הדשא של השכן ירוק יותר / אורן יוסיפוביץ

בתמונה - משחק ביתי ויושר ספורטיבי

מעשה שהיה כך היה. המגרש של סכנין נפסל לאירוח מפאת ליקויי בטיחות. חשבו הסכנינאים – רצו קריית שמונה, ואז התברר להם שזה ממש יקר ולא נח. מעבירים את המשחק למגרש המזוהה יותר מכל עם יריבתה.

ראשית, יכול להיות שהחלטת המשטרה לסגור את דוחא לא נכונה. אני לא מבין גדול בסידורי אבטחה ולכן לא אכנס לנושא הזה, למרות שלדעתי ענישה חמורה יותר (זריקת אבן –שלוש שנים בכלא) תשיג את המטרה במקרים הללו.

אם תשאלו את שחקני מכבי היכן היו רוצים לשחק במידה ובלומפילד תפוס, היו עונים פה אחד – 'רמת-גן'. אם תשאלו את שחקני סכנין איפה לא היו רוצים שהמשחק יערך – היו עונים את אותה תשובה.

אבל להנהלת סכנין יש רצון בחיסכון (בקריית-שמונה רוצים יותר כסף וההתאחדות תדרוש יותר שוטרים) וברווח (משחק בר"ג יביא קצת יותר אוהדי מכבי מאשר משחק בסכנין, כשבקצת אני מתכוון לכמה אלפים). הרי מכבי נמצאת במומנטום ישראלי (סוג המומנטום היחיד בעולם שמורכב ממשחק אחד) והאוהדים ישמחו לבוא לר"ג לתמוך בקבוצתם העולה והגאה.

ספורטיביות? מישראל והלאה. זכור אותו משחק 'ביתי' של הפועל פ"ת בר"ג, משחק בית עם 40,000 צהובים בר"ג שחגגו אליפות עקב כך. אז בעוד אנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול היה לקרות ומבכים אודות חלמאות העבר, הנה המציאות הישראלית טופחת בפנינו ההמומים בשנית – משחק בית של סכנין ישוחק במגרשה הביתי של היריבה. וכן, ר"ג למכבי זה בית. אל תיצמדו לסמנטיקה זולה.

תחשבו על השחקנים בצהוב. במקום יום קשה ונסיעה ארוכה לצפון - מקום שבאופן טבעי ועקבי קשה לשחק בו, מצפה להם שיוט קל לעיר השכנה. וסכנין? הם אלו שיעשו את המרחק. שכירי חרב עם חרא שכר.

אם זה לא היה מטומטם זה היה רק מצחיק. אבל זה יותר ממטומטם. החלאות (אופס, ה-מ' נפלה) בראש הכדורגל הישראלי ממשיכים להעלים עין ואוזן, ושותקים כל הדרך לאבדון.

והיחידים שמטומטמים יותר מהחלאות הללו יושבים בהנהלת סכנין. שימו לב לטבלה – קבוצתם במקום ה-13 עם 12 נק', נקודה אחת מעל הפועל פ"ת שבמקום האחרון. אבל מה משנה המצב בטבלה או הליגה בה תהיה הקבוצה של המגזר בעונה הבאה? העיקר המזומנים.

אם ההחלטה תישאר על כנה, אני פשוט אתמוגג אם בסוף העונה סכנין תרד ליגה. אשמח כמו שלא שמחתי מזמן. כי קבוצה כזו ראויה לעונש, בלי קשר לתוצאת המשחק. להתבכיין על שמתנכלים להם וסוגרים להם את המגרש זה טוב ויפה, אך לארח את יריבתם במגרשה? (ראשי סכנין ביקשו לארח בבלומפילד ונתקלו בסירוב) – צביעות ותו-לא.

הרי אם סכנין תרד בסוף העונה (שוב – אמן שכך) נשמע את מסע היללות הרגיל – "אין שוויוניות", "מתנכלים לנו", "תמיד עוזרים לקבוצות הגדולות". התעוררו! אתם אלו שמונעים שוויוניות, אתם אלו שמתנכלים לעצמכם, אתם עוזרים לקבוצות הגדולות.

אני מציע לעומד בראש הקבוצה (מרב בלבולי-מח אי אפשר לדעת מי זה ואין לי כוונה לבדוק) להמשיך באותו קו – יש עוד 20 מחזורי ליגה. תארח את כולם בחוץ. תעשה קופה. אוהדי בית"ר ישמחו להתארח בטדי, חיפה יהיו מאושרים לצאת למשחק חוץ בקריית אליעזר ושכטר-ורמוט יעריכו את ההזדמנות לפגוש אתכם מהצד השני של בלומפילד. רק בואו.

בנוסף, תעשו מבצעים לקהל היריבה, תרמו לקופות האוהדים שלהם על מנת שירכשו אביזרי עידוד ותבטיחו שבכל פעם שימלאו את האצטדיון תעלו לשחק עם 9 שחקנים. זה כסף מובטח. המשחק ממילא לא חשוב.

אני מאחל לסכנין, לאוהדיה (שלא עושים די על-מנת למנוע הביזיון) ולשחקניה (שחוץ ממאיר כהן לא שמעתי אף אחד מלין על הפרשה) לצאת לר"ג, להרוויח מאות אלפי שקלים ולצחוק כל הדרך אל הבנק ואל הליגה השנייה.

מחקרים מראים - ירושלים עפה מהגביע / אורן יוסיפוביץ

התפלגות גרפית של ממוצע הקליעות של שמוליק ברנר במלחה בימים שהוא לא אכל סנדביץ' טונה

8 שניות לסיום במלחה, נקודה לירושלים. הכדור בקושי מגיע לשמוליק ברנר שנלחץ וספק אם בכלל יצליח לעבור את החצי בזמן. גם אם יצליח לעשות כן, ספק אם יצליח לשחרר זריקה נאותה או את הכדור לעבר שחקן אחר.

מה עושים הגודסים? פאול. פאול זה שולח את הוד ברנרותו ל-2 זריקות עונשין. גודס אמר בראיון לאחר המשחק שהגיוני לשלוח את ברנר לקו כי הוא עומד על 30% בקטגוריה הזו.

ראשית, מבדיקה מדוקדקת שכללה התבוננות באתר המנהלת נמצא ששמוליק זרק 11 זריקות העונה וקלע 6 מתוכן. 54.5% למען הדיוק.

ונניח שאם היינו מסתכלים במאזן הקריירה של שמוליק וגם הוא היה על 50%, הרי שכשברנר יעמוד על הקו, כל אחת משתי הזריקות או שתיכנס או שלא, ממש ככה. ה-כן שווה ל-לא.

גודס, בהחלטה כביכול מחושבת, שם את המשחק בידיים של ברנר ונתניה. כי הרי לנתניה היו עוד פאולים לתת, משמע – משחק חכם שלה לא ייתן לירושלמים לשחרר זריקה ב-8 השניות שיוותרו לאחר מכן, קל וחומר אם גודס בונה על החטאות עונשין של ברנר, שיגרמו למאבק על הריבאונד שיגרום לבזבוז זמן נוסף.
אז מדוע לבצע עבירה?

זהו עניין מהותי של פילוסופיה. של גישה למשחק. מאמנים צריכים לבוא עם הגישה הזו מהבית. כשטולברט קלע את הסל ההוא בעונה שעברה בגמר הגביע, הייתי מראשוני המבקרים על החלטתו (אי-החלטתו) של אשכנזי לבצע עבירה. אבל אז זה היה טולברט (בלי להעליב, ברנר זה לא טולברט) ובעיקר הרבה בלבול בהגנה הירוקה. יותר מהותי הוא ההפרש. חיפה הובילה על חולוניה ב-2 נק'. משמע – לעשות עבירה ולשלוח שחקן לקו זה עסק הרבה יותר משתלם. קלע את שתיהן – הכדור אצלך בשוויון. קלע אחת – הכדור אצלך ביתרון.

בחזרה למלחה. ירושלים עמדה טוב בהגנה והובילה בנקודה אחת בלבד במשחק בית. אין שום הגיון לעשות עבירה במקרה כזה. ביתרון 2, ניחא. בנקודה – זו טעות.
גם אם גודס בנה על סטטיסטיקה יבשה – הרי שברנר מעל קו ה-50% ולכן זו טעות. ובכלל, לפעמים לא צריך רק להסתכל על סטטיסטיקה. משחק ביתי, יתרון נקודה, 8 שניות לסיום, הכדור אצל גארד ישראלי שנשמר (היטב) על-ידי סילון אמריקאי בגובה 1.75 מ', סמוך לסל שלו. לאותה קבוצה יש שתי עבירות לתת, מה שאומר – אחרי זריקות העונשין המשחק למעשה נגמר.

ההחלטה של גודס הייתה, אם נתנסח בעדינות – גרועה מאוד. אין שום הגיון בלבצע עבירה. ברגעים כאלה טוב היה אם גודס היה סומך יותר על פו ג'טר ופחות על כישורי המתמטיקה שלו. ברנר אמר תודה וה-54% ב-11 זריקות הפכו ל-100% בשתי זריקות. "הסטטיסטיקה מתיישרת בסוף", אמרו חכמים ממני. אז אמנם הסטטיסטיקה של ברנר אכן תתיישר, אבל לירושלים הסוף היה כבר אמש.

הדרבי של עיר הבירה / איתן אלון

ירושלים היא עיר הבירה של ישראל. בטח בהקשר הפוליטי, הרוחני והדתי. תל-אביב היא בירת הכלכלה, העסקים, התרבות והליברליזם. והבירה שלי, הבירה הפרטית האישית שלי, היא חיפה. גם היום, כשאני גר בצנטרום של תל אביב, אני מתרגש כשאני נוסע צפונה על כביש החוף ונכנס למבואותיה היפים כל-כך של חיפה (על אף שהיא העיר היחידה בעולם שמקבלת פנייך בבית עלמין עצום מימדים), עיר הבירה שלי.

זוהי עיר הבירה של כל ילד צפוני באשר הוא. ילדים מנהריה, עכו, כרמיאל, הקריות וגם נשר וטירת הכרמל רחמנא ליצלן. דורות על דורות של ילדים, שכמוני, נסיעה לחיפה עבורם הייתה ה-נסיעה. תל אביב הייתה חו"ל וירושלים מחוץ לאטמוספרה. חיפה הייתה כל מה שחלמנו עליו. נסיעה בקו 272 לתחנה המרכזית המעופשת ומשם סיור בין דוכני הימאים בעיר התחתית, עליה לפלאפל נהדר בהדר וקינוח בחנותו של מימל הצלם.

אצל מימל תמיד יכולתי למצוא את התמונה של שחקן הרכש הטרי ביותר, עם חתימתו שהתנוססה עליה ועדיין לא יבש עליה הדיו. זכורות לי במיוחד התמונות הענקיות שתלה מימל בחנותו מחתונתו של ראובן עטר. מימל התגאה בתמונות האלה ובעובדה שראובן, מלך חיפה, בחר בו כצלם הראשי בחתונה המדוברת.
בימים ההם לא הייתה קוסמטיקאית-ספק-עיתונאית ששולחת צלמים לחינה של השכן של הדוד של האימא של האח של כוכבים כמו עוז ראלי. לא היה מי שיפרסם בתמונות ענק את דור מלול בולס פסטה ולא היה מי שיכנס למיטה של פדרו גלבאן ויספר לנו שהוא כבר לא קונה תחתוני “HIKE” אצל שלומי מאלדיני ("המלךךךךךךךךךךךךךךךךך"). בימים ההם היה רק את מימל. לפחות בעיר בירתנו. ובאחד הימים, מבין שלל התמונות של הירוקים, התנוססה לה תמונה של המלך הירוק על תלתליו השופעים והמלך לבוש דווקא אדום ועל מדיו מצויר כריש מוזר. ה-דרבי קם לתחייה.

ואין עוד דרבי. נכון, ישנו אחד בין אבי לוזון לדני לוי, ישנו עוד אחד בין אחי נצרת לסכנין וישנו את ההוא שהעיתונאים התל אביבים אוהבים לנפח כאילו היה הדרבי של בואנוס-איירס, למרות שבתל-אביב עצמה, באזורים שלא מסביב לאצטדיון בלומפילד חצי שעה לפני המשחק, הדרבי הזה מעניין את המקומיים כמו עתיד מדינת ישראל. אבל לנו, אנשי הצפון, שליש מאוכלוסיית המדינה, אין עוד דרבי. הדרבי החיפאי זה ה-דרבי. כי ככה זה בעיר שהאטרקציה המרכזית שלה (אם לא נחשיב לרגע את השווארמות המופלאות והחביבות כ"כ על שחקני כדורגל מסוימים שלובשים את הספרה 10 באדום ותוסיפו לזה 16 בירוק) היא הכדורגל.

וראובן עטר עבר להפועל, והפועל קמה לתחייה מתהום הנשייה שהייתה בה והוא גם ניצח לה דרבי ראשון אחרי 19 שנה. אוהדי הפועל, זן נכחד שהתחבא עמוק עמוק בתוך מפעלי התרופות באזור התעשייה המבאיש של קריית-אתא, יצאו מחוריהם ושרו בלא חשש: "כולם ידועים שחיפה אדומה". ובאמת, חיפה ההיסטורית היא אדומה. תמיד הייתה עירם של הפועלים, של הפנקס האדום, של אבא חושי. עד שבאו שלמה שרף, וברוך ממן, וסלקטר האנטנה ורוני רוזנטל וברקוביץ' ועופר ומזרחי וראובן עטר והחליפו את ההגמוניה לירוק הבוהק. המעבר הזה של רובן עשה רק טוב לדרבי שהיה ההצגה הכי חמה בעיר הבירה ובישראל בכלל במשך כמה שנים טובות עד היעלמותה הנוספת של הפועל.

ועכשיו הוא חוזר. נכון שהפערים התעצמו. נכון שמאז צברנו עוד ועוד תארים והפועל עוד ועוד כישלונות. נכון שלהשוות את המעבר של רובן למעבר של ערן לוי זה כמו להשוות בין יכולת הניהול של יענקל'ה לזו של יואב כץ. נכון שהפערים בקהלים, גם באיכות וגם בכמות, הם כמו הפערים שבין אותו ערן לוי ליוסיין בולט, הכול נכון.

ועדיין - היריבות היא אותה יריבות, השנאה היא אותה שנאה, חשיבות הניצחון היא אותה חשיבות, הדרבי הוא אותו דרבי. ה-דרבי של עיר הבירה.

לקראת המשחק הלילה / מערכת ג'וסיבר

ילדים טובים מחפשים ילד רע / יואב זיו

להלן מספר עובדות:

1. ארסנל היא הקבוצה (נכון לכתיבת שורות אלו) שמשחקת את הכדורגל הסקסי והשוטף ביותר, עם הנעת כדור כמעט מושלמת, יציאה מהירה וקטלנית למתפרצות והרבה ברק.

2. המנג'ר ארסן ונגר, טען בראיון לפני כחודש שעומדת לרשותו ההתקפה הטובה ביותר שהייתה לארסנל בכל הזמנים. אז נכון שתיירי הנרי, מלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים, שיחק שם בשיאו והיה בלתי ניתן לעצירה, אבל סביבו לעולם לא היו מספיק כלים התקפיים נוספים. לונגר היום בסגל שחקני התקפה נהדרים כדוגמת ואן-פרסי, אדוארדו, וולקוט, קרלוס ולה, בנדטנר וארשאבין, אליהם מצטרפים שחקני קישור התקפיים נהדרים כדוגמת פברגאס, נאסרי, רוזיצקי ועוד.

3. ארסנל נמצאת כרגע 6 נקודות מהמקום הראשון, עם משחק חסר, ונחשבת כמתמודדת רצינית לאליפות, אך כאשר הגיעה צ'לסי למגרשה של ארסנל, מצוידת בקישור קשוח המכיל את למפארד, באלאק, אסיין ואובי מיקל, היא לא התקשתה לפרק את התותחנים 3-0.

4. האליפות האחרונה בה זכתה ארסנל הייתה בעונת 2003/2004, והיא הייתה השלישית תוך 6 עונות כולל 4 גביעי ליגה. התואר האחרון בו זכתה ארסנל היה גביע הליגה בעונת 2004/2005.

5. פטריק ויירה, אחד הקשרים האחוריים הטובים ביותר בתולדות המשחק הצטרף לארסנל בעונת 1996/1997 והיה שותף לכל התארים וההצלחות של ארסנל בשלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, כולל בעיטת הפנדל המכריעה בגמר הגביע האחרון בו זכתה ארסנל. ויירה עזב את ארסנל בתום אותה עונה.



מניתוח מהיר של העובדות ניתן להבין די בקלות מה הבעיה של ארסנל בשנים האחרונות, ולמה בדיוק היא זקוקה כדי לבצע את קפיצת המדרגה הדרושה ולהפסיק להלחם על תארים, אלא גם לזכות בהם. עם כל הכבוד לקבוצה הנחמדה והסקסית שבנה ונגר, ללא קשר אחורי אמיתי במרכז המגרש, מה שבפי אנשי הכדורגל נקרא גם 'גרזן', ארסנל תמשיך לחטוף בראש בקלות כאשר תתמודד עם קישור קשוח כדוגמת צ'לסי.

גם כאשר הגיעו לגמר ליגת האלופות, שיחקו בקבוצה ג'ילברטו סילבה הברזילאי המצוין, ומתיאו פלמיני, שהיוו מרכז שדה חזק ואיפשרו לקבוצה ללכת כמעט עד הסוף. מאז שוחררו השניים, אין בסגל של ארסנל קשר אחורי אחד לרפואה. אז לעתים אלכסנדר סונג הקמרוני, שהוא בכלל בלם, נותן תמיכה בעמדת הקשר האחורי, אך למעט זה - כלום.

לטובת הקורא ארסן ונגר, הנה 5 שמות שיכולים לשדרג את הקבוצה מיידית, ויכולים להיות זמינים בחלון ההעברות הקרוב.

1. פרננדו גאגו- קשרה האחורי הפנטסטי של ריאל מדריד, אשר לאחר הגעתם של לסאנה דיארה וצ'אבי אלונסו, חל פיחות במעמדו בקבוצה. הוא אמנם חלש יותר בחלק ההגנתי, אך יודע לנהל משחק מצוין ולבצע מעבר מהיר מההגנה להתקפה.

2. ממדו דיארה- ראה ערך גאגו, גם הוא מריאל מדריד, שחקן קישור אחורי קלאסי, נהדר במשימות הגנתיות ובבניית התקפות המעבר, ואף נוהג להצטרף לעתים תכופות לחלק ההתקפי.

3. מוסה סיסוקו- קשרה הצרפתי בן ה-19 של טולוז הצרפתית, כבר ערך הופעות ראשונות במדי צרפת הבוגרת ונחשב לקלוד מקאללה הבא.

4. חאבייר מסצ'ראנו- קשרה של ליברפול, גרזן אמיתי, בעל בית במרכז המגרש, ויכול להוות אופציה עבור ארסנל, שכן ליברפול מצויה במשבר כלכלי עמוק, והצעה אטרקטיבית תוכל להעביר את השחקן לאצטדיון האמירויות.

5. פטריק ויירה- כן, כן, מדובר באותו פטריק ווירה, קפטן הקבוצה לשעבר שהיה שותף לכל התארים הנ"ל. הקשר הצרפתי המשחק באינטר הפך העונה לשחקן ספסל בקבוצתו של מוריניו, והודיע כבר שהוא מעוניין לעזוב. הוא יכול להיות הפתרון המושלם לארסנל, שכן הוא כבר מכיר את המערכת ואת ונגר, ויוכל לשמש כגננת במרכז השדה לחבורת הילדים שירוצו קדימה לתקוף.

ונגר, נא לשלוח את עמלות הסקאוטינג למערכת ג'וסיבר. תודה.

סוף האולם הישן ותחילת העולם החדש / צחי שדה

מדברים הרבה וכותבים הרבה (כולל בבלוג הזה), על מצבו הקשה של הכדורסל הישראלי. יש יותר מדי זרים גרועים, אין מספיק דקות לשחקנים ישראלים, אין זהות. הכול נכון, כולם צודקים.

חלק גדול מכל הבעיות האלה נגרם בגלל ניהול לקוי של בעלי קבוצות הכדורסל הישראליות, וניהול קבוצה אחת שהוא לרוב מצוין אך גם דורס את שאר הקבוצות ומונע מהן להתקדם (ברור לי שאפשר להתווכח על זה אבל זה לא העניין כרגע).

לכן היום הוא יום ענק לכדורסל הישראלי ולספורט הישראלי, ויום עצום לחברי עמותת הפועל אוסישקין ואוהדי הפועל תל-אביב. היום הוכח שאוהדים יכולים לקחת את גורלם בידם. הם לא חייבים לסבול ניהול כושל, לעמוד מהצד, לקלל ולהתבכיין. הם יכולים לעשות את השינוי במו ידיהם.

האמת שזה לא הוכח היום. זו כבר השנה השלישית שהפועל אוסישקין מעמידה קבוצה שדורסת את הליגה שבה היא נמצאת, תורמת לקהילה ומציגה ניהול נקי מכל רבב.

אבל היום הגיע היום שכל אוהד הפועל חלם עליו מאז הוקמה הפועל אוסישקין. סופה של "הפועל שאול" (כפי שאוהדי הפועל מכנים את קבוצת הפועל תל אביב המקורית של שאול אייזנברג), והפיכת הפועל אוסישקין לקבוצת הכדורסל היחידה שתיקרא הפועל תל-אביב ותייצג (כמו שייצגה מאז יום היווסדה) את האוהדים האדומים.

ברור שהמאבק שלשמו הוקמה הפועל אוסישקין עדיין לא תם. לקבוצה עדיין אין אולם שמתאים למידותיה, למרות שסוף-סוף עיריית תל-אביב החלה להראות נכונות בנושא, והחלה לנקוט צעדים ראשוניים לעבר בניית אולם כדורסל עירוני חדש שישמש גם את קבוצת הכדורסל של הפועל בעיר.

עניין השם הוא מבחינה עקרונית צעד די זניח בדרך. הקבוצה קיימת, עם תקציב מסודר ומבוסס, ספונסרים וניהול קפדני. אך אין לשכוח שהקמת הקבוצה הייתה על בסיס רגשי שהשם "הפועל תל-אביב" עומד במרכזו, ואין ספק שלאלף חברי עמותה נוכחיים בהפועל אוסישקין ההודעה על עניין השם גרמה לדפיקות לב מוגברות, ולהתרגשות של ילד בן 5.

בליגת העל בכדורסל הנוכחית יש אולי 5 קבוצות עם בסיס אוהדים רציני שדוחף את הקבוצה ומהווה פקטור כלשהו בהישגיה. אחת מהקבוצות האלה, הפועל חולון, מדשדשת בתחתית הטבלה ותישאר בליגה רק אם ימצאו שתי קבוצות גרועות ממנה.

וזאת, לדעתי, היא הבעיה האמיתית של הליגה הזאת. משום שכמו שהוכיחו אוהדי הפועל תל-אביב, אוהדים בהחלט יכולים להקים קבוצה, אך אין זכות קיום לקבוצה בלי אוהדים.

נ.ב

אחד הנושאים שמטרידים את חברי העמותה בהפועל אוסישקין עכשיו עם שינוי שם הקבוצה, הוא האם להשאיר את ה"אוסישקין" בתוך השם ולקרוא לקבוצה "הפועל אוסישקין תל-אביב" או להוריד אותו ולחזור ל"הפועל תל-אביב". אני חושב שאוסישקין צריך להישאר, לפחות עד שיבנה אולם חדש לקבוצה.
יש חברי עמותה אחרים שחושבים אחרת. אבל אין מאושר ממני לדעת שהנושא הזה יוכרע בהצבעה דמוקרטית שבה ישתתף כל מי ששילם 300 ₪ וזכה להיות חבר עמותה בהפועל אוסישקין.

במצב הספורט הישראלי עת מתדפקת 2010, זהו בהחלט חידוש מרענן.

הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל / יואב זיו

על המשפט הנהדר הזה חתום סמואל ג'ונסון, אחד מאנשי הספרות הבולטים שחיו באנגליה.


באומרו את המשפט הנוקב הזה, אין הוא מבקש לתקוף את הפטריוט או את הפטריוטיזם בכלל, כי אם אנשים אופורטוניסטים שלפתע משתמשים בפטריוטיות כאידיאליזם.

אני קורא היום בעיתון על כך שבן סהר הגיע לארץ ובמסגרת ה"הסדר" עמו, יצטרף לחיל החינוך, ירצה בפני בני נוער ויעודד אותם להתגייס לצה"ל.

אז הסאגה סביב שירותו של בן סהר כבר הגדישה את הסאה, ונמאס להתעסק איתה ולשמוע עליה. ואני גם לא זוכר ממתי מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט, מגיעים להסדרים עם המשרתים בהם (אני זוכר שכהתגייסתי, ביקשתי להגיע ללהקה צבאית, אך קצין המיון אמר לי שאני עולה על האוטובוס לשבטה, לחיל התותחנים. משום מה, איתי לא הגיעו להסדר).

אבל באמת - לתת לילד הזה, שאם רק היה יכול היה מוותר על השירות הצבאי כליל, להרצות בפני בני נוער על חשיבות השירות בצה"ל?

מסכנים בני הנוער.

לכל חובבי הכדורסל הישראלי / בועז בידרמן

"אז מה אם היה בן-זונה בפושקאר?"

הבדלי רמות, שתי ליגות, ישראלים חלשים, משחקים לא צמודים, אין מתח, אין רמה, משעמם...

הרי אנחנו מכירים את אלו, חובבי הכדורגל האירופי או ה-NBA, שבכל שנה יגחכו לעברנו ברגע שנתכונן לעוד משחק חשוב בין מכבי ר"ג לעירוני נהריה, בנהריה, או שלא יבינו למה אנחנו רושמים לעצמנו בכל מקום אפשרי את החמישייה הראשונה של חולון כולל הספסל. אם הם היו מסתכלים שמאלה הם כנראה היו רואים את המאצ'אפ שתציב באותו הערב מכבי ראשל"צ האימתנית, אבל הם לא. אותנו זה מעניין, מסעיר, מענג יותר מכל דבר ספורטיבי אחר, לפחות.

השנה, כבר נהייה אפילו לי קשה להתווכח עם חבר שרוצה לראות פתאום חטאפה-אוסאסונה על חשבון מכבי חיפה נגד עפולה, בעפולה. אורי כהן מינץ, ניב ברקוביץ... נגמר 24 הפרש, אז מה לעשות על מנת להעביר את הזמן עד מאי?

לרוץ בפארק, לבלות בברים חדשים, להתרחץ פעמיים ביום, לדפוק לשכנה על הדלת, להתקשר לדודה פיקה לשאול לשלומה, לנסות לקחת טורניר עם ישראל בפלייסטיישן, ללכת לקופר ברגל, ללכת לקופר במונית, לחזור לעשן באנגים, להיזכר בילדות, לפחד מהזקנה, אוי... לכתוב טור, אה...פוסט, לבדוק אם יש מישהו מאחוריי הדלת, שמעתי רעשים, ללטף כלב, להחזיק תינוק, לשלוח לה שוב - "וודקה או ערק?", לקצוץ ציפורניים ולגרום לעצמך להתחיל לדמם משם, ללכת לספר למרות שאתה קירח כבר 11 שנים, לאכול שתי פיתות עם שוקולד, לאכול פיתות בלי שוקולד, ללכת להצגות, להתחיל לבכות, לעבוד על אנשים בטלפון, לשפוך את הפח, לגרד בגב עם מתקן מיוחד, לראות קרובים קרובים, סרט בקולנוע, לא לכתוב כאן משהו על פייסבוק או על האח הגדול, להתווכח על פוליטיקה, לצאת לדייטים בצהריים, לעזוב את תל אביב, לא לדבר על זה שאולי תלך להישרדות... אתה לא תלך... וגם לא צריך.

לשדרג ת'נייד, ללבוש חולצה מכופתרת, לעשות בדיקת ראייה, בדיקת דם, בדיקת איידס... לא חובה, לעשות כביסה לבד, לגלות למי באמת אתה דומה, לנסוע לשטחים, להתגבר על כאב ראש בלי אקמול, לקנות 2 עיתונים, ללכת על הידיים, לרכוש רמקולים חדשים, להשתמש בפועל "לרכוש", להיות מתוחכם, להיות פשוט, להיות, אוי..., לדבר עם חיות, לא לנסות לזיין בשלושת הדייטים הראשונים, לראות חטאפה-אוסאסונה, לדבר עם אמא, לדבר עם סימה, לראות ערוץ 8, למצוא את מה שחיפשת ולגלות שלא באמת איבדת, עמוק..., לא להעיר לעצמך, לישון עם פיג'מה אורגינל ולא מדובר פה על מכנסיים וחולצה, ללכת עם חולצות מהצבא, כן - בגיל מסוים אפשר לחזור לעשות דברים כאלה - אתה לא פתטי, לא להשתמש בציטוטים מתוכניות בידור ישראליות, תמציא לבד, לצפות בעצמך חוגג יומולדת 6 בקלטות קטנות, לטבול פתי-בר בתה חם, 3 סוכר בבקשה, לסמן את דרכך בקליפות של תפוז, הייתי יכול לכתוב פה לחשוף את העכוז, לא להשתמש בחרוזים... לכן לא כתבתי כאן חרוז.

לראות "מסע בין כוכבים" בגרסה הישנה ולא לשאול אם זה האוזניים שלו או שהדביקו לו אותם, לעבור זריז עולמות בכתיבה, למצוא את המחִלה של קיפי ולראות מה יש בפנים... מעניין, לשמוע בדיחות חדשות ולהימנע מהמשפט: "שנים לא שמעתי בדיחה חדשה", לא לשאול את עצמך באמצע הפוסט - "מה זה קשור לכדורסל?", לא לראות שירודים חוזרים, לדחות אותה למחר, לא לחזור למקום שכבר היית בו - אז מה אם לפני 19 שנים היה בן-זונה בפושקאר, לחפש צבים, להחליף נורה, להשאיר פתק על המקרר, ללכת עם מקל הליכה, לחזור לתחילת הכתבה, למלא ווינר, רעיון טוב, עשיתי 690 ₪ השבוע, רק על כדורסל ישראלי.

השנה זה קל. הבדלי רמות, אמרתי לכם.

מותו של מכביסט / דביר גלבלום

הזיכרון הראשון שלי מאצטדיון כדורגל הוא מאי-שם בשנת 1990 - אצטדיון ר"ג, תמיד היה תקוע לי בראש שזה היה משחק של מכבי נגד יובנטוס, אבל מאחר שלא פגשתי אף בן-אדם שמכיר בהתרחשות של אותו משחק, ומכיוון שלאחר סקירה קצרה של ארכיון המשחקים האירופיים של הקבוצה לא נמצא זכר לקיום המפגש בין שתי האימפריות בתקופה הזאת, הגעתי למסקנה שאולי זה לא באמת קרה, ואולי זה גם לא היה ב-1990.

אבל שלא תהיה טעות - היה משחק, ומכבי הייתה אחת הקבוצות, ולמיטב זכרוני זה נגמר ב-1:0 לקבוצה השנייה. אבל מאז אני זוכר את עצמי כאוהד מכבי ולא חלף הרבה זמן מאותו אירוע עד שהתייצבתי בקריית-שלום לאימון ראשון בבית-הספר לכדורגל של המועדון.

בתור אוהד שרוף (ובעל מנוי ביתי במחיר מציאה של 50 ש"ח לשחקני הקבוצה) הייתי פוקד את אצטדיון ר"ג על ימין ועל שמאל - תמיד בשער 4 האגדי.
אלה היו ימים שבהם מכבי הייתה תמיד אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה (השנייה בדרך-כלל הייתה חיפה) ויותר מזה, אלה היו ימים שבהם נדרשה התערבות אלוהית כדי שהפועל תנצח בדרבי.

אבל הכי חשוב - אלה היו ימים שבהם לכדורגל בארץ הייתה משמעות. אם הקבוצה שלך ניצחה בשבת היית מגיע בראשון לבית-הספר עם צעיפים, ואם הייתה מפסידה - היית מתהלך מושפל ומשתדל להימנע מהצטלבויות מבטים - זאת בהנחה שבחרת בכל זאת להגיע לבי"ס; היית מסתבך באופן סיסטמתי במכות על רקע האהדה שלך לקבוצה; היית בוחר בפיפ"א את שבדיה כדי להיות עם מדים צהובים כחולים ומשחק נגד טורקיה לפניי כל דרבי כדי לראות כמה ייצא במשחק האמיתי. אנשים היו צמודים לרדיו בשבת - מאזינים לשירים ושערים וכשהיה "בום גווווווווווווווול !!!" ההיסטריה הייתה יותר גדולה מאשר בפיגוע. "מבט ספורט" ו"משחק השבת" היו התכניות עם הרייטינג הכי גבוה בטלוויזיה ואנשים הבינו גם בליגה ארצית.

הסיבה שאני נזכר בכל זה, היא שהיום זה כבר לא ככה. ולמען האמת - כבר שנים שזה לא ככה, לפחות אצלי, ואני אחד שמהות הקיום שלו היא כדורגל. מי יודע, אולי אני כבר לא קיים.

ויכול להיות באמת שזה ככה רק אצלי, כי כל החברים האדומים השפלים שלי עדיין מגלים עניין בליגה הנלוזה וחסרת המעוף שמתקיימת כאן.
מסיבה לא ברורה הם מבזבזים זמן במשחקים ויותר גרוע - הם משלמים על זה כסף. אז ניסיתי לחשוב מה מניע אותם להתנהל בצורה כל-כך מפוקפקת והמסקנה שאליה הגעתי היא - הם אוהבים את המועדון. ואני לא מדבר על אלה שקוראים לעצמם אוהדי הפועל בגלל שזה באופנה, אני מדבר על אלה שגם בשנים שהפועל הייתה קבוצה חלשה ומדשדשת אי שם במרכז הטבלה, התגאו ללבוש אדום והיו זורקים לעברי באופן מתמיד קריאות גנאי כגון "מכביסט", גם אחרי שהפסידו דרבי אחרי דרבי.

שוב ניסיתי לחשוב (דבר שלא בא אצלי בכזאת קלות). הפעם ניסיתי לחשוב למה אני לא ככה, למה אני לא נשאר עם הקבוצה שלי גם כשהיא בקנטים. ושוב הגעתי למסקנה (והסיכוי שזה ייקרה קטן מהסיכוי לקבל ראנר-ראנר לפול), והמסקנה היא שאני שונא את המועדון, מאז ומתמיד שנאתי. פשוט לא ידעתי.

כשהייתי קטן הערצתי את השחקנים. הייתי משחק לבד עם הכדור, מעביר שחקנים דמיוניים ובועט לשערים מאולתרים ומשדר ברקע שאני אבי נמני או איציק זוהר, כובשים שער ניצחון בדקה ה-90. רציתי להיות כמוהם, למי בכלל איכפת מהמועדון, מי חושב על זה?
מכבי בשבילי הייתה נמני, זוהר, הברומרים, אמיר שלח, ניר קלינגר, יעקב הילל, אובארוב ופולוקארוב. ויקטור בלקין, מקאנקי האגדי, יורי שוקאנוב, נועם שהם, אלי דריקס, סביליה ואבי כהן. אפילו מאיר מליקה.

היום הם היסטוריה, הדבר היחיד שנשאר זה המועדון - ואותו אני שונא.

פולנים אחרים / אמיר, סגן נשיא ג'וסיבר לענייני תרבות

הבטחנו ספורט ופולנים אחרים, ועד עכשיו נתנו רק ספורט. אז הנה קצת תרבות, לא ממש פולנית אבל זה מה יש. תכירו את הרקורד קלאב של בק, פרוייקט שהתחיל בק לפני כמה חודשים, במסגרתו הוא נכנס לאולפן בכל פעם עם קבוצת אמנים אחרת, ומקליט איתם גרסה חדשה ואלטרנטיווית לאלבום מוכר. הכל קורה תוך יום הקלטות אחד, ומלווה בצילומים מגניבים סטייל אנדי וורהול, כמו שאפשר לראות בקליפ.

.

Record Club: Velvet Underground & Nico 'Sunday Morning' from Beck Hansen on Vimeo.

מהמשחק דווקא נהניתי / אמיר דב

המשחק בין עירוני אשקלון להפועל ירושלים הסתיים, וגיא גודס מובל לעמדת הראיונות. מיד מונחתת עליו השאלה האלמותית: "מה ניצח לכם את המשחק היום?" הרי ברור שמה שניצח את המשחק זה שסוכר החטיא מהקו ארבע שניות לסוף. אם הוא היה קולע וירושלים לא היו מנצחים, גודס היה נשאל "איפה הפסדתם את המשחק היום?" ואז התשובה הנכונה הייתה – נכון, כשסוכר קלע מהקו ארבע שניות לסוף, או אולי כשנעימי החטיא כמה שניות קודם לכן.

אותה שאלה מופנית גם לבית הלחמי כמה דקות אחר כך, כמובן בגרסה ההפוכה, "איפה הפסדתם את המשחק היום?" גם כאן, התשובה המתבקשת היא כשסוכר החטיא מהקו, וגם כאן עם סיום קצת אחר השאלה ההפוכה הייתה נשאלת.

אז השאלה הזו מיותרת, ונסכם את הנקודה הקצרה הזו בכך שאפשר לפתוח ראיון לאחר משחק עם שאלה קצת פחות בנאלית. אבל מה עם המאמנים, מה יש להם להגיד?

נתחיל מגודס, שהרי לא יענה את התשובה הנכונה, אלא פשוט יספר לנו את תקציר המשחק. "פתחנו מצוין עם הגנה חזקה, ברבע השני הכנסתי מחליפים ולא שיחקנו טוב אז אשקלון חזרו. אחר כך הם עלו ליתרון ורדפנו אחריהם, ובסוף נלחמנו וחזרנו וניצחנו את המשחק". הלו, אנחנו יודעים! ראינו את המשחק בטלוויזיה, אין צורך לתת לנו תקציר. זה לא משחק חוץ בקרואטיה בשנות השמונים (אה, אופס, הם עדיין לא משודרים).

ואם לא הספיק לנו התקציר של גודס אז כמה דקות אחריו מגיעה גם התשובה של בית הלחמי, שכמובן בוחר גם הוא באלגנטיות (טוב, הוא די מזיע ומתנשף, אז אולי לא ממש באלגנטיות) לוותר על התשובה הפשוטה. כי אמנם שמענו את התקציר מהצד של גודס, אבל אולי הוא ראה דברים אחרת (ספוילר: הוא לא). "פתחנו רע, אחר כך המחליפים שלנו עלו והחזירו אותנו למשחק, עלינו ליתרון אבל בסוף ירושלים חזרו והפסדנו את המשחק."

עכשיו, תודות לגודס, בית הלחמי והשעתיים שביליתי מול הטלוויזיה, אני יכול סוף סוף להרכיב לעצמי, ולכם קוראים יקרים, תמונה מלאה של המותחן מאשקלון – רק כדי שתשארו מעודכנים. אם אני לא טועה זה הלך פחות או יותר ככה: ירושלים פתחה טוב עם הגנה חזקה, ואשקלון פתחה חלש, אבל ברבע השני שתי הקבוצות הכניסו את המחליפים ואלה של אשקלון היו טובים יותר והחזירו אותה למשחק. ברבע השלישי אשקלון עלתה ליתרון וירושלים רדפה אחריה, וברבע הרביעי ירושלים נלחמה, הצליחה להחזיר לעצמה את היתרון, ובסוף ניצחה את המשחק. מדהים, לא?

לסיכום, מראייני ערוץ הספורט היקרים, אנא נסו לשאול שאלות קצת פחות בנאליות, אתם נשמעים כמו הקלטה של עצמכם כל שבוע, וגורמים גם למאמנים להשמע כך. מאמני ליגת העל היקרים עוד יותר, אם אין לכם משהו חכם להגיד, עדיף שתגידו משהו מצחיק, תלמדו מפיני גרשון.

מהנעשה בעירנו / אמיר דב

ניוקאסל, כן?

עוד מחזור עבר בליגת המשנה באנגליה (הצ'מפיונשיפ), וניוקאסל ממשיכה לבסס את מעמדה בצמרת. אנחנו כבר 22 מחזורים בתוך העונה (עובדים שם מהר – ככה זה כשצריך להספיק לשחק 46 מחזורים), ולפני כמה שעות המגפאייז רשמו עוד W, הפעם 2:0 בדרבי הקטן (והיחיד, בהיעדרה של סנדרלנד) של נהר הטיין מול מידלסברו.

נכון לעכשיו, כשלווסט ברומיץ' משחק חסר, לניוקאסל פער עצום של 10 נקודות בצמרת הטבלה. למה עצום? כי הצ'מפיונשיפ נחשבת בשנים האחרונות לאחת הליגות הצמודות והמותחות בכדורגל האירופי, ופעם דו ספרתי בצמרת שלה הוא מחזה די נדיר. לפחות שאר הליגה מפצה על כך. הפער בין ווסט ברומיץ', השניה, לבין ווטפורד שבמקום ה-13, עומד על 9 נקודות בלבד.

בניוקאסל סימנו בקיץ את אלן סמית' כמנהיג המיועד לעונה שבפתח. פוסטר של הקשר הבלונדיני במבט קשוח עיטר את הכניסה לאתר הקבוצה, והתנוסס על שלטי חוצות ברחבי העיר. סמית', שידוע כלוחם קשוח על המגרש, סומן כמנהיג לקראת עונת המלחמה הצפויה בליגה השנייה, ואף קיבל את סרט הקפטן על חשבון מייקל אואן שעזב.

אז סמית' באמת מביא מתחילת העונה הרבה קשיחות ומלחמה, אבל לא הרבה יותר מזה. מבט על הסטטיסטיקה שלו בליגה מראה 0 שערים ו-0 בישולים, מול 40 עבירות (כמות כמעט כפולה מהבא אחריו ברשימה), 7 כרטיסים צהובים וכרטיס אדום אחד. קשיחות ומלחמה – כן, כדורגל – לא ממש.

נכון, בליגה כמו הצ'מפיונשיפ משחק חזק ואגרסיבי מנצח הרבה יותר משחקים מפס גאוני או דריבל מיותר באגף, אבל כבר מאוגוסט ברור שסמית' הוא לא באמת סמל ההצלחה של המגפאייז השנה, אלא דווקא חברו למרכז השדה, הילד מליברפול – קווין נולאן.

האמת היא שהילד כבר בן 27, ואפילו אבא לילד משלו ועוד אחד שבדרך. אבל בכדורגל האנגלי הוא עדיין ילד וכנראה תמיד יהיה פשוט כי הוא ילד טוב. Good Boy מושלם בהגדרה הבריטית – לא מסתבך בקטטות בפאבים, לא משתתף באורגיות, לא מקלל את המאמן ולא מרביץ לאוהדים. כמה לא מפתיע שאת המקום בהרכב הוא לקח לג'ואי בארטון, בדיוק זה שכן עושה את כל הדברים האלה, Bad Boy אמיתי.

                  קווין נולאן (מימין) ואלן סמית'. שחקן השנה בצ'מפיונשיפ?


את אוהדי ניוקאסל הוא קנה כבר בקיץ, כשכמו ילד טוב ונאמן לא היסס להצהיר שהוא נשאר בקבוצה כדי לחזור איתה לפרמייר ליג, זאת למרות הצעות רבות שנערמו על שולחן המגפאייז מקבוצות פרמייר-ליג, ביניהן בולטון, בה שימש כקפטן הקבוצה עד ינואר האחרון. על המגרש הוא כבר עם לא פחות מ-10 שערים ו-3 בישולים העונה, בהחלט החצי הפורה יותר בצמד סמית'-נולאן, כשעל הדרך הוא גם מנהיג, מנווט, ומוביל את הקבוצה ל-15 ניצחונות מ-22 משחקים.

כשנולאן גדל בליברפול בשנות השמונים, הוא ושאר בני משפחתו היו אוהדים שרופים של האדומים, הקבוצה הכי טובה בממלכה באותן שנים. עם היכולת של הילד השנה, והקרטוע המתמשך במכונה של רפא בניטס, אוהדי ניוקאסל מתחילים לדאוג כבר עכשיו – שמא הגיבור החדש שלהם עומד להגשים חלום ילדות בעונה הבאה?

אנדריי הולך ואנדריי בא / יואב זיו

המלך החדש? אנדריי-פייר גיגנאק

אנדריי שבצ'נקו הוא ללא ספק אחד משני החלוצים הגדולים ביותר בעולם הכדורגל בשני העשורים האחרונים. החלוץ האוקראיני המוכשר עלה לקבוצת הבוגרים של דינמו קייב כאשר היה בן 18, והחל לתת תפוקה מיידית.
בשנת 1997, כאשר הוא בן 21 בלבד, כבר הוביל את דינמו קייב לרבע גמר ליגת האלופות, כשבדרך כובש שלושער מדהים בשלב הבתים נגד ברצלונה. בעונה לאחר מכן הכישרון הצעיר סחף את קייב שלב אחד גבוה יותר, עד לחצי גמר האלופות כולל 3 שערים כדי להדיח את ריאל מדריד הגדולה ברבע הגמר, ושני שערים מול באיירן מינכן בחצי הגמר. את עונה אותה סיים עם 40 שערים ב-44 הופעות!


זו כמובן הייתה עונתו האחרונה בקבוצה לפני שנרכש ע"י מילאן, במדיה זכה באליפות, גביע וגביע אלופות, ובסך הכל ב-283 הופעות במדי הקבוצה כבש 188 שערים.

לאחר ביקור קצר בלונדון אצל צ'לסי, ועוד חצי עונה במילאן, החליט אנדריי לחזור העונה הביתה כדי לסיים את הקריירה במועדון בו גדל.

וכאילו הייתה כאן התערבות אלוהית - דעיכתו של אנדריי אחד, מגיעה יד ביד עם עלייתו של אנדריי אחר.

מדובר בחלוצה הצרפתי הפנטסטי של טולוז, אנדריי-פייר גיגנאק (אגב התערבות אלוהית - מבדיקה קצרה התגלה שבמסגרת הסכם ערים תאומות, טולוז היא עיר תאומה של לא אחרת מאשר... קייב. וגם של תל אביב).

גיגנאק עשה בשנתיים האחרונות עלייה מטאורית. הוא נרכש לפני שלוש שנים ע"י טולוז מלוריין, במדיה כבש 9 שערים, אך בעונתו הראשונה במדי הקבוצה הסגולה מדרום-מערב צרפת כבש שני שערים בלבד. העונה האחרונה הייתה סיפור אחר לגמרי. גיגנאק הראה יכולת שיא, כבש 24 שערים והוליך אותה עד למקום הרביעי ולהשתתפות בליגה האירופית השנה.

לגיגנאק יש הכל. מהירות, חדות, יכולת ריכוז מדהימה מול השער, מיקום ברחבה עם סיומת מעולה ואפילו בעיטה חזקה מטווחים רחוקים. תוסיפו לכך את נתוניו הפיזיים הנהדרים - 187 ס"מ ו-83 ק"ג, ותקבלו חלוץ חזק ואגרסיבי, בעל כושר גופני נפלא ומשחק ראש לא רע בכלל.

גיגנאק ערך לאחרונה הופעות ראשונות במדי הטריקולור, וכבר מסומן כדבר הבא באירופה.

מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, יובנטוס ומילאן הן רק 4 קבוצות מבין רבות שצריכות להתחזק בחלוץ בדחיפות. אני בכלל לא אופתע אם כבר בחלון ההעברות הקרוב נראה את גיגנאק לובש את החולצה של אחת מהן.

המלך אנדריי מת- יחי המלך אנדריי החדש!

האימפריה מכה שנית - חלק ב': גנואה / יואב זיו

ישנן שתי שאלות מרכזיות הקשורות לליגה האיטלקית, שלרוב אוהדי הכדורגל, אפילו האדוקים שבהם, לא תהיה להן תשובה.

השאלה הראשונה: אחרי יובנטוס, אינטר ומילאן, מי הקבוצה המעוטרת ביותר בליגה האיטלקית?

השאלה השנייה: אם אני נמצא באיטליה, באיזו עיר לעזאזל אוכל לחזות במשחק של סמפדוריה?

התשובה לשתי השאלות הללו - גנואה.

מועדון הכדורגל גנואה הוא אימפריה של ממש, לפחות בעיני עצמו. אם נרצה להקביל אותו לאחד המועדונים מהליגה שלנו, המתאים ביותר יהיה הפועל פתח-תקווה. בדיוק כמו הפועל פתח תקווה, גם גנואה הייתה הקבוצה הטובה ביותר באיטליה כאשר הוקמה הליגה האיטלקית.

המועדון, שהוקם במקור כמועדון קריקט ובהמשך נוספה לו קבוצת כדורגל, זכה ב-6 מ-7 האליפויות הראשונות בתחילתה של הליגה באיטליה ובהמשך השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, הוסיף 3 אליפויות נוספות וגביע מדינה אחד, כדי להפוך למועדון המעוטר והמצליח ביותר באיטליה עד פרוץ המלחמה. לאורך השנים שבאו אחרי מלחמת העולם השנייה, סבלה גנואה מאי יציבות ומשבר כלכלי כמו רוב הקבוצות במדינה והתנדנדה בעקביות בין הליגה הראשונה לשנייה.

בשנת 2004-2005 סיימה ראשונה בליגה השנייה והיית אמורה לעלות לליגה הראשונה בחזרה בעונה שלאחר מכן, אך ההתאחדות האיטלקית גילתה שהקבוצה קנתה את המשחק מיריבתה וונציה, וכעונש נשלל ממנה תואר האליפות והיא הורדה לליגה השלישית.

אבל כמו אימפריה גדולה, ידעה גנואה להתאושש במהרה, ותוך שתי עונות בלבד עלתה מהליגה השלישית לליגה הראשונה.

בעונה שעברה עשתה עונת התאקלמות אדירה, הרבה בזכותו של החלוץ הארגנטיני המוכשר דייגו מיליטו, מכונת שערים משומנת, אשר כבש ב-6 השנים האחרונות 110 שערים(!!) במדי גנואה וסראגוסה (אליה הושאל למשך שלוש עונות). 24 השערים שכבש בעונה שעברה הובילו אותו לסגנות מלך השערים, ואת גנואה למקום החמישי המפתיע (עם אותו מספר נקודות כמו המקום הרביעי אשר מוליך לליגת האלופות) ובכרטיס לליגה האירופאית. באירופה-ליג גנואה מציגה יכולת נפלאה ונחשבת לאחת הקבוצות החזקות במפעל ולטעמי היא אחת הפייבוריטיות לזכייה בו.

אמנם בתחילת השנה נמכר דייגו מיליטו לאינטר, אך בכסף שקיבלה התחזקה הקבוצה בחלוצים דוגמת רודריגו פלאסיו והרנן קרספו, ויחד עם שלד השחקנים המצוין שנשאר מהעונה שעברה מוכנה לקרוא תיגר על מקום באחד המפעלים האירופאים בשנה הבאה.

באיטליה נהוג לשים כוכב אחד מעל סמל הקבוצה על מדי המשחק, על כל 10 אליפויות בהן הקבוצה זוכה. לגנואה, כמוזכר, 9 אליפויות. כולי תקווה שבשנים הקרובות נראה גם על מדי גנואה את אותו כוכב מוזהב.

הקרב על ראשות הבית / יאן פיליפ האסנברג, המבורג

For German Scroll Down

החודשיים האחרונים היו מלאי עליות וירידות. היו לנו הרבה פצועים שהיו חשובים לקבוצה כמו גררו ופטריץ'. אחרי פתיחה מצוינת עברנו תקופה פחות טובה וכרגע הקבוצה במקום החמישי במרחק 4 נק' מהפסגה. במשחק האחרון לפחות הראינו יכולת מצוינת והבסנו את נירנברג 4:0, עם צמד של אליה המצוין.

ב-20 לדצמבר יהיה משחק הליגה האחרון לפני פגרת החורף, נגד ורדר ברמן. זהו הדרבי של צפון גרמניה, משחק בין שתי יריבות מושבעות. אנחנו שונאים אותם כל-כך ואנחנו חייבים לנצח. כמעט בכל משחק מולם יש הרבה מהומות מחוץ לאצטדיון ואני מניח שגם הפעם יהיו. למשטרה תהיה עבודה רבה להפריד בין שני המחנות. בשנה שעברה הפסדנו להם בחצי גמר גביע אופ"א. אנחנו חייבים לנקום השנה.

בתחילת אוקטובר היה להמבורג משחק חשוב מאוד בבית מול הפועל ת"א. אחרי ההפסד בוינה (3:0) האוהדים היו נרגשים וציפו למשחק בקוצר רוח. אוהדי היריבה המקומית, סנט פאולי, קנו כרטיסים למשחק ותמכו בהפועל. הדבר הכעיס אותנו מאוד – רצינו לנצח את הפועל עוד יותר, כשראינו שאוהדי סנט פאולי תומכים בהם.

חשוב להבהיר: בעבר היו בהמבורג אוהדים גזעניים. היום לא נשאר יותר מקומץ מפגרים. הם מיעוט עצום בקרב הקהל שלנו אך אוהדי סנט פאולי מנסים לטעון שלא כך הדבר. אני אומר לכם: המבורג היא עיר סובלנית ולא מפלה שום דת או גזע.

ניצחנו את ת"א 4:2. ממה שיצא לנו לראות מהמבורג, הפועל קבוצה טובה מאוד. אוהדי המבורג הופתעו לטובה לראות אותם משחקים. זה נהדר לראות אותם במקום השני מעל סלטיק וראפיד. אף אחד לא ציפה לזה.

בחמישי הקרוב אנחנו מגיעים לת"א למשחק נגד החברים שלנו על ראשות בית C. שתי הקבוצות כבר עלו, שתיהן עשו את שלהן והעפילו כבר אחרי 5 משחקים. האוהדים מאוד מתרגשים מהעלייה לשלב הבא. הקבוצה שאנחנו הכי רוצים לקבל בשלב הבא זו ליברפול. זה חלום של כל אוהד להגיע לאנפילד. אני מקווה שהשנה נפגוש אותם בשלב כלשהו.

עד אז, ברכות לתל-אביבים והרבה בהצלחה בעתיד. חוץ מבליל חמישי כמובן.

יאן פיליפ האסנברג, המבורג.

Hamburg comes to Tel Aviv/ Jan-Philipp Hasenberg

So was ist passiert in den letzten Wochen seit dem Spiel gegen Hapoel Tel Aviv.

Der HSV hatte viele schlechte Tage und nur wenig gute Tage erwischt. Wir hatten teilweise bis zu 12 verletzte Spieler, darunter auch einige Stammspieler und unser Trainer wusste teilweise nicht wen er im Sturm einsetzen soll.

Auch Spieler wie Petric oder Guerrero hatte es erwischt. Von den letzten 7 Ligaspielen konnten wir keines gewinnen und haben am vergangenen Samstag erstmals nach 7 Wochen wieder einen Dreier geholt gegen den ruhmreichen 1. FC Nürnberg.

In der Europa League konnten wir trotz des Verletzungspechs in die nächste Runde einziehen, nachdem wir uns erfolgreich gegen Rapid Wien und gegen Celtic Glasgow durchsetzen konnten. Am 17. Dezember geht es nun gegen unsere Freunde aus Tel Aviv um Platz 1 in der Tabelle. In der nächsten Runden warten dann Kracher wie Liverpool, Juventus Turin oder gegen Atletico Madrid.

Am 1. Oktober hatten wir unser zweites Spiel in der Europa Legaue gegen Hapoel Tel Aviv. Die Fans warteten gespannt auf dieses Spiel und wollten von der Mannschaft einen Sieg sehen, da das erste Spiel in Wien mit 3-0 sang- und klanglos verloren wurde. Die Tatsache, dass St. Pauli Fans, unser Hass Gegner in Hamburg, sich auch Karten kauften machten uns nur noch heißer dieses Spiel zu gewinnen…und so kam es dann auch. Mit 4-2 gewannen wir letztendlich verdient das Spiel. Es gab keine Randale nach dem Spiel mit den Pauli Anhängern und auch nicht mit den Hapoel Anhängern: ein friedliches Spiel. Hapoel überzeugte in den nächsten Spiel und zog letztendlich auch hochverdient in die nächste Runde ein.

Am 20. Dezember haben wir nun unser Hass-Spiel gegen unseren Rivalen Werder Bremen. Beide Teams sind Punktgleich…es wird auf jeden Fall ein sehr brisantes Derby, vorallem nach den spannenden Spielen in der letzten Saison. Wenn wir beide Spiele gewinnen kann man hochzufrieden in die wohlverdiente Winterpause gehen und danach einige verletzte Spieler zurückerwarten. Auf ein gutes Spiel.

NUR DER HSV

Jan.

האימפריה מכה שנית - חלק א': פארמה / יואב זיו

החיוך סוף-סוף חזר לפניי. הקבוצה הראשונה שגרמה לי לאהוב כדורגל אירופי עד עמקי נשמתי חזרה השנה לליגה הבכירה בארצה ומציגה יכולת נפלאה.

מדובר בלא אחרת מאשר פארמה, הקבוצה מהעיר הצפון איטלקית, שחוץ מהכדורגל מפורסמת בגבינת הפרמזן שמקורה בעיר, והמלחין המפורסם ורדי, שחי בעיר במאה ה-19, ועל שמו אגב נקראה הקבוצה כאשר הוקמה בשנת 1913.

אז איך לובש-אדום-מיום-היוולדו כמוני מגיע לאהוד קבוצה שצבעיה צהוב-כחול? התשובה היא תומאס ברולין. הקשר השבדי הפנומנלי יחד עם שמות גדולים אחרים כמו ג'יאנפרנקו זולה, פאוסטינו אספרייה ואחרים הצעידו את הקבוצה (שהעפילה לליגה הבכירה באיטליה לראשונה רק ב- 1990) תוך שלוש שנים בלבד לגביע מקומי, שלושה גמרים אירופאים - שתי זכיות בגביע אופ"א ובגביע המחזיקות, ותצוגת כדורגל נפלאה אשר כאוהד כדורגל מושבע שבתה אותי לחלוטין.

מאותם שנים פארמה הפכה להיות אימפריה של ממש. אמנם לא זוללת תארים כדוגמת הקבוצות הגדולות, אך גורם משמעותי בצמרת הליגה האיטלקית, כולל זכייה נוספת בגביע אופ"א בשנת 1999, אחרי ניצחון אדיר על מארסיי בגמר בהנהגתו של חואן ורון הארגנטיני.

חשוב לציין שלאורך השנים עברו וגדלו בפארמה כמה מהשחקנים הטובים בעולם בשני העשורים האחרונים, ביניהם אריאל אורטגה, אמורוסו הברזילאי, חואן ורון - המכשפה הקטנה, חריסטו סטויצקוב, אדריאנו, בופון, ליליאן תוראם, פאביו קנאבארו, גילארדינו ואדריאן מוטו.

קבוצות לרוב מפחדות מירידת ליגה, מדשדשות שנים בתחתית ונאחזות בקרנות המזבח - העיקר לא להתבזות. על פארמה עברו 3 שנים כאלו מ- 2005-2008 עד אשר, 'למזלה', ירדה לליגה השנייה בסוף עונת 2008.

אך פארמה, כמו אימפריה גדולה, עשתה מעשה פיורנטינה, גנואה ונאפולי, הבריאה בליגה השנייה, העלתה תשתית של שחקנים צעירים לקבוצה ושבה לסריה A.

עתה, לאחר חצי עונה, עם רכש נכון והרבה מוטיבציה פארמה כובשת את המקום הרביעי - מקום המוליך למוקדמות ליגת האלופות בעונה הבאה, ורחוקה 8 נקודות בלבד מהמקום הראשון.

אז המילה "אליפות" עדיין לא מתגלגלת על לשונם של אנשי הקבוצה, אבל אין כל ספק שפארמה תהווה מוקד כוח בליגה האיטלקית בשנים הקרובות.

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו / צחי שדה

טוב. השעה 12:00 בצהריים של יום שני ויש כמה דברים שאני לא יודע.

1. מה אוכל לארוחת צהריים היום?

2. מתי לעזאזל יהיה המשחק של הפועל תל אביב נגד הפועל רעננה במחזור הבא של ליגת לוזון?

3. מתי לעזאזל יהיה המשחק של הפועל עכו נגד הפועל תל אביב שבוטל שלשום בגלל שאצטדיון שאושר למשחקים בליגת לוזון הפך לבריכת שחייה?

4. למה אכפת לי מתי יהיו משחקים של הפועל רעננה והפועל עכו?!

מעניין, כשנסעתי לחו"ל לראות משחקים של הפועל, יכולתי להזמין כרטיסי טיסה ומלונות חודש מראש, משום שידעתי בדיוק באיזה יום יערך המשחק. אפילו ידעתי באיזה שעה. ממש מוזר אה? אגב, גם אוהדי חיפה ידעו בדיוק איך לתכנן את לוח הזמנים שלהם משום שידעו בדיוק מתי יערך כל משחק של קבוצתם בליגת האלופות.

אבל בליגת לוזון אין מקום לתכנון מראש. להם לא ממש אכפת שאוהדים שקנו מנויים רוצים לדעת מתי הם יכולים לעבוד או לתכנן את חייהם שבוע מראש. כל שבוע הבדיחה הזאת מתעוררת מחדש, אבל הפעם זה כבר עבר כל גבול. אתמול עסקו בכל אתרי הספורט, ובתכניות הרדיו – מתי יערך המשחק של מכבי חיפה נגד בני יהודה. יום שני? יום ראשון? 19:00? 20:00? כל זה כדי שחלוץ בני יהודה, אלירן עטר, יוכל לנסוע לטקס הענקת הפרסים ל"שער השנה בעולם", (נושא שהוא טמטום בפני עצמו אבל זה כבר לפוסט אחר). אז בסוף נקבע יום ראשון ב – 20:00. איזה כיף לאוהדים של הקבוצות האלה. הם יודעים שבוע מראש מתי יערך המשחק של קבוצתם.

על המשחק שבוטל בגלל הגשם כבר נכתב כאן בבלוג ולכן אני לא ארחיב, אבל רק אציין שגם למשחק הזה היה אמור להיקבע תאריך אתמול. אבל אתמול בהתאחדות היו עסוקים בדברים אחרים, כמו להצדיק את עצמם בנושא בריכת השחייה באצטדיון גרין.

אז בינתיים אף אוהד של קבוצה בליגת לוזון לא יודע מתי יערך המשחק הבא של קבוצתו. יש ספקולציות ויש השערות, אבל אין מועדים רשמיים. אז מה דעתכם על הרעיון הבא? במקום להמר על תוצאות המשחקים בווינר ובטוטו, נהמר על היום שבו הם יערכו. מי שמצליח לנחש גם את השעה יזכה באמת בהרבה כסף.

אני כבר לא יודע מי יותר מטומטם. האנשים המנהלים את ליגת הכדורגל הישראלית, או אני ושאר אוהדי הקבוצות, שמבזבזים ממיטב כספם וזמנם על הליגה הזאת.

מיומנו של עיתונאי כורסא / אמיר דב

השבוע אורן הציע לי לקנות באתר שלו את השעון הזה. הוא יעשה לי מחיר מיוחד, הוא אמר. התלבטתי ארוכות והאמת היא שאני עדיין מתלבט, לכן החלטתי לעשות רשימה של השימושים האפשריים בו לפני שאחליט:

1. למדוד במדויק כמה זמן לוקח למשלוח של ההמבורגר להגיע, ולדרוש את ההנחה שמגיעה לי. הפעם יש לי גיבוי של שעון מקצועי – הם לא יוכלו למרוח אותי.

2. לחשב מהו הקצב הנכון לאינטרוולים של טניס ביורוספורט כשאני מזפזפ במהלך פסקי הזמן במשחקי הכדורסל.

3. אף פעם לא ידעתי מה מרגש אותי יותר, שלשת ניצחון בהארכה או שער ניצחון בתוספת הזמן. עכשיו אוכל למדוד דופק בשני המקרים ולדעת אחת ולתמיד את התשובה.

4. להשוות את הדופק שלי במהלך משחק ליגת העל בכדורגל לדופק שלי בזמן השינה ולהוכיח סופית את טענתי שדיג במים עמוקים (תחפשו את זה ב-ESPN בסופי שבוע, מגניב דווקא) הרבה יותר מעניין מהלוזון-ליג.

5. לחשב מהו קצב השטויות הממוצע שפולט לייזי גורדון במהלך שידורי ה-NBA בצ'רלטון, ולהשוות אותם לקצב בו עולים טורי הדעה חסרי התוכן בפינה הימנית העליונה של ONE, אולי הכל מתחבר לאיזו נוסחת קסם שתשמיד את העולם.

שני צבעים לדצמבר / אורן יוסיפוביץ

בתמונה: לא אצטדיון גרין בנצרת עלית. קאובויס-סטאדיום

כיאה למדינה ספורטיבית שמאמינה בקללות עז, בניינים גבוהים ובמבינו, האמריקאים תולים עצמם בסטטיסטיקות. והסטטיסטיקות הללו מוצאות שהדאלאס קאובויס מתקשים לנצח בדצמבר ואילך.

הקאובויס לא ניצחו משחק פלייאוף מאז 1996, ובשש השנים האחרונות מאזן דצמבר שלהם עומד על 10-18 מעליב, כולל ההפסד לג'איינטס בשבוע שעבר. המאזן של דאלאס מראה 8-4 והם ביחד עם האיגלס בראש ה-NFC מזרח, כאשר הניו-יורקים נושפים בעורפם עם 7-5.

השנה הבעלים ג'רי ג'ונס כבר לא יקבל דצמבר עלוב. המאמן ווייד פיליפס מרגיש שאם לא השנה הוא יתייצב בלשכת האבטלה, כי מיסטר ג'ונס מוציא כל-כך הרבה כסף על הבוקרים שלו שהוא כבר חייב לראות תוצאות בשטח.

ואם כבר בענייני שטח עסקינן, ג'ונס דאג לשטח הכי טוב בעולם. ה"קאובויס-סטאדיום" נפתח השנה – היכל ספורט מרהיב שיכול להכיל בין 80 ל-110 אלף אנשים (תלוי ביציע עמידה ובמצב הרוח). עלות הפרויקט הוערכה ב-1.3 מיליארד דולרס. בתקרת האולם (והעולם) נמצא מסך בגודל 49 על 22 מ' (הגדול ביותר בעולם) כדי שמי שדואג האם יראה או לא – לא ידאג כלל. רק המסך עלה 40 מיליון דולר. מעניין האם יש שם מערכת ניקוז.

הערב (23:15, METV) הצ'ארג'רס מסן-דייגו מגיעים למתקן היקר הזה. החברים של פיליפ ריברס ניצחו 7 משחקים רצופים והם במקום הראשון ב-AFC מערב.

דצמבר אמנם שחור משחור כלפי הטקסאנים אך לקבוצה מקליפורניה הוא יותר ממאיר פנים. הצ'ארג'רס נוצצים בחודש האחרון בשנה עם 15 ניצחונות ב-15 המשחקים האחרונים. ההפסד האחרון שלהם בדצמבר היה ב-2006, שיא NFL. השיא הקודם היה שייך ל... דאלאס קאובויס של 1972. המפגש האחרון בין שתי הקבוצות היה ב-2005, אז ניצחה דאלאס, שמובילה 6-2 בסדרה בין שתי הקבוצות.

בחזרה לאספקטים ספורטיביים, דאלאס חייבת משחק אחראי מהקוורטרבק טוני רומו והגנה קשוחה מתמיד, מפני שמולם ניצבים הצ'ארג'רס הלוהטים, עם ים של כשרון התקפי (ריברס, LT, ספרולס, גייטס, ג'קסון, פלויד ורבים וטובים).

אחרי פתיחת עונה גרועה הקבוצה של נורב טרנר סוף-סוף חיברה ניצחון לניצחון והם במומנטום חיובי. הערב יהיה להם מבחן אמיתי. סן-דייגו תעלה למשחק אחרי שכבר תדע מה עשתה יריבתה לבית, דנבר, שתתארח אצל הקולטס הבלתי מנוצחים. עם קצת עזרה מקבוצות אחרות, ריברס וחבריו יכולים להבטיח מקום בפלייאוף עם ניצחון הערב.

המשחק אמור לענות על שאלות רבות. האם רומו יכול להחזיר את דאלאס לימיה העליזים? עד כמה משפיע האצטדיון החדש על הקבוצה של אמריקה? האם הצ'ארג'רס באמת מסוגלים ללכת עד הסוף עם התקפה סופר-מוכשרת והגנה 'דרדלה'?

מעל הכל יונחו להם דצמבר העלוב של הקאובויס, הדצמבר-סטריק המדהים של הברקים והמסורת האמריקאית שמתעקשת לחפש סטטיסטיקה ומשמעות בכל דבר שזז.

תחזית: ניצחון דחוק לצ'ארג'רס*; האמריקאים ימשיכו לחפש משמעות.

*מיותר לציין שכותב שורות אלו עומד על מאזן מדהים בהימורי הפוטבול השנה, מה שמבטיח טעות בתחזית הנ"ל.

נעים אבל קצת פחות / אמיר דב

לא מפתיע אותי שהפועל ירושלים מציגה את הכדורסל הכי טוב שלה דווקא בתקופה פחות טובה של יובל נעימי, תקופה בה מקומו של הגארד ברוטציה של האדומים חוזרת למימדים סבירים. בכלל, כל הפסטיבל סביב נעימי באותו שבוע של סלי ניצחון היה בעיני מוגזם, מוזר ולגמרי חסר פרופורציה.

נכון, הבחור ווינר, אי אפשר לקחת לו את זה. יש לו ביצים, הוא לוקח את הכדור ברגעים החשובים, ובמקרים רבים גם עושה את הנקודות. אבל ההשוואות לקטש, והציטוטים של מאמניו מגן חובה ועד גבעת שמואל שפתאום נזכרו שתמיד היה לו את זה, היו פשוט מגוחכים.

נעימי אולי באמת מזכיר את קטש. פחות ביכולת על המגרש, יותר בעניין הזה שלקבוצה מאד קשה להגיע להישגים כשהכדור בידיים שלו 40 דקות. נכון, הוא מוסר, אבל רק אחרי שהוא מחזיק את הכדור 20 שניות. כשהוא לא עם הכדור הוא לא עוזר לנהל את ההתקפה אלא נעלם באחת הפינות, והזריקה שלו מבחוץ עדיין בינונית במקרה הטוב. בנוסף אני לפחות מקבל תחושה של יהירות מכל מהלך שלו. החל מהכניסות לסל כשרק יד אחת אוחזת בכדור, וכלה בהליכה אחורה עם היד מונפת אחרי כל זריקה משלוש, גם בערב של 0 מ-4.

 שלא תבינו לא נכון, אני באמת אוהב את הבחור, ואפילו חושב שהוא כדורסלן מצוין. גם השילוב שלו עם יוגב אוחיון חכם מאד לדעתי, שני שחקנים שפחות או יותר משלימים אחד את השני בתכונות על המגרש, ויכולים ליצור קו אחורי ישראלי מלהיב ומרענן שלא ראינו מקבוצת צמרת במחוזותינו בשנים האחרונות. אבל נעימי הוא עדיין לא כוכב בקבוצה בסדר גודל של ירושלים, או לפחות בסדר הגודל שהיא הייתה רוצה להיות. וכדאי שגם הוא יבין את זה. כי אם הוא רוצה לשחק 35 דקות בערב ולסיים כל משחק עם 20 נקודות, אשקלון ורמת-גן מחכות ממש מעבר לסיבוב.

שלולית של דמעות / אורן יוסיפוביץ

מפקח מטעם סיירת ההתאחדות בודק מקרוב את אזור הקרן במגרש בנצרת-עילית

אזור ישראל (מדינה אנחנו עדיין לא), דצמבר 2009.

עכו (שמעכו) מארחת בנצרת-עילית – 42 ק"מ מרחק לדברי איזו מפה מקוונת.

ארץ ישראל רווית הגשמים מספקת עוד יום של סערה כה מטורפת שאפילו זקני סיביר מתקשים להזכר האם ראו מאורע כזה אי-פעם.

המגרש נראה כמו בריכה טבעית בחיק הטבע שנוצרה על-ידי אסטרואיד תועה.

שני גברים בטרנינגים וצעיפים של עכו (שחקנים? אוהדים? הולוגרמות?) מנסים לגרש את השלולית עם מטאטא. לנקז מים מדשא עם מטאטא. גברים בטרנינגים וצעיפים של עכו. דקה לפני משחק. מנסים להוציא מים מדשא. עם מטאטא!

אפילו מגב אין.

מה קרה? כשבנו את ההיכל המפואר הזה לא ציפו שפעם בשנה תרד פה איזה טיפה או שבע? או אולי לא סמכו שקבוצות העיר תגענה לגדולות אז הסבו את המקום למאגר מים לעיתות חרום?

מי שמאשים את ליגת לוזון או את ההרחבה טועה ומפספס. אנחנו נמצאים במדינה דפוקה. דפוקה לגמרי. מהייסוד.

זו לא ההרחבה שעשתה את זה. זה רק סימפטום. העניין הוא שכמעט כל החלטה פה דפוקה וכמעט כל מקבל החלטות פה הוא דפוק. חמישה גיבורים מתכנסים תחת מטריה ומתייעצים סלולארית האם אפשר לקיים משחק כדורגל בבריכה. מייקל פלפס מתהפך במיטתו.

מאיר מסובב הדריידל ומקבל החלטה נכונה – כדורגל גדול לא יהיה פה.

איזה כיף לאילו מאירופה. שם אף פעם אין גשם.

מעביר ל-53.

סמיילי עצוב.

חג שמח.

חתרנים בלתי נלאים / צחי שדה

פלפס. האם ישאג ככה גם בלי החליפה?

טוב, אז מה יש לי לעשות מחר? יש לי פגישה ב – 9:00, שיעור ב – 11:00 ו.. הו, הנה הקיר מגיע, צריך להסתובב, טוב, הוא כבר ממש יושב לי על הרגליים, אולי אני אתן לו לעקוף, ואולי לא? אני אגביר קצת עבודת רגליים ו...
טוב, לא חשוב, הוא כבר עבר. אז רגע, איפה הייתי? איך קראו לשיר הזה, נו?! הוא הולך ככה (מזמזם בראש עם זיופים) עם הזמרת הזאת. נשארו עוד 50 מטר אז בוא ניתן קצת בראש. ואוו! ארוחת הצהריים הזאת מתחילה קצת לעלות. כל פעם אני שוכח לא לאכול לאפה שעה לפני אימון.

מחשבות כמו אלה למעלה והרבה אחרות עוברות בראשן של כל שחיין ושחיינית, בדרגת מקצוענות כזו או אחרת, במהלך אימון שגרתי. הן קיימות משום שברגע שמכניסים את הראש למים זה כמו להיכנס לעולם אחר. זה רק אתה (או את) ומה שנמצא אצלך בראש, אין סאונד חיצוני חוץ מרחש הגלים שעושות התנועות שלך ושל חבריך הסמוכים אליך בבריכה. וכשהמצב הזה של חוסר קשר לעולם החיצוני נמשך דקות ושעות ארוכות אז זה יכול לשעמם מהר מאוד. אז מנצלים את הזמן לחשוב על הדברים שלא יוצא לחשוב עליהם במשך היום, ומפתחים מיומנויות של בידור עצמי.

בכלל, העניין הזה של שעמום וסיזיפיות הוא אחד הקשיים הגדולים בשיווק ענף הספורט המדהים הזה שנקרא שחייה. לך תשכנע ילד לקרוע את התחת בבריכה כשהוא יכול לבעוט קצת בכדור או לזרוק אותו לסל, להתאמץ הרבה פחות, וגם לעשות צחוקים עם החבר'ה תוך כדי.
וכמובן שגם העובדה שהסיכוי להרוויח כסף משחייה דומה לסיכוי שישראל תגיע למונדיאל אינה עוזרת במשיכת ילדים לבריכה.

אלה שכן צולחים את עניין הצ'עמום, ויש להם גם כשרון וכושר התמדה ואפילו כבר התרגלו לריח הכלור שלא מתנדף, צריכים בנוסף להתאים עצמם לטכנולוגיה המשתנה והמתחדשת.
במקביל להתמודדות של האתלטיקה וענפי הכדור עם הסמים, בשחייה העניין הוא בגדי הים. בשנים האחרונות בגדי הים נהפכו לחליפות של ממש המקנות לשחיין או לשחיינית ציפה הרבה יותר טובה על המים והפכו את בגדי הים לעור חלופי של ממש. (אגב, לבישת חליפה שכזאת לוקחת כ – 20 דקות בממוצע). החליפות גרמו לניפוץ סיטונאי של שיאי העולם כאשר השיא היה באליפות העולם האחרונה בבריכות ארוכות (50 מטרים) שנערכה ברומא בחודש יולי האחרון. בתחרות זו נשברו 43(!) שיאי עולם בשמונה ימים של אליפות. אך כבר בתחילת אותה אליפות הודיע איגוד השחייה העולמי (FINA) שמחודש ינואר הקרוב ייאסר השימוש בחליפות המדוברות ובחומרים מהם הן עשויות.

לדעת רבים, החלטה זאת של איגוד השחייה העולמי הצילה למעשה את הענף משום שהתחרותיות בענף הפכה להיות בין החברות המייצרות את החליפות ולא בין השחיינים הלובשים אותן. אין ספק שהרמה והזמנים המדהימים שהושגו עם החליפות לא יחזרו בקרוב, ואליפות אירופה הקרובה לבריכות קצרות (25 מטרים) שהתחילה היום באיסטנבול (שידורים ישירים בערוץ Eurosport), תהיה התחרות הגדולה האחרונה שבה אפשר להשתמש עדיין בחליפות הביוניות.

אבל גם אם אתם לא מאותם חתרנים בלתי נלאים שרואים את הקסם בעולם השחייה, וזה פשוט משעמם אתכם נורא, אף אוהד ספורט לא יכול להתעלם מזעקות השמחה החייתיות של שחיין שמנצח משחה במאית השנייה האחרונה, עם חליפה או בלעדיה.

המשבר הארגנטינאי / אמיר דב

ראיתי אתמול את מריאנו אידלמן באולפן ליגת האלופות וצצה לה מחשבה בראשי. לא מעט פעמים בשנים האחרונות נתקלתי בכתבות אשר תוהות על כך שהעליה הרוסית לא תרמה למדינתנו אפילו כדורסלן ראוי אחד, למרות המסורת המפוארת. עכשיו, בעיקר בזכות מריאנו, יש לי תהיה קטנה משל עצמי. למה הארגנטינאים לא יכולים להביא איזה כדורגלן?

אין לי מושג לגבי גודלה של קהילת הארגנטינאים בישראל, ואני ממש לא הולך להפציץ פה נתונים סטטיסטים שיוכיחו שהיא אמורה להוציא איזה כוכב. אבל האמת היא שאני מכיר די הרבה כאלה, לפחות חמישה באופן אישי. ואני לא מכיר יותר מדי אנשים אז כנראה שיש הרבה. כולנו מכירים גם את יהודה ארם, מריאנו, פבלו רוזנברג ועוד כמה ששכחתי, אז דחילק, לא יכלו לשלוח גם איזה כדורגלן?

באמת שאני לא מבקש הרבה. לא ביקשתי איזה מסי או באטיסטוטה. אפילו לא דייגו סימאונה או אז'אלה. תנו לי משהו קטן, מין מקסי רודריגז כזה או חזוס דאטולו. עדיפות לאוריינטציה התקפית, בכל זאת ארגנטינאי, אבל במצב של היום, אפילו על בלם אני מוכן להתפשר.

גם ככה חצי מדינה מעודדת אותם כל מונדיאל (זה הכחול לבן?), וגם ככה הם נפגשים כל שבת לשחק כדורגל ולעשות על האש בשפיים (מריאנו אמר), אז באמת נראה לכם הגיוני שלעלייה האתיופית יהיו יותר נציגים בליגת העל מאשר לעליה הארגנטינאית?

ולא, ישראלביץ' לא נחשב.

הגול או כלום / אורן יוסיפוביץ

הערב ב'נווה המדבר על-שם רמת-גן' תסיים מכבי חיפה את הקמפיין האירופי שלה לעונת 2009/10. לא ניכנס למידת ההצלחה החיפאית – יש הגורסים שעצם ההעפלה לצ'מפיונס היא הישג כביר ויש הטוענים שהקמפיין הוא כשלון מוחלט. כל אחד וגישתו.

אך בדבר אחד אין מקום לאובייקטיביות, אין שני צדדים – התקשורת מבזה את מכבי חיפה של הצ'מפיונס יותר מאשר מכבי חיפה מבזה את עצמה. אמנם זה יפתיע שעבדכם הלא-נאמן מגן על הכרמליסטים, אך פשוט בלתי נסבל בעליל להתעסק בשאלת "יבקיעו או לא?".

מבחינת שלב הבתים עד עכשיו, הרי שחיפה נכשלה. 0 נק' ו-0 שערים הם מספרים עלובים, לא משנה מול מי משחקים ולא משנה יוקרת המפעל. בחמשת המשחקים שהיו רלוונטיים חיפה לא צלחה. ההפסדים מאכזבים, וכך גם עמודת ההבקעות בטבלה. אבל פה זה נגמר.

המשחק היום לא רלוונטי. לא לחיפה, לא לבורדו ולא לבית בו הן משחקות. כל קדימון או אייטם ב"יציע העיתונות" אודות הגעת הגול המיוחל במשחק היום 'מעניקים' לחיפה מעמד מוזיל, מבזה ומשפיל.

ומה? אם יובקע הגול אז זה יהיה קמפיין מוצלח? אז העונה האירופאית תחשב להצלחה? אם חיפה תנצח 4:0 את ההרכב השני של בורדו זה יחשב למשהו?

לא. לכלום. אולי טיפה כבוד וחיזוק. קמפיין הבתים של הצ'מפיונס היה קמפיין רע לחיפה, וזהו. הוא נגמר במשחק במינכן. אין מה להוסיף אודותיו. מספיק כבר לדבר על הגול שיבוא או שלא. אם יגיע – יגיע. אם לא – אנקדוטה.

אלו שמראיינים את שחקני חיפה ומאמנה אודות הבקעת גול יחיד מחזירים אותנו הרבה שנים אחורה. למרות שאינני מאוהב בקבוצה של אלישע, לא מכבודה להיות במצב הזה.

ליל-כל-המטריות / אורן יוסיפוביץ

מעט מאוד משחקים ישראלים משוחקים תחת מזג אוויר סוער. כיצד זה משפיע על השחקן הישראלי? מבינים ממני יעידו. אותי פחות מעניינת מידת השפעת פקק זה או אחר על הינעצות הרגל בדשא הספוג.

אך אני יודע גם יודע איך מזג האוויר הנוכחי משפיע על האוהד הישראלי. פגישת השתייה בפאב הקבוע (נקרא לו "הפאב הקבוע") מקבלת חשיבות מוגברת. הרי שכפי שיודע כל שתיין, האלכוהול מחמם – תראו מה קורה ברוסיה.

אחרי אי-אילו תדלוקים, מחירים מוגזמים, שירות איטי והבטחה של החבר זיטו: "זהו, יותר אנחנו לא באים לפה", מתגלגלים אנו לרכב, כל אחד במצב הצבירה בו הוא מצוי.

התנעה, נסיעה, פקק עצום, רטינה בנוסח הקבוע: "איזו מדינה. גשם אחד והכל מתפרק פה. זהו, יותר אנחנו לא באים מפה". בין שלולית לאגם, ובין הצפה להתזה מגיעים לאצטדיון.

הרכב, הנראה יותר כמו גונדולה, מחפש מקום לעגון. רק שכאן עוגן פשוט לא יעזור, רק תואר בהכרת-המוסך. מחפשים אחר חנייה מכובדת, שתשאיר אותנו רטובים מאוד ולא יותר מכך. וזיטו בטח יזרוק: "לא ייאמן. ישראל של 2009, אלפי אנשים מגיעים ואין חנייה מסודרת. זהו, יותר אני לא חונה פה".

ואז נכנסים. פה כבר נפסקת רטינת הזיטו מפני שלראשו גג ולראשנו רק ענן. ענן כועס. ענן שחיכה חודשים רבים עד שיורשה לו לפרוק עצמו לדעת. בדקה ה-11 למן השריקה חבריי ואני כבר נראים כמו הטמפון הימני והלא-מוצלח בפרסומת של "אולווייז". במחצית הגשם רק מתגבר, וכל תכולת היציע מתגבשת לה אל המסדרון הצר שבתחתית האצטדיון. אחרי רבע שעה של אורגיה המונית וחסרת הגנה, יחזרו השחקנים למחצית השנייה.

הגשם העז קיבל חיזוק חיובי מהרוח, וכעת אנחנו כבר לא רטובים. אנחנו הרבה מעבר לכך. המעיל כבר הוסר מחוסר יעילות, שקיות הגרעינים הפכו לטרופיות ואילו הטרופיות הפכו בחזרה לענבים. מבט-על על האצטדיון מראה המוני אנשים מוקטנים ובית קברות אחד גדול. בית קברות למטריות.

המשחק נגמר. לפעמים בטוב, לפעמים ברע. אנחנו כבר רגילים. הטור ליציאה נהיה צפוף יותר. האוהדים שנשארו כבר לא יודעים אם הם יכולים לזוז וסופרים איברים מתפקדים בגופם. כל אחד מונה את הדקות עד לחזרת התחושה ברגליים. בסוף, לרב, היא חוזרת.

היציע מתרוקן, ורק המטריות נשארות כהוכחה למה שהיה כאן. מישהו תמיד מסנן: "מדהים. שנת 2009, ועדיין אין גג מעל לכל האצטדיון. בושה. זהו, לכאן אני לא חוזר". וזיטו? זיטו יבש, יבש וצוחק.

ככה זה. יש משחק כזה פעם בשנה. אולי היום יהיה עוד אחד כזה. שני זוגות גרביים, שני צעיפים, הפעם כבר מוותרים על המטריה. כשממש צריך היא ממילא לא עוזרת.

איך המבול הזה משפיע על השחקן הישראלי? אני לא יודע, ולא כל-כך אכפת לי. כי במשחקים כאלו, אני מתאמץ לפחות כמוהם. וכמו לגבי מילואים, אני מוכן לסבול משחק כזה רק פעם אחת בשנה. בקיצור, 18:15 בפאב הידוע. זיטו, מחכה לטרמפ.

1/32 / אורן יוסיפוביץ

בעוד שעה 32 מדינות כדורגל יחכו למשחק לינגו קצר שבסופו יוכרע גורלן לשנה הקרובה. יהיה בית מוות, בית נופש, בתים קשים ובתים קלים. תהיה המדינה שבחיים לא הולך לה בהגרלות, ותהיה את זו שאיכשהו תמיד מסתדרת.

בעוד שעה 32 מדינות כדורגל יתחילו להתכונן לקיץ הקרוב בציפייה דרוכה, תוך שהן יודעות מי תהיינה שלוש יריבותיהן המרות.

בעוד שעה 32 מדינות כדורגל יפנטזו שהנה – הקיץ כבר כאן, והכל נצבע בצבעים דרום אפריקאיים.

בעוד שעה מיליוני אנשים במדינה אחת מסוימת, יצפו בהגרלה וכרגיל – יבחרו צד. סוס מנצח. אחד אוהב את איטליה כבר מימי זוף, השני שרוף ברזיל, ההוא עשה קרחת מאז שזידאן כבש שניים בראש ואחר מקווה ש-2010 תתחפש ל-1966.

כי כל מה שהמדינה הזו עושה למעט הבלחה מקרית ב-1970 זה לבחור צד. כך לא נכווים.
מה רע בזה? מאז שאני זוכר את עצמי הנבחרת שלי מגיעה למונדיאל. גם חבר טוב שלי התברך בזאת. בעצם, כמעט כל מי שאני מכיר אוהד נבחרת כזו, שכמעט אף פעם לא ממש מאכזבת.

איזה כיף זה מונדיאל. בעוד שעה זה מתחיל. המדינה הזו תחלק עצמה ב-32 ותתפלל שאולי בעוד מספר שנים דו-ספרתי שמתחלק ב-4, לא נצטרך יותר לבחור צד באירועים נשגבים כאלו.

700 מילים על סקרמנטו בלי (כמעט) אף מילה על כספי / אמיר דב

כמעט רבע עונה חלפה לה שם מעבר לים, והקינגס של פול ווסטפול הם, מבחינתי לפחות, ההפתעה הכי גדולה בליגה עד עכשיו. אחרי 19 ניצחונות מ-82 משחקים בעונה שעברה, ו-9 ניצחונות מ-17 משחקים השנה, הנה כמה סיבות שאמורות להסביר למה ואיך זה קרה.

1.פול ווסטפול. לא סתם האיש מקבל ארגזים של כבוד מהתקשורת האמריקאית. ווסטפול, בניגוד ללא מעט מאמנים בליגה, כנראה באמת יודע מה הוא עושה, והוא האחראי העיקרי לפתיחת העונה המצוינת של הקינגס. בעונתו הראשונה כמאמן ראשי הוביל ווסטפול את פניקס של בארקלי וקיי.ג'יי לגמר ה-NBA בעונת 1992/93, שם נכנעו רק לג'ורדן והבולס. זו הייתה העונה הטובה ביותר בקריירת האימון של ווסטפול ב-NBA, שכללה מאז עוד כמה עונות פלייאוף יפות בפניקס, ושלוש שנים די בינוניות בסיאטל בסוף העשור הקודם.

בתחילת העשור הנוכחי ווסטפול עבר לכדורסל המכללות כדי לאמן את מכללת Pepperdine הקטנטונת במשך 5 עונות רצופות, ובשנים האחרונות הוא היה חלק מדאלאס, בתחילה כעוזרו של אייברי ג'ונסון ובהמשך כסגן הנשיא לענייני כדורסל. למאמן הקינגס הוא מונה רק שבועיים לפני הדראפט האחרון, שבועיים שהספיקו לו כדי לצאת בתור המנצח הגדול מאותו ערב בניו יורק. ווסטפול בחר באולסטאר עתידי (טייריק אוואנס, בחירה 4), שחקן ליגה בשל עם יד מצוינת מבחוץ, קשיחות והמון אנרגיה (עמרי כספי, בחירה 23), ואפילו מהסיבוב השני הוא יצא לא רע, עם סנטר מחליף שמתברר כשחקן ליגה לגיטימי וריבאונדר טוב מאד (ג'ון ברוקמן – בחירה 38 של פורטלנד שעבר לסקרמנטו בערב הדראפט).

התקשורת האמריקאית הייתה מאוהבת בווסטפול השחקן מאז ומתמיד, והתאהבה בווסטפול המאמן אחרי אותה עונה חלומית עם פניקס וסר צ'ארלס. מגע הזהב הזה הלך ודעך בעשור וקצת האחרונים, אבל השנה, למרות שהקינגס כנראה לא יגיעו לפלייאוף בסופו של דבר, לפחות התקשורת קיבלה את הנסיך שלה בחזרה.

2.טייריק אוואנס. יש משהו שהבחור הזה לא יכול לעשות? אוואנס משדר כל כך הרבה בטחון ומנהיגות כשהוא על המגרש, שקשה להאמין שהילד רק בן 20. הרוקי אמר השבוע בראיון שהוא זורק בערך אלף שלשות מדי אימון כדי לעבוד על הקליעה מבחוץ, החלק היחיד שעדיין לוקה בחסר (32.3%) במשחק שלו. פיט קאריל, עוזר המאמן של הקינגס, עדיין חושב שיש מקום לשיפור: "אני חושב שהקליעה שלו משתפרת, אבל הלוואי והוא יעבוד עליה יותר קשה, כי הפוטנציאל של הילד הזה פשוט בלתי נתפס. אין דבר שהוא לא יוכל לעשות ברגע שירצה – לא משנה מה זה."

הפציעה של קווין מרטין בתחילת העונה שמה את אוואנס בתפקיד המנהיג של הקינגס, וכמו שזה נראה עכשיו קשה להאמין שהוא ייפרד מהתואר הזה גם כשמרטין יחזור. הבחור פשוט נולד להוביל, ולדעת רבים (ואני ביניהם) כבר היום מדובר באחד מחמשת הרכזים הכי טובים בליגה. אה, ונכון להיום הוא גם אחד משני שחקנים בליגה שמחזיקים בממוצע של לפחות 19 נקודות, 5 ריבאונדים, ו-4.5 אסיסטים. לשני קוראים לברון ג'יימס.


3.ג'ייסון תומפסון ודונטה גרין. הבחירות ה-12 וה-28 (בהתאמה) בדראפט של השנה שעברה, נותנים עד כה את עונת הפריצה שלהם ב-NBA. תומפסון הוא פאוואר פורוורד חזק וגבוה (2.11), עם קליעה רכה מחצי מרחק, הבנה מצוינת של המשחק, ושיתוף פעולה נפלא עם טייריק אוואנס. אחרי עונת רוקי סולידית בשנה שעברה הוא מתפוצץ על הפרקט השנה, ותורם בכל אספקט של המשחק. הוא האס של שחקני הפנטזי NBA, שקנו אותו בזול בתחילת העונה וקיבלו את השחקן שמדורג במקום ה-29 במדד היעילות של הליגה.

דונטה גרין שווה כתבה שלמה משל עצמו, אבל ננסה לתמצת אותו לכמה שורות. גרין היה אחד משחקני התיכונים הכי מדוברים בארצות הברית לפני שלוש שנים, הרבה תודות לכך שהוא למעשה גארד בגובה 2.11. עונתו היחידה במכללת סירקיוז העלתה הרבה סימני שאלה לגבי ההגנה שלו והרכות הכללית שהוא מפגין במשחקו. גם לאחוזים הרעים מחוץ לקשת היה חלק בהדרדרות שלו במורד הדראפט, והוא נחת לבסוף בממפיס, שלקחה אותו בבחירה ה-28.

גרין עבר לסקרמנטו עוד באותו הקיץ, כחלק מהטרייד ששלח את רון ארטסט בכיוון השני, אבל היה חלש מאד בעונת הרוקי שלו, שוב בעיקר בגלל הגנה רעועה וחוסר יציבות בקליעה מבחוץ. השנה הוא שיפר משמעותית את הקליעה מבחוץ (45.5%), וגם מתחיל להראות שלידיים הארוכות שלו יש לא מעט יתרונות בהגנה. חוסר היציבות עדיין שם, ולצד משחקים של 20 נקודות ומעלה באות גם נפילות כמו ערב של 2 נקודות אתמול מול אינדיאנה. אבל מספיק שתסתכלו על השורה הסטטיסטית שלו בניצחון על הניקס לפני שבוע, כדי להבין למה הבחור הזה נחשב פעם לאחד משלושה התיכוניסטים הכי מבטיחים ביבשת (למי שעצלן מדי כדי להסתכל – 24 נקודות, 6 מ-7 מחוץ לקשת, 6 חסימות, 5 אסיסטים).

4.ריצה, מלחמה, שכונה, בלגאן. תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל הקינגס של השנה היא למעשה קבוצת קולג' מחוזקת. אוואנס, כספי וברוקמן בשנתם הראשונה בליגה. גרין ותומפסון בשנתם השניה. ספנסר הוז בשנתו השלישית, וסרחיו רודריגז פותח בגיל 23 עונה רביעית ב-NBA. כולם עדיין בגיל קולג', כולם רעבים, וכולם שמים את הניצחון לפני ההצלחה האישית שלהם. תוסיפו לזה נסיון וקצת כשרון שמוסיפים נוצ'יוני ואודריך, ותקבלו קבוצה עם שישה שחקנים בממוצע נקודות דו-ספרתי (לא כולל קווין מרטין הפצוע), שפשוט מתישה את היריבות שלה. השאלה היא, אם זה יספיק ליותר מרבע עונה טובה.

עומד יציב / אורן יוסיפוביץ

מערכת בלוג ג'וסיבר, לפני ראיון עם ירמי אולמרט.

-"יאללה, אני יוצא לשם".

-"רגע, בוא נעבור פעם אחרונה ונוודא שלקחת הכל".

-"טוב".

-"עט?".

-"צ'ק".

-"פנקס?".

-"קטן. צ'ק".

-"רשמקול?".

-"צ'ק".

-"תעודת עיתונאי?".

-"נו.. ברור שצ'ק".

-"אישור כניסה לאולם?".

-"צ'ק".

-"מיקרופון?".

-"צ'ק".

-"וסט?".

-"צ'ק".

-"קסדה?".

-"צ'ק".

-"רימון?".

-"צ'ק".

-"עוזי?".

-"צ'ק"

-"מצ'טה?".

-"שיט. שכחתי".

-"מיקרופון שהופך למצ'טה?".

-"צ'ק".

-"טלפון של צ'אק נוריס?"

-"צ'ק".

-"יאללה, צא בהצלחה".

-"ג'ירונימו".

אדום בגזלגו, יומן מסע, אפילוג / צחי שדה, שליח ג'וסיבר לסקוטלנד

 


נחמד, נחמד, היה ממש נחמד...

אז כן, היה ממש נחמד.


נחמד להכיר את הסקוטים החביבים, שבניגוד לארצם הקרה והאפרורית היו ממש חמימים ואדיבים, אפילו אוהדי סלטיק שביניהם, שאחרי המשחק ניגשו ללחוץ יד עם חיוך אמיתי. (למרות שנחמד עוד יותר היה נהג האוטובוס שלקח אותנו לאצטדיון ולא גבה כסף על הנסיעה משום שהוא אוהד ריינג'רס ואנחנו אוהדי הפועל).

היה יותר מנחמד לראות 30 אלף אוהדי סלטיק ירוקים לבנים מחזיקים את הצעיפים למעלה ושרים את ההמנון של המועדון פעם אחת לפני תחילת המשחק ופעם אחת לפני תחילת המחצית השנייה. ובהחלט היה נחמד לשמוע את ההמנון שלהם ממערכת הגברה של אצטדיון שלא נשמעת כמו רדיו של אוטו.

היה גם נחמד לראות את איתי שכטר נותן עוד משחק נחוש וכמעט ועוקץ את ההגנה הסקוטית כמה פעמים, ואת גילי ורמוט שאומנם לא הבריק אבל נתן כמה פריצות וכמה דריבלים שהיה כיף לראות.

ממש נחמד היה לראות את אימא שלי מתרגשת ומרוכזת בכל רגע במשחק, ובכלל לראות את כל המשפחה שלי לבושה אדום ונהנית מבילוי משפחתי שכולו כדורגל.

אבל הכי נחמד יהיה לחזור לארץ ולספור את הדקות עד המשחק הבא של האדומים, מול הפועל חיפה ביום שני, למרות שהוא לא יערך באצטדיון של 60000 מקומות ומערכת ההגברה שוב תישמע כמו רדיו של אוטו.

נ.ב.

הערה לעורך: הפוסט נכתב מאינטנרנט קפה בעיר. עלה לי 3 פאונד לשלוח את זה. אנא הוסף את זה לחשבון ההוצאות.

המבורג ניצחו את וינה. כמה נגמר הפועל? / אורן יוסיפוביץ

"תנחומיי", הראה צג הטלפון שלי עם סיום המשחק בגלאזגו. שם הבחורה ששלחה את ההודעה שמור במערכת, אבל אומר לה ולכולם: הפועל תל-אביב הפסידה משחק חוץ באירופה ולמרות זאת עלתה לשלב הבא. לא ניצחון שלא משנה דבר, כי אם הפסד שלא ממש הזיק.


את העובדה שתקשורת הספורט בארץ ניסתה להציג את סלטיק כקבוצה חלשה ואת הפועל כפייבוריטית אל לנו לקנות לרגע. די להביט ביחסים של סוכניות ההימורים כדי להבין שהפועל הייתה אנדרדוג והיחס לנצחון אדום היה לפחות 1ל-3.4. לפחות.

הפעם הפועל לא עשתה את העבודה. מזל שבמלחמה האוסטרו-גרמניה ההמבורגרים יצאו עם רגלם על העליונה. אני חי כבר כמה עשורים בודדים ואני לא זוכר קבוצה/נבחרת /תאגיד/אחר שעולה מבית של משחקי בית/חוץ. הפועל וחיפה עשו זאת בליגה האירופית-הדור הקודם מבית של 5 קבוצות וסיבוב אחד. לא הפעם.

כשכדורי ההגרלה הסתובבו להם ואני קיבלתי את ההודעה על הבית המבורג-סלטיק-וינה חשבתי ש-2 נק' והופעות מכובדות בבלומפילד יחשבו להופעה טובה.

לא כך חשבו גוטמן ושות' ונתנו לנו את התענוג שבלהפסיד משחק חוץ ועדיין לעלות שלב, בדרך-כלל זכות השמורה למועדונים שלמשחקים ביניהם יש שמות מיוחדים. מדהים.

ב-17 לדצמבר המבורג מגיעה הנה. אני זוכר את הערב הקר בצפון גרמניה, עת פגשנו כמה אוהדי המבורג ועבדכם הנאמן התבטל בפניהם – "באנו לטייל, לחטוף ולהמשיך בליגה שלנו". אז אמנם טיילנו, אמנם חטפנו, אבל אנחנו ממשיכים בליגה שלהם. המבורג והפועל עלו ל-24 האחרונות בליגה האירופית שמצטרפות לנושרות הצ'מפיונס.

הכל יסתכם בבלומפילד. משחק שכאילו לא קובע דבר אבל יקבע הרבה מאוד. במשחק ההוא נלמד האם הפועל תל-אביב של העונה היא קבוצה אירופית בינונית או קבוצה אירופית מעולה. מה שבטוח, השנה היא 2009, החודש הוא דצמבר והפועל תל-אביב היא קבוצה אירופית לכל דבר.

אדום בגלזגו, יומן מסע חלק ב' / צחי שדה, שליח ג'וסיבר לסקוטלנד

עוד מעט יתחיל המשחק בין סלטיק להפועל, וכבר יש הרגשה של ניצחון (הערת העורך: לא במשחק, חס וחלילה). ההרגשה הזאת קיימת כי קשה להסביר איך אדם זקן ושיכור בפאב באדינבורו רק ראה את הצעיפים האדומים ומיד ידע מי אנחנו ולאן אנו הולכים.

אפילו קשה יותר להסביר את מדריך הטיולים הצעיר שאוהד קבוצה הזויה בשם אדינבורו סיטי אבל ידע להזכיר את המשחק ההוא בבלומפילד, כשצ'לסי הגדולה הגיעה עם האף למעלה וחזרה עם הזנב בין הרגליים (הוא אפילו ידע שזה היה לפני 9 שנים).

ההרגשה הטובה רק התחזקה כשפקיד הקבלה במלון בגלזגו שבכלל אוהד את סנט-מירן, הכריז שהוא שונא את סלטיק ואת ריינג'רס גם, והוא ישמח מאוד שנכניס הערב למתלהבים האלה מסלטיק איזו קטנה. גם העובדה שבכל פאב שעוברים לידו ברחוב יש שלט מבחוץ שמבשר על הקרנת המשחק של – Celtic vs Hapoel מרגשת עד מאוד.

אני מניח שאוהדי סלטיק לא יהיו כל-כך מפרגנים כמו החברים שהזכרתי למעלה. אבל כנראה שגם הם יודעים מי זאת הפועל תל אביב ומה היא מסוגלת לעשות (הערת העורך: לא יותר מדי), וזה בשבילי כבר אומר הכל.

נ.ב.

ברור לי שכמויות הנאחס שגרמתי בפוסט הקצר הזה הן גדולות מאוד (הערת העורך: לא גדולות מאוד כי אם עצומות), ולכן ארד עכשיו לרחוב, אגש למשרד ההימורים המקומי ואשים 10 פאונד על שער ראשון של סקוט מק'דונלד וניצחון של סלטיק 2:1. סכום הזכייה על הימור כזה הוא 290 פאונד, בהחלט סכום שיכול להספיק כדי להשתכר ולשכוח מה הייתה התוצאה..

אדום בגלזגו, יומן מסע / צחי שדה, שליח ג'וסיבר לסקוטלנד

אהדה לקבוצת כדורגל ישראלית יכולה בהחלט להיות מוגדרת כמחלת נפש. משלמים לא מעט כסף כדי לראות כדורגל חלש ברוב הזמן, במתקנים שלרובם לא היית לוקח את אימא שלך, אשתך או את הילד הקטן שלך בשל רמתם הנמוכה.

אבל לפעמים מתמזל מזלך והקבוצה שלך מצליחה להגיע ולשחק באירופה נגד קבוצות עם מסורת, אוהדים ואצטדיונים מרהיבים. ואז אתה יכול להיות חלק ממשחקי כדורגל אמיתיים עם אווירה ואפילו שירותים נקיים.

מחלת הנפש המדוברת קיימת אצלי בבית הרבה שנים וכוללת את אבי, אותי, ואת אחותי. אצל כל אחד מאיתנו דרגת המחלה שונה (כמובן שאצלי המצב הוא החמור ביותר). עד עכשיו אימי נשארה מחוסנת למחלה, אך בעוד יומיים גם היא תיכנע. כן, משחק הכדורגל הראשון שאימי תהיה בו יהיה משחק החוץ של הפועל תל אביב ב"סלטיק-פארק" בגלזגו, סקוטלנד. אחד האצטדיונים המרשימים באירופה, אצטדיון של קבוצה עם קהל אוהדים גדול, מסור ופנאטי.

חווית הכדורגל של אימי התחילה כבר היום בבוקר כאשר התברר כי אני ומשפחתי נמצאים על אותה הטיסה עם עשרות מאוהדיה המסורים של הפועל תל אביב. כבר בשרוול המוביל אל המטוס היה ברור שאצל חלקם מחלת הנפש המדוברת אינה רק בריחה אלא גם מציאות. בשעה חמש וחצי בבוקר הם הרעידו את השרוול בשירה ובמחיאות כפיים שזכו למבטים נדהמים משאר הנוסעים שלא הבינו מהיכן נחתו עליהם אדומים פזורי-דעת אלו.

כאשר התיישבנו במקומותינו במטוס גילינו ששניים מהאוהדים האלה יושבים ממש בשורה שלפנינו. מיד הזהרתי את אימי שמהכרות מוקדמת עם שניהם (נכנה אותם ג' וב'), צריך לקחת בחשבון ששפיותם בהחלט מוטלת בספק ושלא תתרגש מאמרות כאלה ואחרות שעלולות לצאת מפיהם. ההוכחה לא איחרה לבוא בדמות תהייה של ב', גבר יהודי לא צעיר, שנאמרה בקול רם ולשונה: "איזה כיוון זה מכה? אני רוצה להתפלל". אימי הגיבה לתהייה בצחוק גדול, בעוד אני ידעתי - המחלה הגיעה גם אליה.