בלוג ספורט של שני סטודנטים לעיתונאות, עם הרבה מה להגיד ומעט אוזניים שרוצות לשמוע. התחלנו בטלוויזיה, אבל לא עברנו מסך. ניסינו ברדיו, לא הייתה קליטה. הלכנו לעיתונים, לא צריכים עובדים. אז הנה אבא, פתחתי בלוג. גאה?
להגיד את האמת, בסיטואציה אחרת הייתי שמח לראות את אייל ברקוביץ' בתפקיד מאמן הנבחרת. כמו שאמרו רבים וטובים לפני, למונדיאל ולגביע אירופה לא נגיע עד שנדע לשחק כדורגל (קרי: אף פעם), ואת האמת – לא ממש אכפת לי אם נסיים במקום השלישי, הרביעי או החמישי בבית. כאילו, אכפת לי קצת, באותו רגע, תמיד נחמד לראות ניצחון, אבל לפרוטוקול יירשם שתיקו בלטביה או הפסד ברומניה לא ממש מדירים שינה מעיניי, כמו ששמינייה בסן מרינו לא גוררת חיבוקים בבר השכונתי.
ברור לכולם שעם ברקו בתפקיד לפחות יהיה פה מעניין. המאמן יתראיין (מישהו אמר בלעדי? פרסום ראשון?), הרייטינג יעלה, לכלוכים בחדר הלבשה, הדלפות לעיתונים (שוב שמעתי אופירה?), מלחמות עם ההתאחדות, הצהרות מפוצצות, תירוצים מקוריים, בקיצור – יהיה פה שמח כמו שלא היה כבר הרבה זמן. ותאמינו לי שאף אחד לא יזכור אם השגנו 8 נקודות או 12, תראו את שלמה שרף שניצח בפארק דה פראנס ונתן חמישיה לאוסטריה, מישהו זוכר שהוא קיבל בראש מפינלנד? העיקר שהיו זונות (ד"ש לשגית).
אז בכל סיטואציה אחרת הייתי הולך עם ברקו ואולי אפילו מצטרף למועדון המטקבקטים שנפתח עבורו לאחרונה, אבל הבעיה שלי, כמו שכבר הבנתם, היא ONE, או ליתר דיוק, אופירה אסייג. רמת הסיפוק העצמי והגאווה שתבוא על אופירה אהובתינו במידה והקוסם אכן ימונה פשוט בלתי נסבלת מבחינתי. תקראו לי צר אופקים או קנאי, אבל האישה הזו מסמלת בעיניי את כל מה שרע בספורט כאן. אם היא גם קובעת מי יהיה מאמן הנבחרת – אולי באמת הגיע הזמן לסגור פה את הספורט סוף סוף. רק שאם כבר עושים את זה, עם מי צריך לדבר על להעביר את השעון איזה שבע שעות אחורה? אמרו לי שבחיים האמיתיים אי אפשר להתעורר ב-12 כל יום.
05:55 ולא ישנים בארץ כי הסלטיקס והמג'יק נתנו עוד אחד לאוסף.
מה עוזרות לבוסטונאים 15 נקודות יתרון כשיש לאורלנדו את הווארד וג'יי-ג'יי ולואיס?
הווארד עבד וחסם וקלע, ג'יי-ג'יי הזכיר את ימי דיוק עם שלשה מדהימה ורשארד גרם לגארנט להיראות כמו ילד עם סל כשלמשחק נותרו רק 1.3 טיקים.
אורלנדו היא אחת הקבוצות הכי מעניינות לצפייה, והגיוון שלה השנה רק מעצים את החוויה. תנו לי רק לראות את גורטאט, הפטיש הפולני, עם טירוף בעיניים ויד רכה כשל ניר ריכליס האגדי. בלי ספק פריט הייצוא המוביל של העיר לודג'.
חבר/מהמר התקשר אליי טרום המשחק לשאול לדעתי לגבי התוצאה הסופית. חברי/מהמרי, שמח שיכולתי לעזור. הדרינק הבא - עלייך.
ועכשיו רק נותר לקוות שאף אתר ספורט לא ייצא עם הכותרת "זה כל הקסם". בבקשה די עם זה. זה הרבה יותר מפאסה.
מהר, שלא נאחר. פרסם פרסם. פרסום ראשון. בלעדי. אצלנו. ידיעה מרעישה. חדשה שתרעיד את אמות הספים. יאללה יאללה תן בגז. זה נכון? למי אכפת. ואיפה המחוצ'קן שעושה הגהה? בשירותים? 1 או 2? לא משנה! תעלה את זה כבר! עלה? עלה. איך יצא?
מספרים שהפועל ניצחו שם ב-1998 או משהו כזה. לי יש זיכרון ממש טוב ואני לא זוכר את הניצחון הזה. משמע – הפועל לא ניצחו שם ב-1998. מדווחים שבאדיר עשה ניצחון אדום ב-2006. בשנה ההיא לא הייתי בארץ בכלל וחוץ מלהיות עצוב באמסטרדם כששמעתי שהפסדנו בדרבי ולהיות שמח בדרמסלה כשראיתי שיבוריאן הביא גביע, לא זכור לי כלום מהעונה הזו ומהשנה הזו. משמע – הפועל לא ניצחו שם ב-2006.
אז לפי החישובים הנ"ל, מאז שנולדתי (ויש הטוענים שזה כבר די מזמן) הפועל לא ניצחה שם. כמובן שמה שקרה לפני תחילת חיי לא באמת וודאי ולכן בוודאות לא קרה. משמע – הפועל מעולם, אבל מעולם, לא ניצחה שם.
עד שבא ה-25.1.10. תאריך עתידי כזה שנראה לא אמיתי כלל, ביוני משהו. בתאריך הזה הפועל ת"א תנצח את מכבי חיפה. שם. שם היא תנצח. במקום ההוא.
כל אוהדי הפועל (חוץ מאבא שלי) מאמינים בנאחס ואני המאמין שבהם. כל אוהדי הפועל (חוץ מאבא שלי) שוקעים בפסימיות ואני השקוע שבהם. אבל מחר, בניגוד גמור לכל חוקי הנאחס ובשלילה מוחלטת לקורס פסימיות 101, אני מכריז קבל עם וקללה – הפועל תנצח.
וזאת כי עם כל האמונה בנאחס ועם שלל הפסימיות המאפיינת, לא השגנו שם כלום ולא ניצחנו שם מעולם. אז אולי 'הפוך-על-הפוך' יעבוד. בניגוד לחודש שעבר, אני מאמין שכרגע חיפה קבוצה טובה יותר, אבל משהו חייב להשתנות. משהו חייב להתהפך. יש קונפליקט בכל סיפור, וגם הסיפור הזה חייב אחד. אז הנה הקונפליקט - הפועל אופטימיים. לא יהירים חלילה, אבל אופטימיים. הפועל מאמינים בגילי, באיתי, בדדי ואביחי. אפילו בניל הפועל מאמינים. קארמה.
הראש והגוף כבר בחיפה. מחכים למשחק. משוועים לעבור בשערי האצטדיון. הגשם יורד, הכרטיס יקר, הדשא רחוק עד בלתי נראה.
"משהו חייב להשתנות", חוזר ולוחש הקול העמום. לא יכול להיות הסבר אחר. כל הסימנים מורים על כך: לפני כשעה ראיתי בכרמל ילדה עם צעיף אדום מוליכה את כלבה; לפני-כן ראיתי קשישה עם תיק אדום חוצה את הכביש; גם נהג המונית לבש את החולצה עם הצבע הלא נכון.
מחר 11 אדומים יעלו, ולא ידעו פחד. הם ידמיינו שחיפה הגדולה היא רק קבוצה אירופאית כבירה, ושהמשחק מחר אינו על נקודה וחצי בלוזון-ליג כי אם על העפלה לשמינית גמר מפעל אירופאי כלשהו. 11 אדומים יחשבו שהקטן הוא בשר ודם, ושדוידוביץ' הוא בכלל לא שילטון.
הם יבינו שהדשא שם הוא דשא, הגיר הוא גיר, והשער הוא בסך הכל קו אותו חצו כדוריהם כבר עשרות פעמים העונה. הם יבינו ש"שם" זה בעצם "כאן", והחוץ הוא בית. והם ינצחו שם לראשונה מאז שאלוהים ברא את הקריה והשטן יצר את הקללה. אין סיכוי שלא.
אפילו התרבות העולמית מצביעה על כך.
פאולו קואלו כתב בספרו "האלכימאי" – "כשאדם רוצה משהו בכל מאודו, היקום כולו נחלץ לעזרתו". אז מר קואלו יקר, אנחנו רוצים בכל מאודינו. כתבת ולכן תקיים.
בסרט "הסוד" מוסבר שאם רוצים משהו ומדמיינים אותו קורה, הוא יקרה. אני מודה שנרדמתי בכל פעם שניסיתי לראות את הסרט, אבל אני נשבע שכבר זמן רב אני מדמיין את שכטר נוגח לפינה הימנית תחתונה. מקווה שגם אתם.
"הילד הבוכה" - אותו ציור מפורסם שהיה תלוי כמעט בכל בית ישראלי ממוצע אי שם בשנות ה-80, השנים של "קרובים קרובים" וההאבקות בערוץ הלבנוני, שנות "כח המחץ" ו"ערי הזהב הנסתרות", השנים היפות של פינוקיו ,נילס ושאלתיאל קוואק וכמובן מיטב שנותיו של יצחק שמיר. ואיכשהו מסיבה לא ברורה, בכל בית ישראלי בין התמונות של הילד עם השפם פועלי בניין מהבר מצווה והחתימות של חבריו מסביב, התנוססה לה בגאון תמונה ענקית של ילד בוכה. "מי הילד הזה?" שאלתי את הוריי שוב ושוב. אך לא היתה תשובה בפיהם. תמיד פטרו אותי בכך שזו "תמונה יפה" ו"יקרה" אף כי ראיתי במו עיני איך קנו אותה בשוק של דלית אל-כרמל במחיר מבצע. ולכל חבריי היתה את התמונה הזו. ואף אחד מהם לא ידע.
מי הילד הזה?
באותן שנים גם התחלתי להתעניין בכדורגל. שיחקתי כדורגל, נשמתי כדורגל, האזנתי לכדורגל. בשבתות כל השכונה היתה דבוקה בלהט לטרנזיסטורים כשאלה שידרו "שירים ושערים". גדעון הוד היה המלך, קמי ברץ הנסיך ומעל כולם היה זה משה קשטן שהביא את תוצאות ליגה ג' מחוז ערבה בימים שהאינטרנט היה חלום רחוק. באותן שנים התמודדו להן מכבי חיפה ובית"ר ירושלים על האליפות, אני בחרתי בצד הירוק כי אחי אהד את בית"ר וכאח קטן לא היתה דרך טובה יותר לעצבן ולהקניט את הבכור באמצעות אהדת היריבה המושבעת. השכונה היתה כמרקחה, כולם היו בטירוף של הכדורגל הישראלי, והילד? עדיין בסלון ממשיך לבכות.
בשלהי קיץ 86 התמודדו להן מכבי חיפה והפועל ת"א על האליפות. מכבי חיפה ביססה עצמה כמועדון מוביל בכדורגל הישראלי. אחרי 2 אליפויות מופלאות בפיקוד שלמה שרף התמודדה האמפריה הירוקה המתהווה על האליפות עם הפועל של משה סיני, אקהויז וגם איזה אחד, גילי לנדאו. אותו גילי לנדאו בסיועו האדיב של השופט צבי שריר כבש שער מנבדל ברור והביא להפועל את האליפות. ישבנו באותו ערב לארוחה משפחתית כשבטלויזיה בסלון, כמו בכל מוצ"ש, משודרת התוכנית "משחק השבת" בהנחיית אורלי יניב בתספורת סטייל רוני פורוקארה. הקרינו גם את התקציר מהמשחק ההיסטורי ההוא בבלומפילד. דמעה עלתה בעיניי. והילד הבוכה? תמונתו היתה תלויה על הקיר מול הטלויזיה. הבטתי עליו לרגע והוא לא בכה. אני זה שבכיתי. היה נדמה לי שלראשונה בחיי ראיתי על פניו חיוך קטן וערמומי. מוזר.
השנים עברו וחלפו. מכבי חיפה הפכה לאימפריה. קטפה דאבל מתוק ב-91, גביע ב-93 וכמובן אליפות בלתי נשכחת ב93/4. אח"כ באו שבע השנים הרעות. והילד הבוכה? אבא כבר מזמן הוריד אותו למחסן. שיבכה שם. כל פעם שירדתי למחסן לקחת את האופניים, להביא ארגז כלים, לזרוק שם איזה חפץ לא שמיש, נתקלתי בו. הילד הזה המשיך להסתכל עליי ולבכות. כה עצוב היה. והדמעה תמיד נצצה על לחיו. "מסכן" חשבתי לעצמי, "מה הסיפור שלו"? שאלתי, ולא הייתה לי תשובה.
בקיץ 2000 הייתי חייל. כמו כל חייל במוצ"ש היתה נופלת עליי השביזות שמקדימה עוד יום ראשון שמחייב חזרה לבסיס. בשבת אחת באותו קיץ הייתי שבוז במיוחד. הירוקה שלי סיימה עוד עונה מאכזבת ללא תואר. השנה השביעית ללא אליפות. יותר מדי זמן. הרבה יותר מדי זמן. מי שחגגה באותה השבת היא דווקא הפועל ת"א שחגגה דאבל בשכונת התקווה. אלפי אוהדיה של הפועל פרצו למגרש רק כדי לנוס משם כל עוד נפשם בם ממרדפי אוהדי בני יהודה. לא יכולתי לסבול את המחזה. כיביתי את הטלויזיה וירדתי למחסן להביא קצת ציוד שיעזור לי להעביר עוד 21 יום צה"ליים. כשנכנסתי למחסן והדלקתי את האור הילד היה שם. הוא לא בכה. ראיתי אצלו שוב את אותו חיוכון מסתורי שראיתי ב-86. מוזר.
אנחנו ב-2010. הילד הבוכה כבר מזמן נזרק לפח השכונתי בעיר הקודמת שבה גרו הוריי. אבל הילד הזה לא מת. אני יודע בדיוק איפה הוא יהיה ביום שני 25.1.10. הוא יהיה בקריית אליעזר. הוא גם היה שם בשנה שעברה כשיניב קטן הראב לו את נחת רגלו הימנית (והאמצעית). הילד הזה שונא את יניב קטן. הוא שונא ירוק בכלל. הוא אוהב עיתונאים, אוהב תקשורת, אוהב את סטלין, את לנין ואת טרוצקי. הוא בעיקר אוהב את עדנה מבית האח הגדול. שיאהב. שיבכה. שיצרח.
ביום שני ה- 25.1.10 הילד הזה ישוב אל ביתי השני, המקום שהילד הזה כ"כ מפחד וירא ממנו. ה"קללה" שלו. הברכה שלי. הוא יגיע לבקר ובסופו של אותו ערב הוא יצטרך להזיל דמעות שהשיטפון בערבה יראה כמו נחל הגעתון לעומתן. רק קבוצה אחת יכולה לגרום לילד הזה להמשיך לבכות. לבכות ולסבול. רק שחקן אחד עם יויו אחד צריך לגרום לילד לחזור בבושת פנים לחור ההוא שם במוסכי יפו ולהסתלק אחת ולתמיד מעיר הכרמל.
ביום שני ה- 25.1.10 רק קהל אוהדים אחד, ענק, עוצמתי וירוק מאין כמוהו, יבהיר לילד הזה שבעיר חיפה בכלל ובאיצטדיון קריית אליעזר בפרט, אין מקום לבכיינים. אין כאן מקום לילדים בוכים.
המגרש הזה ילד, הוא מגרש של גברים. זה ה-מגרש של האלופים.
אני לא מבין בראגבי, בבדמינגטון (עוד יש את זה?) ובכדורעף נערות מחוז גדרה, אבל קליבלנד-לייקרס זה המשחק הכי טוב בספורט העולמי כיום, ויסלחו לי ההייפ-לאוורס מהאל/סופר קלאסיקו.
לייקרס-קליבלנד זה משחק הספורט הכי טוב בעולם כי הוא טוב בלי קשר לכלום. לא צריך יריבות עתיקה, מעמד קובע או משהו חיצוני אחר כדי להתלהב ממנו. פשוט לצפות ולהתמוגג.
לברון, קובי, שאק, גאסול, פישר, פארקר, ווארז'או, ביינום. ועוד הרבה שחקני כדורסל שפשוט כיף לראות אותם נלחמים אחד בשני.
לפנות בוקר היה משחק מדהים. סל פה, סל שם. קובי, לברון, קובי, לברון, לברון, קובי. בתחילת הרבע הרביעי הממבה והמלך זכו למנוחה הדדית, כמו הסכם הפסקת אש רגעית בין שני גנרלים. ואז הם חזרו וקלעו וקלעו וקלעו. כמה שריקות מוזרות ורעידות ספרדיות נתנו את המשחק למארחים, אבל כל מי שאוהב כדורסל מפלל לעוד שבעה משחקים כאלו העונה.
לא מעט נכתב כאן לאחרונה על עיתונות הספורט בארץ, בעיקר על ONE ועל ערוץ הספורט. אבל חשוב להדגיש לא רק אופירה ודני ענבר מבאסים את תרבות הספורט כאן, תורמים לכך גם העיתונים היומיים ואתרי החדשות שלהם. די אם נציין את מדור הספורט לילדים בני 6 שמציע מדי יום ידיעות אחרונות, או את כתבות השער על החלקה על הקרח בהם מפנק אותנו מדור הספורט "האיכותי" של הארץ (שני שליש מהשער באחד הימים השבוע, מדדתי עם סרגל!). אבל עזבו את כל אלה, רבאק, מה עם טיפת הבנה בספורט?
אתמול בלילה פורסמו החמישיות של משחק האולסטאר. שמות כמו לברון, קובי, דאנקן וכרמלו אנת'וני בפנים, כוכבי על כמו קווין דוראנט, פול פירס ודירק נוביצקי בחוץ. אבל מה הכותרת של Ynet? תראו בעצמכם, כל מילה מיותרת...
בהרבה חוגים אקדמיים דנים בשנים האחרונות על התפתחות רשת האינטרנט והשינויים שהתפתחות זאת כופה על אופן צריכת המידע של האנושות. שינויים אלה גורמים מצד אחד למידע זמין יותר ובכמות עצומה, אך מצד שני קריאת הטקסטים המילוליים וגם הויזואליים הפכה להיות הרבה פחות מעמיקה.
במקביל לשינויים באופן צריכת המידע, השתנה גם אופן הפצת המידע. ואם נהיה יותר ספציפיים, השתנתה העיתונות. ואם נהיה עוד יותר ספציפיים (ואפילו קצת ניכנס לנישה) עיתונות הספורט בישראל השתנתה. ובעיקר לרעה.
רשת האינטרנט הביאה לעולם את המושג השחוק "פרסום ראשון". והאתר שהכי מזוהה עם ביטוי זה בישראל הוא אתר "ONE" של אופירה אסייג. האתר המתחרה של ערוץ 5 וגם אתרים קטנים אחרים אימצו גם הם את המושג ואת מה שעומד מאחוריו אך אין ספק ש-ONE הביאו את השימוש במושג לדרגת אמנות. אולי אמנות אפלה אך עדיין אמנות.
זה התחיל בפרסומים ראשונים על החתמת שחקנים בקבוצות, דרך פרסומים ראשונים על כדורגלנים בהווה ובעבר שתומכים בכדורגלן עבר אחר לאימון הנבחרת וכלה בפרסומים ראשונים על ספורטאי כזה או אחר שביקר במסיבה כזו או אחרת ולפעמים אצל נערת ליווי כזו או בעיקר אחרת.
הם אפילו שכללו את המושג שמתלווה כביכול לידיעה עיתונאית המתפרסמת ראשונה, והמציאו את "טור הדעה על הפרסום הראשון". אני כמובן מתכוון לגיבובי המילים המופיעים בפינה הימנית העליונה של האתר, שנראים בדיוק כמו מה שעמד מאחוריהם.
הנה הדמיה קצרה של המתרחש מאחורי הקלעים:
עורך האתר מקבל ידיעה מרעישה בסגנון: 'יש סיכוי שאולי ברק יצחקי סיכם עקרונית בהפועל רעננה'. מיד קורא העורך לאחד מטובי כותביו (או לזה שהיו לו 5 דקות ובמקרה לא הלך להשתין באותו רגע) ומורה לו לכתוב 200 מילה על איך ברק יצחקי עשה את טעות חייו או איך ברק יצחקי ישפר את ההתקפה של הפועל רעננה (מה שיביא ליותר טוקבקים). אז הכתב המוכשר עושה קצת 'קופי-פייסט' מכתבות אחרות שהיו בנושא ומוסיף עוד כמה תובנות מתבקשות, והנה קיבלנו את המוצר המושלם: ידיעה + טור דעה חינם.
אך אם עד עכשיו זה היה משעשע ולפעמים קצת מעניין, אז מכאן זה כבר הופך להיות ממש עצוב.
אתמול בערב פרסמה הגברת אסייג ראיון בלעדי וב"פרסום ראשון" עם אדם הנמצא באשפוז בכפייה במחלקה הסגורה של בית חולים פסיכיאטרי. הקשר היחיד לספורט בדבר הזה היה שהאדם הזה תרם כספים רבים לקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים וקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.
אני לא אבזבז כאן מילים כמו שפל המדרגה, גועל נפש והתעללות באדם חסר ישע, משום שאת המילים האלה היה אפשר גם להגיד על הראיון שערך איציק זוהר מערוץ הספורט עם אותו אדם כמה שעות לפני שאושפז בכפייה, והיה פחות או יותר באותו מצב נפשי.
אבל אני כן תוהה לגבי אותה פינה ימנית עליונה מפוארת. מה קרה? לא הספקתם לכתוב טור דעה בנושא איכות התרופות שנותנים לאנשים עם שיגעון גדלות בבתי חולים פסיכיאטרים?
בסרט המופת "להציל את טוראי ריאן" יש הרבה סצנות מרגשות ובלתי נשכחות. אחת מהן אירונית במיוחד. כשהיחידה שנשלחת להציל את ריאן נמצאת בדרכה אל היעד, הם עוברים קרב קשה מול כח גרמני, במהלכו נפצע אנושות הפרמדיק האמריקאי. רק גרמני אחד, חסר שם, שרד את הקרב. האמריקאים כינו אותו "סטימבוט ווילי" ("Steamboat Willie").
בעוד חברי היחידה פורקים את זעמם על השורד האחרון ומתכוננים להוציאו להורג, איש הקשר העדין טימות'י אפהאם משכנע את מפקד הכח, קפטן מילר (טום הנקס), לחוס על חייו של הניצול. למורת רוחם של חיילי היחידה מילר נעתר לפנייתו של הקשר ומשחרר את סטימבוט ווילי תוך שהוא מורה לו להסגיר עצמו לתחנת בעלות-הברית הקרובה.
היחידה ממשיכה בדרכה, מגיעה אל יעדה ופוגשת בטוראי הצעיר. בשלהי הסרט הכוחות האמריקנים מותקפים על-ידי כוחות גרמנים. קפטן מילר צופה בחבריו נופלים זה אחר זה. בעת שהוא מנסה להשתלט על מקלע הזרוק על הקרקע הוא נורה בחזהו. היורה הוא לא אחר מאשר אותו סטימבוט ווילי, שמן הסתם החליט שלא להסגיר עצמו אלא להצטרף לכוחות התקיפה הגרמנים. ספוילר: קפטן מילר מת מפצעיו, לא לפני שהוא מצווה חיים על טוראי ריאן: "earn it, earn it". תרוויח את זה.
מעל לעשור אחרי צאת הסרט, חובבי הפוטבול יכולים לחזות בשידור חוזר של הדרמה. להציל את טוראי ריאן 2.
ב-27 לדצמבר ב"לוקאס-אויל" סטאדיום נפגשו אינדיאנפוליס קולטס והניו-יורק ג'טס במחזור הלפני אחרון של העונה הסדירה. הקולטס, בראשות ה-MVP פייטון מאנינג, היו בדרך לעונה מושלמת עם 14:0 ו-2 משחקים קלים על הנייר. ממולם ניצבו הג'טס, עם טוראי ריאן משלהם, המאמן הרוקי רקס ריאן. לירוקים מניו-יורק לא היו יותר מדי ציפיות לפלייאוף העונה, ומאזן 7:7 אכן הדגיש זאת. רק שבוע קודם הג'טס הפסידו בבית לאטלנטה הבינונית, ועם שני משחקים קשים לסיום העונה אף אחד לא נתן לחבר'ה של ריאן סיכוי.
אבל אז נפל דבר. המאמן של הקולטס, גי'ם קולדוול, החליט להיות קפטן מילר, ונתן לג'טס סיכוי לחיות. ברבע השלישי הוא הוציא את ההרכב הראשון ביתרון 10:15. קולדוול טען שטובת הקבוצה לנגד עיניו ושאין טעם לסכן את הכוכבים במשחק לא חשוב. טוראי ריאן אמר תודה, הירוקים הסתערו ועם 19 נק' ללא מענה הפכו את התוצאה והנחילו לאינדי את הפסדם הראשון העונה. כמו בסרטו של שפילברג, זה היה למורת רוחם של הצוות של קולדוול. פרשנים, אוהדים ושחקני הקבוצה כעסו על ההחלטה של המאמן, החלטה שהרסה עונה מושלמת.
הג'טס גלשו על גלי המומנטום, הגיעו לפלייאוף, הרסו את סינסינטי והדהימו את סן דייגו. ביום ראשון הקרוב, במשחק האליפות של ה-AFC, הם יפגשו ביריב ששחרר אותם, בקפטן מילר שנתן להם לחיות. למרות שטוראי ריאן שייך לג'טס, הג'טס הם בעצם אותו סטימבוט ווילי, אותו אחד שהרג את מילר בתמורה על כך שחס על חייו.
בראשון ב-22:00 שעוננו, באותו "לוקאס-אויל" סטאדיום ייפגשו לסצנה אחרונה קפטן מילר וטוראי ריאן, טימות'י אפהאם וסטימבוט ווילי. זוהי סצנה אחרונה בדרך למיאמי, מהלומה אחרונה במלחמה על הסופרבול.
ריבס (מימין) יצטרך לעבוד קשה כדי ליירט את הטילים של מאנינג.
באופן אירוני לגמרי שני הצדדים במלחמה הזו חופפים לחלוטין לשני הצדדים באותה מלחמה ארורה. הג'טס הם המכונה הגרמנית, עם טכניקת החפירות של תומאס ג'ונס ושון גרין, ויכולות הנ"מ של דרל ריבס וג'ים לאונרד. אלו יצטרכו להתמודד עם אמריקה-אינדיאנפוליס, שתשעט מהאוויר ולא תרחם, עת הטילים של הקוורטרבק הטוב במשחק יחפשו את רג'י וויין, דאלאס קלארק, פייר גארסון ושותפיהם.
קואץ' קולדוול מפחד פחד מוות כשהוא רואה מולו את המכונה המשומנת של ריאן. רגשות אימה עולות במוחו שכהוא מבין שהוא בעצמו נתן למכונה הזו להיות איפה שהיא היום. שהוא זה שכנראה יצר את המפלצת. אבל לקולדוול יש נשק אחד שלכל בעלות הברית לא היה אז – הזרוע של פייטון מאנינג.
ריאן מצידו, כמו בסצנת הסיום בסרט המדובר, שואף לסיים את הסרט שלו כשהוא עומד מעל קברים וירטואלים של קולדוול, פייטון ושאר הפרסות, ואומר –
"אני הרווחתי, I earned it".
8 לינואר 2005. קוואלקום סטאדיום בסן דייגו הגשומה. הצ'ארג'רס מארחים משחק פלייאוף ראשון לאחר 9 שנים עקרות. מולם התייצבו הניו-יורק ג'טס.
8 שניות לסיום הזמן החוקי הצ'ארג'רס מצליחים להשוות ל-17:17 – הארכה. עוברות 10 דקות וסן-דייגו מגיעים למצב בו כל קבוצת פלייאוף רוצה להיות – מרחק בעיטה מהעפלה לשלב הבא. 40 יארד למען הדיוק. הבועט של הצ'ארג'רס, הרוקי נייט קיידינג, ניגש לבעוט כשעונה שלמה תלויה על כתפיו, עונה בה כבש 16 מ-19 בעיטות עד 49 יארד.
אבל הרגל של נייט לא הקשיבה לסטטיסטיקה המנחמת ובעטה את הכדור האליפטי ימינה. ימינה מדי. הכדור עבר לג'טס, ש-8 שניות לסיום ההארכה ניצחו את המשחק בזכות שער שדה של דאג בריאן. העונה של סן-דייגו נגמרה בטעם של דשא רטוב והחמצה גדולה.
האוהדים זעמו על הרוקי, והיה חשש שהאירוע יקבור אותו. בועטים רבים גמרו קריירה בעקבות בעיטות לא מוצלחות. לא קיידינג. "החטאה כזו נדבקת אלייך", הסביר השבוע בראיון לאתר הקבוצה. "האירוע רק תרם לקריירה שלי. למדתי מזה. אני פרפקציוניסט וההחמצה ההיא כאבה לי מאד".
הבועט החליט שהוא רוצה לשפר את הטכניקה בכל דרך אפשרית. לפני כמה עונות הוא שכר את שירותו של שחקן הגולף דרק אויידה שיעבוד איתו על הנפת הרגל; הוא התיידד עם יאן סטנרוד, אחד מהבועטים הטובים בכל הזמנים, והחל להתאמן איתו; הוא שכר מספר מאמני כושר במקביל שיעזרו לו להגביר את המסה והכח; לפני פתיחת העונה שעברה אף שכר פסיכולוג ספורט שידריך אותו להתנהגות מנטאלית נכונה ברגעי לחץ.
והשיפור אכן הגיע. האחוזים של קיידינג מאז ההחמצה מול הג'טס מדהימים. הבועט ממדינת אייווה הרשית 130 מ-147 בעיטות (88.4%), כשהעונה הוא מצטיין במיוחד עם 32 מ-35 (91.4%). מרוקי שהחמיץ את הבעיטה החשובה בחייו הפך קיידינג בן ה-27 לבועט הכי מדויק בהיסטוריה של הענף.
לאוהדי הברקים שיראים למידת העמידה שלו בלחצים מומלץ להירגע – מאז 2005 קיידינג כבש 31 מ-32 בעיטות מ-40 יארד או פחות, ומאזן ההבקעות הרצוף שלו מהמרחק הזה עומד על 29(!!). "לא חשוב לי אם אני בועט ברבע הרביעי או בפתיחת משחק", טוען הבועט. "מבחינתי צריך לקחת את הנקודות בכל פעם שאני עולה לבעוט".
קיידינג מנצח את סינסינטי. דצמבר 2009
קיידינג הוא ילד טוב אייווה. מספרים על בחור שלו ורגוע שיציבות היא שמו השני. כשהיה בתיכון הגיע למשחקי אליפות בפוטבול, כדורסל וכדורגל. בין כינוייו מתקופת הקולג' נמצאים "מיסטר אוטומטיק" ו"ביג-גיים-נייט", כינויים המעידים על אחוזי הצלחה נדירים. לנייס-גאי יש גם תואר בהוראה מאוניברסיטת אייווה. בזמנו הפנוי הוא מתפקד כמבקר סרטים. איש אשכולות.
בסן-דייגו לא מסתירים את הרצון מהבועט המחונן, והדבר מתבטא גם בכיס. משכר בסיס של 230 אלף דולר בעונת 2004, מספר 10 עלה בסולם הדרגות וכעת הוא מרוויח כמיליון דולר וחצי. קיידינג חתום עד סוף 2012 כשבכל שנה שכרו יעלה ב-200 אלף דולר.
שלשום נבחר קיידינג לצ'ארג'ר היחיד בנבחרת העונה של AP. זוהי הפעם הראשונה בקריירה בה זכה לכבוד זה. מאמן הצ'ארג'רס, נובר טרנר, אינו חושש לשים את הביצים שלו בסל של נייט קיידינג: "הוא הבועט הכי טוב שראיתי וזה נהדר לדעת שיש לנו שחקן כזה", אמר. "הייתי כבר בצד השני של המתרס, כמאמן של קבוצה עם בועט לא יציב. זה מוציא את החיים מהקבוצה".
נייט בועט מול סן-פרנסיסקו
בליל ראשון (23:40, ESPN) הכל יחזור אל נייט, עת הצ'רג'רס (13-3) שלו שוב יתמודדו בפלייאוף מול אותה ניו-יורק ג'טס (10-7). שוב ינואר, שוב קוואלקום, שוב הירוקים-לבנים מניו-יורק-סיטי.
זה יהיה רגע האמת של מספר 10 עם הברק על הקסדה. כי גם אם 'מיסטר אוטומטיק' הוא המדויק בהיסטוריה, עדיין חסרות לו 2 חותמות. האחת היא ווינריות בפלייאוף - חוץ מההחטאה המפורסמת ההיא מ-2005 היו לנייט עוד כמה רגעי פלייאוף שירצה לשכוח, כמו ההחמצות מול ניו-אינגלנד (2006), טנסי ואינדיאנפוליס (2007). החותמת השנייה היא בעצם טבעת. טבעת אותה אף צ'ארג'ר מעולם לא ענד - טבעת אליפות.
המסע של סן-דייגו לסופרבול מתחיל, ונייט קיידינג צפוי להיות חלק אינטגרלי ממנו. הברקים לא יכלו לבקש בועט יציב יותר, אך בסתר ליבם מפללים – 'רק שלא יבעט שוב בדלי'.
* * * * *
Is Nate Great? / Oren Josipovich
(Helped in Translation: Orry Sandberg)
January 8th, 2005. QUALCOMM Stadium in rainy San Diego. The chargers host their first playoff game in 9 years. On the other side of the field – The New York Jets.
With 8 seconds left until the end of regulation, the bolts scored a dramatic touchdown to force the game into overtime. After 10 minutes they were in a position that every team wants to be in a playoff game – a field goal away from winning. 40 yards separated them from making it to the next divisional round of the playoffs. Chargers rookie Kicker, Nate Kaeding went on kicking with an entire season lying on his shoulders. A season of 16 out of 19 FG from 49 yards or less.
But Nate's leg did not listen to the comforting stats and the ball went right. Wide right. The Jets got the ball, and with 8 seconds left until the end of overtime, kicker Doug Brian gave them the W. San Diego's season came to an end with a taste of wet grass and total disappointment.
San Diego's fans were outraged, in an already fragile situation for a rookie kicker. A lot of kickers threw their careers away as a result of one bad kick, but Kaeding thought otherwise.
The kicker decided he wanted to improve through any means necessary. A few seasons ago he hired the services of golf pro Derek Uyeda to help him analyze his leg swing. He used the help of Jan Stenerud, one of the best kickers of all-time. He hired some professional trainers who helped him maximize his physical strength, and before training camp of last year he also hired a sports psychologist to work with him on his mental approach.
Hard work paid off. Kaeding's percentages since the Jets incident were amazing. The kicker from Iowa scored 130 out of 147 FG (88.4%), and in the current season he excels with 32 from 35 (91.4%). 27-year-old Kaeding turned from a fragile rookie to the most accurate kicker in NFL history.
Bolts fans that are still scared of a big clutch moment, don't be. Since 2005, Nate scored 31 FG's from 32 attempts under 40 yards, and his current streak in that category stands on an impressive 29 good kicks. "It is not important to me if I take a FG on the 4th Quarter or the 1st one", the kicker was quoted on the Chargers website. "My job is to score whenever I take the field".
Kaeding is a peaceful young man from Iowa. Friends say he is as humble as they come. When he was in high school he made it to championship games in football, basketball and soccer. They called him "Mr. Automatic" and "Big-Game-Nate", nicknames that shows his accuracy level. Nice-Nate has a teaching certificate in secondary education from the University of Iowa, and as a movie buff he uses his spare time to write movie reviews to a local Iowa website.
The Chargers do not hide their satisfaction from the talented kicker, which result also on his paycheck. After earning $230,000 in 2004, #10 went up in the level of ranks and his new contract insures him a basic salary of $1.5 million per year, and a $200,000 raise each year until 2012.
Two days ago Kaeding was chosen to the All pro team by AP for the first time in his career. He is the only member from the Chargers roster. San Diego's coach, Norv turner, is not afraid to put his faith in Nate's legs: "He is the best kicker I have ever seen and it is great for us to have him", he said. "I already coached a team who did not have a solid kicker. It is taking the life out of your team".
This Sunday everything will flow back to Kaeding's mind, heart and feet, while his Chargers will face the Jets yet again. January, Qualcomm, the Green and White from NY.
It will be Nate's moment of truth, because even if 'Mr. Automatic' is the most accurate in history, he has two more things to achieve. The first thing is to be a winner in the Playoffs – besides the famous miss in 2005, he has some more Playoff moments he would like to forget, against New England (2006), Tennessee and Indianapolis (2007). The second thing is actually a ring. A ring not even one Charger got to put on his finger – A Super Bowl ring.
San Diego's journey begins Sunday, and Nate Kaeding expects to take an integral part in it. The bolts could not ask for a better kicker for those game-winning field goal moments this year, but they still pray quietly – "Please Nate, no more ‘Wide Rights'".
קודם כל, התנצלות. עקב קשיי טכנולוגיה, שפה ושקרים אחרים כבר שבוע לא הייתה פה תנועה. אז ג'וסיבר חוזר, ובגדול. וכדי לחזור ממש בגדול ומבלי להפריע עם מילים מיותרות, נביא לכם את ההיילייטס ממשחק הפוטבול הכי נקודתי (מלשון נקודות) בהיסטוריה של הפלייאוף.
לפני יותר מחודשיים פרסמתי את הפוסט הראשון שלי בבלוג הזה. כתבתי שם את דעתי על מה שנהיה מערוץ 5 ועל איך הוא צוחק לנו בפנים, הדגש שלי היה על התכנית המגוחכת שהם העלו לסיכום המחזור בליגת הכדורגל שלנו.
אז כנראה שאני לא הייתי היחיד שסבל מהבדיחה הזאת בהנחיית דני ענבר המדושן וזו עם האף הגדול, כי בהנהלת הערוץ החליטו להוריד אותם מלוח השידורים ולהעלות תכנית חדשה לסיכום המחזור בהנחיית מודי בר-און, ואפילו הגדילו לעשות בגיוס האדון העצבני מהרדיו, מר נתן זהבי, שיבוא לתת לנו עונג שבת על ידי קרב צעקות עם הקופיף המגודל במה שאמורה להיות גרסת סיכום המחזור של "יציע העיתונות".
אז רגע, למה אני בעצם עצבני? לכאורה חדשות מצוינות – תוכנית סיכום מחזור עם מנחה נורמאלי, תקצירים של המשחקים מיד בסופם ולא 24 שעות אחרי כשכולם כבר שכחו את איזה גול של יצחקי אמרו להם שהם ממש חייבים לראות. ממש אוטופיה!
אז זהו שלא. ולמה לא? כי שתי התוכניות האלה ישודרו בערוץ 5+ לייב.
על זליגת תכנים דיברו כבר רבים וטובים ממני. המאבקים בין מועצת הכבלים והלוויין לבין ערוץ 5 מוכרעים פעם לכאן ופעם לכאן. אבל הפעם כבר אי אפשר לשתוק. איך זה יכול להיות שהם פשוט עושים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים?
אני חושב שדבר בסיסי כמו תכנית תקצירים של ליגת הכדורגל הישראלית לא אמור להיות בערוץ נישה (כן 5+ לייב הוא נישה). מילא אם הם היו מוסיפים תכנית נוספת בערוץ הלייב ביחד עם תוכנית סיכום מחזור נורמאלית בערוץ הרגיל, ואז ניתן היה לטעון שהם באמת מוסיפים תכנים. אבל כאן לא רק שהם לקחו בקלילות תכנית שלמה ופשוט העבירו אותה לערוץ בתשלום, הם גם רוקנו חצי מהאייטמים מתוכנית יציע העיתונות של יום שני מכיוון שקופמן וזהבי כבר ידברו עליהם ביום שבת.
אני לא כזה חובב של תיאוריות קונספירציה, אבל קשה לי שלא לחשוב שזו הייתה תכנית העבודה בהנהלת הערוץ ברגע שקנו את הזכויות לתכנית סיכום המחזור מההתאחדות המהוללת:
1. נפיק תכנית סיכום מחזור גרועה ומשעממת עם מנחים בלתי נסבלים.
2. נשים אותה בערוץ הפתוח כדי שאף אחד לא יתלונן.
3. נשדר אותה יום אחרי סיום רוב משחקי המחזור כדי שהיא לא תהיה רלוונטית.
4. נקבל רייטינג נמוך ותגובות נזעמות מצופים.
5. נפיק תוכנית סיכום מחזור חדשה ומושקעת ונוסיף טאלנטים חדשים ונשים אותה בערוץ הלייב.
6. הצופים רק יגידו לנו תודה שנתנו להם את מה שהיינו צריכים לתת מלכתחילה בערוץ הפתוח.
7. נרוויח עוד עשרות אלפי מנויים טיפשים לערוץ הלייב.
חממה (ע"פ ויקיפדיה) היא מבנה שבו מגדלים בדרך כלל צמחים, עצים, פרחים, פירות וירקות. סביבה זו עוזרת להתפתחות של הצמחים בצורה הטובה ביותר, על ידי הגשה של הצרכים הטובים והמתאימים ביותר לצמחים, כלומר, הגדרת התנאים הסביבתיים שבתוך החממה בהתאם לצורכי הצמח.
על פי ההגדרה, פורטו היא ללא ספק החממה האירופית לשחקני כדורגל בעשור האחרון.
מועדון הכדורגל פורטו, מגיע מהעיר פורטו, העיר השנייה בגודלה בפורטוגל, אחרי ליסבון הבירה כמובן. עיר הנמל פורטו, הממוקמת על חוף האוקיינוס האטלנטי, נחשבת לבירת צפון פורטוגל, ומהווה נדבך חשוב במורשת העם הפורטוגזי - סימנים לכך הם שם המדינה, שם השפה ואפילו המושג אופורטוניזם, שכולם נגזרו משם העיר.
לאורך ההיסטוריה, פורטו הייתה למעשה הקבוצה השלישית בלבד בפורטוגל מבחינת גודלה והישגיה ותמיד חסתה בצל הקבוצות הגדולות של ליסבון - ספורטינג והאימפריה בנפיקה.
כיום הקבוצה היא השנייה המעוטרת בכל הזמנים בפורטוגל עם 24 אליפויות, 14 גביעים, גביע אופ"א ושתי זכיות מופלאות בליגת האלופות, אך בעוד ש-10 האליפויות הראשונות נאספו במשך 50 שנה, בין השנים 1938-1988, 14 האחרות התרחשו ב-20 השנים האחרונות, מה שממצב את פורטו למעשה כקבוצה הגדולה כיום בפורטוגל.
אז למה פורטו נחשבת לחממה אירופית עבור שחקנים הרוצים להגיע לבמה העולמית?
רבים וודאי חושבים שהסיבה היא מחלקות הנוער העשירות או האקדמיה המפוארת שלה.
למעשה, בעשור האחרון המועדון כמעט ולא סיפק תוצר משמעותי שגדל במועדון במחלקות הנוער. הצד החזק של פורטו, בו היא מתמחה, הוא מערך הסקאוטינג העשיר שלה, אשר פרוס ברחבי פורטוגל ובעיקר בדרום אמריקה ומספק כישרונות צעירים חדשים בכל שנה למועדון.
מה הם אותם תנאים אשר עוזרים להתפתחותם והתקדמותם המהירה של אותם שחקנים מוכשרים לבמה המרכזית? ראשית כל המדינה והעיר עצמה. מדובר בעיר בעלת אקלים ים תיכוני, עם טמפרטורות גבוהות ברוב השנה, מה שמתאים ככפפה לשחקנים הדרום אמריקאים הרבים שפוקדים את הקבוצה, בייחוד הברזילאים. המנטליות במדינה זהה לזו שבדרום אמריקה, השפה העיקרית היא פורטוגזית המתאימה לברזילאים, שרבים מהם גם מקבלים בקלות אזרחות פורטוגלית (קחו את דקו ופפה כדוגמה לשחקנים שמייצגים את הנבחרת) וחלק גדול מהמדינה דובר ספרדית, מה שמתאים לשאר הדרום אמריקאים.
שנית, הקבוצה עצמה. פורטו שהפכה לאימפריה אדירה בשני העשורים האחרונים מספקת לשחקנים את הבמה המקומית, שם בליגה חלשה הם יכולים להציג ביתר קלות את יכולתם הגבוהה, ויש לזכור שפורטו משחקת בדרך קבע בליגת האלופות, מה שמאפשר לכל העולם לחזות בפריים טיים בבמה המרכזית בכישרונות העולים.
שימו לב לרשימת השחקנים שיצאו משם בעשור האחרון: ריקארדו קרבאליו, בוסינגווה, פאולו פריירה ודקו (שקודם לכן שיחק בברצלונה), כולם שחקני הרכב בנבחרת פורטוגל, מצ'לסי, דייגו מיובנטוס, פפה בלמה של ריאל מדריד, מאניש המצוין ששיחק באינטר, צ'לסי ואתלטיקו מדריד בשנים האחרונות, ריקרדו קווארסמה מאינטר, אנדרסון ממנצ'סטר יונייטד, ושמות גדולים נוספים שהצליחו מאוד בזירה המקומית ובנבחרת ופחות באירופה- ז'ואאו פינטו, קושטיניה, ויטור באיה והלדר פושטיגה. גם הקבוצות בעלות מחלקות הנוער המפוארות ביותר באירופה לא הוציאו רשימת שחקנים כזו בשנים האחרונות.
בשנה האחרונה יצאו מפורטו לאירופה שני שחקנים נפלאים: ליסנדרו לופז ולוצ'ו גונזאלס הארגנטינים, לליון ומארסיי הצרפתיות בהתאמה. לופז הוא כרגע מלך שערי הקבוצה, ומוביל אותה לעונה מצוינת גם בליגת האלופות, ולוצ'ו, אחד מהקשרים המרכזיים הטובים בעולם כיום, שמארסיי בטוח לא התחנה האחרונה שלו באירופה.
אז מי הם הכוכבים החדשים שגדלים בחממה ובעתיד נראה אותם בקבוצות הגדולות באירופה?
שימו לב לשלושה, כולם דרום אמריקאים: פלקאו הקולומביאני שהגיע לקבוצה מריבר פלייט, הולק הברזילאי שהגיע דווקא מהליגה היפנית וכריסטיאן רודריגז האורוגוואי שגדל בפניארול.
אה, ויש עוד פרח אחד שגדל לממדים עצומים מאז יצא מפורטו...
יוסיפוביץ - כבר שנים טוען שהוא יודע לכתוב, עכשיו זה הזמן שלו להוכיח את זה. שחקן פוקר חצי מקצועני (בלי החצי של להתפרנס מזה). ראה מחצית מלאה מהפועל רעננה נגד עכו וכמעט שרד בשביל לספר. מעריץ אמריקאים, כבר סיבה טובה לא לקרוא אותו. יותר גרוע: רואה כל שבת כדורגל ישראלי. לא בטלוויזיה, מהיציע!
דב - רטוריקן גדול עם פחד קהל. רואה את עצמו כהוגה דעות, חבל ששאר האנשים סתם חושבים שהוא מוזר. מכביסט בהכחשה. מתלונן הרבה. רואה: פורמולה 1, טניס מכללות, הוקי שדה, שחיה צורנית. לא רואה: כדורגל ישראלי
רשומות
