולי שיר קנאה

לבריטי שיכור עם לסת דפוקה,

שרואה מקרוב ספרדי צהוב שיער

וישראלי קטן קומה

שביחד מרגשים חצי ממלכה

*

דברים שרואים שם

רואים גם פה. אבל

בטלוויזיה

הנה אני בא / אורן יוסיפוביץ

הכירו את ג'ארד אלן מהמינסוטה וייקינגס, צייד קווטרבקים במקצועו * הבחור חזק, מצחיק, רשע וחסר טאקט. ובדיוק בגלל זה אתם תאהבו אותו * הערב הוא ושאר הווייקינגס יוצאים לפיטסבורג למשימה הקשה ביותר שלהם השנה

"רב האנשים לא מודעים לכך, אבל אני מכין אנצ'ילדות נהדרות. הן כה חריפות שהן יגרמו לחור התחת שלכם להרגיש כמו החלק הפנימי של המצת במכונית". זה מה שרשם ג'ארד אלן בטוויטר שלו. המשפט הזה מתאר הכי טוב את האופי של הדפנסיב-אנד של מינסוטה וייקינגקס. רצינות במשחק, הומור מחוצה-לו.

מינסוטה היא אולי הקבוצה המעניינת ביותר ב-NFL השנה. הקוורטרבק הנצחי, ברט פארב בן ה-40, שוב ביטל פרישה והגיע לקבוצה אחרי 16 עונות ביריבה המושבעת גרין ביי ועוד עונה מיותרת בג'טס. הראנינג-בק, אדריאן פיטרסון (AP) הוא בלי ספק הרץ המוכשר והטוב ביותר בליגה. הקבוצה משופעת בכשרונות בשני צדדי המגרש ובהחלט קוראת תיגר על אליפות ה-NFC השנה.

ועם כל אלו, קשה שלא להבחין במספר 69 בסגול – ג'ארד אלן, שהגיע לקבוצה בעונה שעברה אחרי ארבע עונות בקנזס סיטי. כשאור הזרקורים מופנה לפארב ו-AP, אלן בהחלט מראה לאוהדי הווייקינגס ולפרשני הפוטבול, שהוא חלק יותר מאינטגרלי בקבוצה. כמעט לאחר כל משחק מדברים על ג'ארד אלן, ואין קוורטקבק יריב שלא מפוחד לפני מפגש מולו.

פוטבול, כמו כל ספורט אמריקאי, נמדד במספרים. עמדת הדפנסיב-אנד (הקיצוני בקו ההגנה), אותה מאייש אלן, נמדדת בעיקר בהפלות הקוורטרבק היריב (מה שנקרא בעגת הפוטבול – "סאק"). ב-2008 אלן הוביל את הליגה בקטגוריה הזו עם 15 סאקס, כשמאזן הקריירה שלו עומד כרגע על 65. (ד.א, בשיא ההפלות לקריירה מחזיק ברוס סמית', עם 200 סאקס ב-19 עונות).

אחרי המשחק המסקרן מול גרין ביי במחזור הרביעי העונה, אף אחד כבר לא יכול היה להישאר אדיש לכשרון האדיר. אלן הבריק עם כשהפיל את ארון רוג'רס 4.5 פעמים ואף גרם לו להשמיט כדור. פארב היה מצויין, פיטרסון היה סולידי, אבל ג'ארד אלן היה פשוט אחוז דיבוק ונתן משחק מושלם בו ניצחה מינסוטה 30:23. כשנשאל פארב קשישא מה הוא חושב על הביצועים של מספר 69, הוא ענה בתזזיתיות: "ג'ארד אלן הוא חיה. ואוו, כמה שהוא טוב!".

אלן, בן 26, 122 קילו הפרושים על 1.98 מ', נולד בטקסס. כשהיה בן 8, אמר לאביו שהוא רוצה להיות שחקן פוטבול מקצועני. אביו השיב: "אם אתה רוצה להיות שחקן, אתה חייב לאכול, לישון ולנשום פוטבול. רק כך תגיע למטרה". אלן הבטיח לאביו שכך יעשה. כבר כעת ניתן לומר בבטחה – הוא הגיע למטרה.

באתר הרשמי שלו נכתב עליו: "זה לא המשכורת הגבוהה (72 מיליון דולר ל-6 שנים), לא המספרים שהוא מציב ולא השבחים שהוא זוכה להם שמגדירים אותו, אלא התיאבון העצום שלו לחיים". אלן ידוע כבעל חוש הומור יוצא דופן. ב"סאנדיי-נייט-פוטבול" יש מסורת ארוכה בה כל שחקן מציג את עצמו ואת הקולג' בו שיחק. בעת שידור משחק ב-2006, כשהגיעה המצלמה לאלן הוא אמר: "למדתי בבית. תודה, אמא!". לכל הדואגים להשכלתו, הוא סיים גם בית ספר תיכון וגם קולג' עם הישגי פוטבול מרשימים.

השגעון לא זר לבחור הגדול. כשג'ייק קאטלר הגיע לתפקיד הק"ב בשיקגו (עוד יריבה של הוייקינגס לבית ה-NFC צפון) אלן הבטיח: "פעמיים בשנה אני אקלף את העורף שלו על המגרש. אני מת עליו, אבל ביזנס זה ביזנס".
אלן חובב צייד מושבע שכל הזמן מדבר על הרג חיות (איפה צער בעלי חיים כשצריך אותם?), התעסק שנים רבות ברודיאו (במגרש הוא נוהג לחגוג כל סאק בתנועת רודיאו טיפוסית), הסתבך כמה פעמים בעקבות נהיגה בשכרות והייתה תקופה בה נהג לגזוז פס משיער ראשו לאחר כל סאק.

היום (19:00, FOX) תצא מינסוטה לשחק מול האלופה פיטסבורג (4:2) בהיינץ-פילד. זהו המשחק הכי קשה של הוייקינגס (6:0) העונה. פארב, פיטרסון ואלן יאלצו להתמודד עם רות'לסברגר, וורד ופולומאלו ושאר הסטילרס הקשוחים. 65,000 אוהדים משוגעים ומזג אויר קריר עלולים להקשות עוד יותר על הוייקינגס, שרגילים לשחק באולם. לאלן תהיה משימה קשה מהרגיל. הקו ההתקפי של פיטסבורג הוא מהטובים בליגה, וגם הק"ב רות'לסברגר הוא מהגדולים והקשוחים בתפקידו. המצלמות כרגיל תתמקדנה בפארב ובפיטרסון, אבל מפעם לפעם כדאי לכולם לשים לב ל-69 בסגול, בעת שהוא מנסה להמשיך למלא את שהבטיח לאבא, עם עוד הפלת ק"ב ותנועת רודיאו היסטרית.

ניוקאסל: סרט מלחמה / אמיר דב

14:50, שעון אנגליה. סנט. ג'יימס' פארק, ניוקאסל, צפון-מזרח אנגליה. ניוקאסל יונייטד ודונקסטר רוברס עולות על כר הדשא למשחק בליגת המשנה האנגלית. על פי הספירה הרשמית 43,949 אוהדים יושבים ביציעים. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מעודדים את אותה הקבוצה. בחוץ נמדדות 14 מעלות צלזיוס, והשמש מציצה מדי פעם בין העננים. מזג אוויר מושלם לכדורגל, ודי נדיר בתקופה זו של השנה בניוקאסל הגשומה והקרה.
14:59. שחקני ניוקאסל כבר פרוסים על המגרש ומחכים לשריקת הפתיחה. בהרכב שלהם תמצאו את ג'ונאס גוטיירס, שחקן הרכב בנבחרת ארגנטינה, את אנדי קארול, כוכב נבחרת אנגליה הצעירה, את ניקי באט ומרלון הארווד הוותיקים, וגם את קווין נולאן, עד השנה שעברה אחד הקשרים המרכזיים היציבים והסולידים בפרמייר ליג.
בצד השני עומדת האימפריה מדונקסטר, שעשתה את הדרך הארוכה מדרום מחוז יורקשייר. בהרכב שלה לא תמצאו שמות מוכרים, אבל הרבה מאד בריטים אפורים. מרטין וודס הסקוטי, שמעולם לא זומן לנבחרת ארצו, הוא האיש החשוב במרכז השדה. פעם, בשיא הקריירה שלו, הוא רשם שבע הופעות במדי סנדרלנד. קווינטון פורצ'ן הדרום אפריקאי, אחד שישב פעם שש שנים על הספסל של אלכס פרגסון ביונייטד, פותח בהרכב בפעם השניה השנה.

....ץץץץץץץץץ.............הספסל של ניוקאסל בימים יפים יותר

15:18. דונקסטר לא מתרגשת מהביקור הראשון בסנט. ג'יימס פארק מאז 1973, ושולטת במרכז השדה. בדקה ה-18 היא גם מתרגמת את השליטה הזאת ליתרון. דין שילדס, קשר התקפי שעדיין מחפש מקום בנבחרת צפון אירלנד, בועט פנימה מול שער ריק בסיומה של התקפה מצוינת של האורחים. 44 אלף אוהדים המומים ביציע. עד המחצית מרטין וודס מספיק לשגר טיל מ-25 מטר, שמאלץ את סטיב הרפר להציל נפלא כדי למנוע מהבור של ניוקאסל להפוך לעמוק יותר עוד לפני ההפסקה.
16:10. אנדי קארול, כנראה הכשרון הכי גדול שיצא ממחלקת הנוער של ניוקאסל בעשור האחרון, מצליח להחטיא מול שער ריק אחרי דאבל פס עם מרלון הארווד שהשאיר את שוער דונקסטר על הדשא. הארווד עצמו מוחלף שבע דקות אחר כך, וזוכה לשריקות בוז צורמות מהקהל המקומי.
16:24. אנדי קארול, אותו אחד עם ההחמצה מהפסקה הקודמת, מקפיץ את הסנט. ג'יימס' פארק עם שער נפלא בדקה ה-67. גוטיירס עם מסירת הקפצה מקצה הרחבה, וקארול מפינת תיבת החמש שולח את הוולה לפינה הרחוקה. 44 אלף צופים מתעוררים בשניה.
16:43. זוראב חיזנשבילי, הבלם הגיאורגי שמושאל מבלקבורן, סופג כרטיס אדום חמש דקות לסיום המשחק אחרי עימות עם חלוץ דונקסטר בילי שארפ. הקהל המקומי כבר מתחיל לאבד סבלנות, והתוצאות משאר המגרשים מורידות את ניוקאסל עד למקום הרביעי בטבלה.
16:48. כמה שניות לפני תוספת הזמן, והמהפכה הושלמה. הקהל באקסטזה אחרי שקווין נולאן, מי אם לא הוא, כובש את שערו השביעי השנה ושולח את הסדרנים להתמודד עם 44 אלף צופים משולהבים. חצי דקה אחר כך מגיעה הבשורה על שער השוויון של פרסטון מול היריבה הגדולה מידלסברו, והשמחה לא יודעת שובע.
16:53. המחזור ה-14 בצ'מפיונשיפ הסתיים (חוץ מהמשחק בין ק.פ.ר ודרבי שרק התחיל), וניוקאסל שומרת על המקום הראשון. עוד מחזור עבר, ומי שיסתכל על לוח התוצאות בעיתון של מחר יראה עוד ניצחון ביתי של ניוקאסל מול יריבה נחותה. מעטים יידעו על השעתיים מורטות העצבים שעברו על 44 אלף האוהדים באצטדיון, ועל עוד אחד, שניסה לראות את המשחק בשידור אינטרנטי קטוע במיוחד.
Howay The Lads!
שבוע הבא נוסעים לשפילד

כמה סוכר? / פפה ראזי

סוכר. צילום אילוסטרציה

בהמשך לפוסט של אמיר ("לא מיצינו?"), הבלוג גאה להציג את המרואיין הראשון שלו, רכז עירוני אשקלון, אבי סוכר*. אותו סוכר הוא דוגמא ניצחת לשחקן רווי מעברים. הרכז שיחק באשקלון בשנת 2000, עבר לראשל"צ לשנתיים, חזר לאשקלון, נתן עונה בנהריה, היגר לעפולה, חזר לנהריה, פרסה לראשון והעונה הוא מגיע לאשקלון לקדנציה שלישית.

יומיים לפני המשחק הראשון שלו העונה, ביום שני בעפולה, ניסינו לברר עד כמה הנדודים משפיעים עליו.

אפשר לומר שזו חזרה הביתה עבורך.

"כן, אין ספק. מאוד התגעגעתי לחזור לשחק פה בראשון, למרות שזו עיר של כדוריד".

אבל חתמת באשקלון, לא בראשון.

"כן, כן, אשקלון."

הפעם האחרונה ששיחקת בעיר הייתה ב-2005. למה אתה הכי מתגעגע?

"שמע, אין על הגרעינים פה. אין דברים כאלה, זה פשוט עולם אחר ממה שאתם רגילים שם במרכז."

אבי, העיר עם הגרעינים זו עפולה.

"צודק, צודק, אני מתבלבל. אבל תראה אין כמו החבר'ה פה באשקלון. יש לנו קבוצה מגובשת עם המון פוטנציאל, ואני מקווה שהשנה נצליח לשחזר את ההצלחה של לפני שנתיים, ואולי שוב נגנוב את האליפות למכבי. הכל יכול לקרות."

נו באמת, סוכר. אתה יודע שזו הייתה חולון שלקחה את האליפות, ואתה בכלל לא היית שם.

"וואלה? פשוט ראיתי את מורן וכריס באימונים והם כל הזמן מדברים על האליפות. הייתי בטוח שגם אני שיחקתי איתם. אז איפה הייתי באותה שנה?"

בנהריה.

"אה, נכון, נהריה. אל תזכיר לי את העיר הזאת, עם כל הקסאמים שנופלים שם מי בכלל יכול להתרכז בכדורסל? אני בחיים לא חוזר לשם."

אהה... סוכר, לא יודע איך לספר לך את זה, אבל בנהריה זה קטיושות. הקסאמים זה באשקלון, שם חתמת השנה.

"עזוב, אתה יודע מה, לא רוצה את הראיון הזה. גם ככה העברתי חצי קיץ באימונים בבלומפילד כי הפועל חיפשו מגן ימני. בסוף חתמתי בראשון ועכשיו אתה אומר לי שיש פה קסאמים. די, חלאס, לא מתראיין יותר. מאיזה אתר אמרת שאתה בכלל? One?"

* מדור סאטירי. כל קשר בין הדמיון למציאות הוא נכון בהחלט. חוץ מהעובדה שלא באמת ראיינו את סוכר.

נדודי אבי סוכר

עונה	קבוצה
99-00	אשקלון
00-01	ראשל"צ
01-02	ראשל"צ
02-03	אשקלון
03-04	אשקלון
04-05	אשקלון
05-06	נהריה
06-07	עפולה
07-08	נהריה
08-09	ראשל"צ
09-10	אשקלון