17 שניות של אמנזיה / אורן יוסיפוביץ

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אירועים רחוקים וקרובים, פרצופים, נתונים. אני זוכר מספרי טלפון של חברים ליסודי. אפשר אפילו לומר שיש לי זיכרון אדיר. אני זוכר שאתמול היה מתח. וכשכבר ימים כולם דיברו על המשחק הזה. ואני זוכר שיצאתי מהבית לפני חמש, שזה די נדיר בשבילי. אני זוכר את אלו שאספו אותי במונית דרומה. אני זוכר את ההוא עם הבירות, את ההוא עם הפיצוחים, את הדירה שנכנסנו אליה. אני זוכר את המרפסת הצהובה שניצבה לה בגאון מול זו האדומה, כאילו לא יודעת שעוד כמה שעות תיחרב ותהפוך ממרפסת למרתף.


אני זוכר את זריזי, הכלב שהיה בדירה. זריזי לא מכיר אותי ובטח כבר לא זוכר אותי, אבל אני זוכר שהוא לקח לי את הצעיף של הפועל. כלב אדום.

אני זוכר שאחד החבר'ה לא רצה לצאת: "ברגע שאני מחוץ לדירה, אין חזרה – הדרבי מתחיל". אני זוכר שאחר אמר: "יש לדרבי הזה בילד-אפ מטורף וזה הולך להיות אסון בשבילנו". אני במיוחד זוכר שבחור עם שיער ארוך אמר: "אם רק מישהו מהעתיד יכול היה לבוא ולהזהיר אותנו מהדרבי הזה". נובס, הם אמרו, לא נפסיד.

אני זוכר שגם אני אמרתי את זה. אבל אני שיקרתי. אני תמיד מדבר פסימי ונושם נאחס, אבל עם הקבוצה הזו כבר אי אפשר לחיות ככה. היא יותר מדי טובה בשביל זה. ואני זוכר שברגע שקראתי את ההרכבים בעיתון לא הבנתי את אלו שחושבים שיש מצב שמכבי לא תצא עם ים של כדורים ברשת. זה היה וודאי מבחינתי. אני זוכר שלא העזתי להגיד את זה אבל ידעתי שנפרק אותם פירוק אמיתי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת בשדרות ירושלים, שכולם היו מתוחים נורא, ואחד היה אפילו מתוח לכולם. רציתי לומר לו: "אל תדאג, אין מצב שלא מפרקים אותם", אבל לא העזתי. נאחס, אתם יודעים. אני זוכר ששנייה לפני הפתיחה התקשר אלי אוהד מכבי ואמר לי שבגלל שהם מנצחים בטוח הם כבר מתלבטים לאן הם יוצאים אחרי המשחק. הסכמתי איתו ואיחלתי לו בילוי נעים למרות שראיתי ברוחי את הנסיעה העצובה שלו הביתה, את ה'אהלן' היבש לאישה, את העיניים המושפלות, את כניסתו השקטה למיטה.

אני זוכר שנכנסתי לאצטדיון ואני זוכר שחמישים דקות לפני המשחק הוא היה מלא. אני זוכר שזה היה המשחק עם האווירה המדהימה ביותר שיש. אני זוכר את עליית השחקנים, את הרעש, את היופי. אני זוכר את מאיר לוי שורק לפתיחה.

ואז הכל נהיה מעומעם ואני כבר לא זוכר הכל. אני זוכר שזהבי קיבל כדור גובה ומסר פס ללאלה. ואז נהיה בלקאאוט של כמה שניות שלאחריו לאלה על הרצפה עם ערימת ילדים אדומה עליו. ואז את זהבי נותן את המסירה הכי יפה שראיתי מאז שאני רואה כדורגל. ושוב חושך. ופתאום שכטר חוגג. ואז גילי מדרבל. ופתאום דה סילבה רץ עם ידיים למעלה. ואז גילי נותן לראלדס בין הרגליים ושם את איתי מול שער ריק. איתי לא בעט, וגם לא ניסה לבעוט, ולפתע כולם רצו לעיגול האמצע.

תעצומות הנפש ברגעי השיא היו כה גדולות ששילמתי עליהן מחיר כבד. זכיתי להרגיש אותן רק פעם אחת. רק שם, רק בבלומפילד, רק בלייב. לעולם לא אחווה אותן שוב, ושום תקציר לא יעזור לי.

ואז הסתובבתי וראיתי שנגמר, וגם את זה ניצחנו. והזיכרון הפנומנאלי שלי חזר לקדמותו. אני זוכר את הדקות הארוכות שנשארנו לחגוג – נאתכו ושכטר, גוטמן והוא, דה סילבה ואני, ההיא ודה-רידר . אני זוכר שפאתי בלומפילד התחפשו לרחובות ריו בינואר. אני זוכר את הנסיעה באופנוע עם דגל אדום בזנבו. אני זוכר את צופרי הרכבים. אני זוכר עיר שלמה צבועה באדום, הצבע האמיתי שלה. אני זוכר שהגענו לפאב, ושזיטו כבר חיכה שם עם הכלבה שלו, סוזי, שלצווארה צעיף אדום, אם בכלל לכלבים יש צוואר. כלבה אדומה. אולי עוד נכיר לה את זריזי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת.

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אבל פערי הזיכרון הללו, בסך-הכל 17 שניות של חושך מוחלט בתוך אור ענק, התקבצו להן ונהיו הזיכרון הטוב מכולם. מהאמנזיה באהבה.

שיחת טלפון* בין עורכי ONE / ג'וסיבר

- הלו ברקו, זה אבולעפיה. מה המצב יא קוסם? תגיד גבר, יש מצב אני מעלה עכשיו את הידיעה על אגייאר לראשי?

- למה? מה היה איתו?

- מה אתה גנוב?! לא שמעת? שוחרר מהבית משוגעים עכשיו, יש לנו על זה פרסום ראשון, בחייאת ברקו, זה תפור לראשי.

- לא יודע. כמה זה יוריד את התמונות שלי מהילטון?

- תשמע אני עדיין משאיר אותך על טור דעה בפינה למעלה, סיקור של האירוע בראשי משמאל, ווידאו פגז עם הרגעים הכי יפים שלך מהילטון.

- שיגעת אותי אבולעפיה, אני בדיוק בטלפון עם אופירה. מי זאת השחר פאר הזאת ולמה יש לה שלוש סנטים בצד שמאל במקום הקללות שהבאתי בפשכצקי? מה זה צריך להיות? בקיצור אין לי זמן עכשיו, כמה תמונות שלי יהיו אונליין?

- שלוש תמונות איך שאתה נכנס, ואני עכשיו מסדר ידיעה בגליצ'ים על החליפה המאלפת שדפקת היום.

- אל תשכח קרדיט למלדיני. ותעשה טובה תשים אותי בין שתי דוגמניות סיאמיות עם כיתוב תמונה – 'הקוסם חצה אותן לשתיים'.

- סגור ברקו, הכל בשבילך.

- חכה רגע. דיברתי עם אופירה עכשיו, היא אמרה שתוסיף עוד כתבה עלי, סיכמנו על ארבע תמונות בעמוד הראשי. תן איזה משהו יפה, כמו שאתה יודע.

- נו ברקו, אבל יש לי מלא על הראש עכשיו. בדיוק הגיעו תמונות של אניימה בשלג עם כדור כתום, אני צריך להחליט אם זה בלעדי או פרסום ראשון.

- אבולעפיה, תקשיב לי ואני עושה אותך מאמן הגנה בנבחרת. תגיד, אתה צריך את הדפי A4 שנתת לי להילטון היום? עבד מעולה הקטע הזה. הם אשכרה חשבו שכתוב שם משהו.

- אלו שהיה כתוב עליהם 'לשכת העיתונות' למטה? אופירה אמרה שאפשר לנגב עם זה את התחת.

- מה זה לשכת העיתונות?

* קטע זה, כמו הספורט הישראלי, הוא סאטירי בלבד.

קח אותי נובוטני / ג'וסיבר

זהו קישור לטור שכתב גיא נובוטני באתר ONE.

גיא נובוטני הוא איש מקצוע. גיא נובוטני הוא דעתן. גיא נובוטני הוא איש שמבסס את כל כתביו על מחקר מקיף.

גיא גדל עם אייל ברקוביץ במושב רגבה עוד משנות השמונים העליזות. נובוטני היה שלוש שכבות מתחת לקוסם. כבר אז הוא העריץ אותו. כשיהודית המורה לטבע הייתה מעיפה את אייל מהשיעור, נובוטני הסתכל על ברקו בערגה, בקנאה. "למד גם אותי את הקסם הזה", התחנן נובוטני הצעיר.

בכל שנה כשהיה יוצא גליון אוסף של מדבקות כדורגלנים, נובוטני אסף רק את אלו של אייל. בשיאו היו לו 892 מדבקות אייל ברקוביץ, ומדבקה אחת של מרקו בן ברוך. בכל זאת, גם למרקו בן ברוך יש את הכבוד שלו. אתם חייבים להבין – נובוטני מכיר בעל-פה לפחות רמ"ו מ-רמ"ח איבריו של המכשף. ואחרי היכרות כה ארוכה, כה מקיפה, כה אינטימית – נובוטני פשוט יודע שאייל הוא האיש. בכל זאת, הוא ממש מכיר אותו.

נובוטני מבין כדורגל. הוא גאון. בכל זאת, הוא בענף מאז 1923, אז החלוץ הכי טוב בארץ היה פליקס בן-שטחרסן, כך על-פי הנובוטרכיון, שזה בעצם ארכיון הספורט הרשמי של גיא נובוטני. בפסח הקרוב הוא מציג את בית-הגנזים שלו בפני כל. תבואו, רק שלוש שעות מבאר-שבע.

הוא יודע שכדורגל זה משחק פשוט. רק לעשות הגנה, למסור, לבעוט. כל טמבל יכול לאמן את הנבחרת. ואם כל טמבל יכול, אז אחד שהוא בכלל גם קוסם בטוח יכול. נובוטני בדק את כל הקוסמים בעולם. הממצאים – 89% מכל הקוסמים הם לא טמבלים, וה-11% שכן טמבלים, בכלל מעמידים פנים שהם טמבלים. הרי הם קוסמים.

נובוטני אידיאולוג. הוא יודע שאייל היחיד שמתאים. הוא עקב אחר דונאדוני עוד שזה היא רק נער רזה בברגמי (*לברר איפה נולד) שסירב לאכול פסטה. נובוטני טלפן לכל עוזריו של קומאן – בכל זאת, הוא שכב עימם בתעלה – ומצא שהוא בלתי נסבל וממש לא מתאים. נובוטני עשה תחקיר מקיף על רב מאמני הכדורגל בעולם וגילה – באמת שרק ברקוביץ מתאים. באמת באמת.

נובוטני עורך ספורט בחסד. הוא כותב רק את מה שעל ליבו ועל ראשו. וכשנובוטני רואה שיש ארבעה-עשר (מדגם מייצג) אנשים בארץ שלא רוצים את הקוסם כמאמן, זה מציק לו. אז הוא התחנן לכתוב טור על זה. הוא חשק להעלות על הכתב עד כמה ברקו שלו – אהוב ליבו – מתאים. אבל רק בקטע מקצועי כמובן. הרי לברקו יש עשרות שנים של ניסיון*.

נובוטני נביא. הוא יודע שרק אייל יכול להצליח. הוא קנה כדור בדולח ביריד במינכן (בזמן שהוא בירר מידע על קלינסמן וישב לארוחה עם ואן-חאל) ומאז הוא יודע מה יקרה. ונשבע לכם בחדק של קורנליוס – הכדור הראה לנובוטני את אייל יורק על מישהו עם תלתלים לבנים. זה חייב להיות סימן. רק ברקו.

נובוטני הוא איש תקשורת בחסד. הוא כותב את האמת, הוא שולט ברזי המקצוע, הוא איש אשכולות. נובוטני ראוי לקידום. לא יעלה על הדעת שבחור כזה, עם מרפקים, ביצים ומח אנליטי, עדיין בסך-הכל עורך באתר הספורט המגעיל ביותר בעולם כולו.

גם אני מאוהב בנובוטני. ואתה?

אה, וכמובן: רק ברקו! ודונאדוני בן זונה.
נו, איך אני?! אופירה, joosibear@gmail.com, אני מחכה להצעת עבודה.



* זכויות היוצרים למשפט הנ"ל שמורות למלך העיתונאים בכל העולם כולו, מר גיא נובוטני**.

** שם אילוסטרציה. לשם אין קשר לכתבה, שהיא אילוסטרציה בפני עצמה.

המעז מנצח / אורן יוסיפוביץ

כשהניף את גביע ה-NFC לפני שבועיים אמר מאמן הסיינטס, שון פייטון: "הגביע מגיע לעיר הזו. באצטדיון הזה הגשם היה מטפטף מבעד לחורים. היום אין בו חורים".

כעת, כשהוא אלוף ה-NFL (או כמו שהאמריקאים מרבים להתגאות – אלוף העולם), יכול פייטון להירגע ולתת לאמריקה ולתקשורת שלה לעשות את העבודה.

פייטון ניצח את פייטון. שון פייטון ניצח בכח. הוא ניצח באגרסיביות. הוא רצה ולקח. הוא הימר כשהלך על דאון רביעי לפני סיום המחצית, הימור שלא צלח.

אז במקום להתבאס מהעובדה הזו הוא הימר עוד יותר. בזמן שכל העולם ראה את הופעת המחצית של "THE WHO", הוא החליט לפתוח את המחצית השנייה עם אונסייד קיק, וזכה בכדור.

הוא הימר ולחץ וטרף את הקלפים, עד שפייטון המוכר יותר נשבר, מסירתו נחטפה ואיתה גם האליפות. שון פייטון מרתק אותי עוד משהיה עוזר מאמן בדאלאס. הוא מח התקפי מרשים. הוא חד ואסרטיבי. וכאלו אנשים זוכים באליפויות.

כמשחק, הסופרבול ה-44 די אכזב. לא היו מהלכים גדולים מדי או מרגשים מדי, לא טאצ'דאון בשנייה האחרונה ולא בלימת שחקן על הקו. אבל תסמכו על אמריקה - שון פייטון ניצח את פייטון מאנינג; פייטון מאנינג הפסיד לקבוצה בה שיחק אביו; גביע ראשון לניו אורלינס, העיר שרק לפני שנים מספר חוותה את אסון קטרינה ו'הוזנחה' על-ידי הדוד סם; בקיצור, יהיו שם לא מעט מטעמים לתבל.

ותוספת קטנה, כי בכל זאת כבר 5 בבוקר איפשהו (כמו שאומר השיר) – כשקבוצה אמריקאית זוכה בגביע הוא מוענק לבעלים שלה. אני חושב שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. קפטן מניף זה מרגש, מאמן חוגג זה מעניין, אבל לתת את הכבוד לבעלים, לראש הפרמידה, זה הכי נכון והגיוני. מגיע לו. במקרה הזה הכבוד הלך לטום בנסון (82), שאחראי על הקדושים כבר מ-1985.

עם סיום המשחק התמקדו המצלמות בברבן סטריט, שתמיד המה, באסון שקט לו וכעת הומה הוא שוב. והסיינטס ממשיכים לצעוד.