לכל מקום / אורכו האדום

שבת 17:38


הטלפון מצלצל: "יצאתי, תתכונן". מקלחת זריזה, משהו לאכול, לובש את החולצה האדומה - אותה חולצה שלבשתי כבר 31 פעמים העונה. 16 משחקי בית, 5 משחקי חוץ, 6 באירופה, 2 בגביע, 2 בגביע הטוטו. המתח מתחיל לחלחל. מתיישב על המחשב וכדי להעביר את הדקות אני נכנס ליוטיוב - לאלא בחיפה, 4-2 בדרבי הקודם, 2-0 על בית"ר בגביע. איך שגילי שם את השני הטלפון שוב מצלצל. "בית דגן - צא!" אומר/נוזף/פוקד אחי הקטן. הוא כבר שבוע לא אוכל.

בדיקה אחרונה שהמנוי באמת בארנק, לוקח ת'קסדה ויאללה- לדרך. יורד לאיילון – הכל כבר אדום. אספתי את הילד (זה ילד זה?) מצומת חולון וקדימה לבלומפילד. שעה וחצי לפני המשחק, אחרי 2 בירות, שאגות. השחקנים הגיעו, האוהדים כבר בטירוף. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה קהל מחוץ לאצטדיון ,כל-כך הרבה זמן לפני שריקת הפתיחה. עוד 2 בירות, ג'וינט, ונכנסים.

45 דקות לשריקה. הכניסה לשער 6, דלת ימנית- לא שוברים מסורת של שנים, הילד הולך לכרטיסן המתולתל - מאותה הסיבה. יוצא מהמנהרה, שער 5 כבר מלא עד אפס מקום. פונה שמאלה למדרגות הצרות והמטומטמות של שער 6. גם 11 כבר מלא וגם 8. אדום. עולה במדרגות ופונה ימינה ל-7. גם הוא מלא. מתיישב במקום הקבוע. דגלים אדומים ולבנים מפוזרים בין הכיסאות. "אתה זורק ת'מנוי?" שואל חבר. "נראה לך? בטח שלא לפני סוף העונה".

כמו תמיד בדרבים, שורה ושטראובר עולים ראשונים, איזה בן יש לאובארוב. אחריהם עולים הצהובים - מכבי בית שאן. הקהל האדום בטירוף. הנה הם באים - השדים האדומים! טירוף.

אחרי כמה דקות האווירה נרגעת. אני יושב על הכסא ובוהה בשחקנים מתחממים, לא עובר כלום בראש. בדרך כלל זה שלב הצחוקים, היום אין, אין מקום לצחוקים. אף אחד לא מעז לנבא, איש מתוך אלפי פרשני-מאמני שער 7 לא מייעץ או מבקר. מדי פעם אני מפנה את הראש שמאלה. הם שם. כמו גידול סרטני צהוב וממאיר בלב. המבט מיד חוזר.

"מלחמה! מלחמה!", אבוקות, רימוני עשן. "כולם בטירוף, יש רצח בעיניים, הדגל האדום מונף אל השמיים". מדהים, כבר שנים שלא נראה מופע כזה בישראל. רדיוס? "אלך איתך לכל מקום!". תן לי ניצחון היום ושתזדיין העונה הבאה.

הם כרגיל מנסים להרוס והפועל מתחילה לתקוף לשער 5. לא טוב, לשער 5 צריך לתקוף במחצית השנייה. בדרך-כלל לא השנה, השנה זו קבוצה מיוחדת. אביחי כבר השתלט על העסק. אם יתעסקו איתו הוא יקרא לדגלאס. דופק 180. חשש אמיתי להתקף לב.

שטראובר הודף, גילי מעיף מעל השער. זהבי מנסה. שוב גילי - הפעם בקורה. לאלא מנסה בסיבוב. מחצית. דממה. "עוד 4-3 מצבים כאלה במחצית השנייה ויהיה בסדר", אני אומר. "יש לי הרגשה שזה לא היום שלנו", אומר חבר.

שכטר נוגח מ-5 מטר החוצה, לאלא מנסה שוב, דה-רידר מפציץ מ-20 מטר – ליד החיבור, דגלאס למשקוף! "זה לא יכנס היום", מלחיץ מישהו ביציע. כבר דקה 81. עוד 9 דקות. 2-1 בחיפה, "לבית"ר", אומרים המעדכנים. לא רגיעה ולא נעליים, רק תן לי לנצח פה, לא אכפת לי מחיפה. ואז זה קרה.

שער 11 בשמים. אין מקום לספק, לא צריך לספר, להתעדכן או לדבר. כולם מבינים ואף אחד לא מוציא הגה. גם השחקנים הבינו. הגול לא היה של בית"ר. אני מסתכל על השעון. 85'.

הגידול הסרטני מתפרץ, הוא כואב, מרגיז. כל-כך עלוב ומכוער, אבל כואב. כל-כך כואב!

איך מעקלים? השחקנים על הדשא בוכים. הצבא האדום יושב במקום במבטים חלולים, וממאן לעזוב. גוטמן והקהל מנסים לעודד. קשה, בלתי אפשרי. זה גמור. הגרמנימנים חוגגים. כן, אותה חבורה פאטתית מיום שני. חוגגים כאילו זכו בצ'מפיונס. אין דרך להתמודד עם הכאב הזה. הוא אמיתי הוא שם במרכז החזה, מעט שמאלה. יציאה איטית ושקטה, מישהו מנפץ את הנורה ביציאה. ילד אדום בוכה. אני חושב לעצמי- 85. את הדקה הזאת אני לא ישכח עוד הרבה זמן.

על הקטנוע בדרך הביתה אני מנסה לעכל, מחשבות, אין יותר חשק לכדורגל. הגעתי הביתה ולא יכולתי להיכנס. עליתי על הקטנוע ופשוט נסעתי. הרעב הכריע אותי ובבוגרשוב עצרתי בבורקס. סיטואציה הזויה. המוכר אוהד בית"ר (שפוי) שעדיין מאמין שהפועל תיקח, בצד השני מכביסט מהסוג הבאמת מגעיל, כזה של הכדורסל , אוהד חיפה שרוף לטענתו (אבל הוא לא היה אתמול בחיפה, גם לא לפני שבועיים, ובכלל לא יצא לו העונה יותר מדי – שרוף?), ואני. עדיין עם צעיף אדום, כן אותו צעיף שמלווה אותי כבר 32 פעמים השנה. יושבים וצופים בריאל מדריד. להפתעתי התפתח דיון ענייני. קטן, נמני, יצחקי, דה-סילבה. על דבר אחד כולם מסכימים - דגלאס. כל מילה מיותרת. על הדשא בבלומפילד הוא כבר לא ירוץ כנראה, סגנית אלופת צרפת, אי אפשר להתחרות בזה. גם לגילי, לשכטר ולאביחי זה כנראה היה האחרון. מזל שוינסנט נמוך, אולי הוא יישאר.

חזרתי הביתה בסוף. כבר חצות. צנחתי למיטה בלי מקלחת. רק להירדם. משימה בלתי אפשרית. עספור. שעון מעורר 6:45. אין סיכוי שאני הולך ללימודים. לא עכשיו, אולי אחר כך. לקראת שעות הצהריים חבר התקשר. "יאללה צא מהבאסה, אצלי ב-18:00, משחק אליפות של יונייטד". אוהד יונייטד מלידה, בן של אנגלי. גם הוא יתאכזב היום. אבל לא כמוני. אני לבשתי את הצעיף 32 פעמים השנה, ביום שלישי 33. גם לו יש, הוא מעולם לא שם אותו עליו. אי אפשר להשוות צעיף תלוי בבית במרחק 5000 ק"מ ממקורו, לאחד אמיתי כזה עם ריח טרי של האבוקות מאתמול.

14:30. הילד מתקשר. "יש כרטיסים לטדי, תקנה". "סבבה". התלבטות רגעית עד לא מורגשת - אין בי שום ספק. אני כבר באתר של לאן. משם בקליק מהיר לוואלה! ספורט. הכותרות.

הבנתי.

יום שבת בערב בטדי, בפעם ה-34 עם אותו הצעיף ואותה החולצה הישנה, שבסוף השנה (לא מחליפים באמצע) תוחלף בחולצה רשמית, של דגלאס אם יתאפשר. כי בניגוד לגידול הסרטני הצהוב, השחור, הכתום ואפילו הירוק - לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל-אביב!!!

לא על חשבוננו / סגל הצהוב

קשה לי להסביר את זה במילים, אבל כשגוטמן הרים את זהבי, שכטר ועוד כמה קירחים מהדשא, הציפה אותי תחושה עילאית של... משהו.

אני לא כל-כך בטוח מה זה היה בדיוק. הרי ניצחון לא היה שם ובטח שלא כדורגל, אבל התמהיל המענג הזה היה שמיימי. בין הזחיחות הלא אופיינית באדום והשער של קינן מהפרובינציה הלא רלוונטית מבחינת מכביסט שחצן כמוני, ראיתי רק דבר אחד אל מול העיניים.

לא בבלומפילד ולא על חשבוננו. באמת שלא חשבתי שזה יפריע לי כל-כך, אבל כשעליתם למגרש עם התפאורה המדהימה של הרימוני עשן, זה פתאום הכה בי - רק תנו לנו לזיין להפועל. אוי זה היה מתוק.

ועכשיו, כשהמלאכה הושלמה, אפשר לשקם את המכביזם.

רק הפועל / אורן יוסיפוביץ

מכבי לא הרסה להפועל אליפות. לא מול חיפה בשני, ולא בדרבי במוצ"ש. הפועל הרסה להפועל אליפות. רק הפועל. כשם שהבונקר של מוריניו לא היה עובד אם ברסה היו רוצים יותר, כך המבצר של נמני היה קורס אם רק משהו אחד היה שונה.

אם הקורה-פנימה של גילי נגד באר-שבע לא הייתה הופכת לקורה-החוצה כמו אמש. לו הסיבוב וגול של לאלא מהדרבי ההוא לא היה סיבוב ושטראובר. אם דה-סילבה היה כובש כמו מול אשדוד ולא ממשקף כמו נגד מכבי. אם ולו ואם ולו.

אפשר לנתח את הגורמים, את המסקנות ואת ההשלכות של המשחק של מכבי מול חיפה והמשחק שלהם היום. זו תהיה סתם טחינת מים. מה שהפריד, בסופו של דבר, זו לא ותרנות מול מלחמה, ולא טיול מול בונקר. זה לא שבירת הסטטוס-קוו ביציעים, לא שאננות מדומה ולא ראיון מלוקק ברדיו. ההבדל בסך הכל טמון בכדור אחד ברשת. חיפה הכניסה בשתי הפעמים, הפועל כשלה מלהכניס. 85 שערי ליגה ב-33 מחזורים ומחזור 34 שחון כנראה שהרס הכל. שחון כי קורה ומשקוף והחוצה ושטראובר.

אפשר גם לדבר על מגיע ועל לא, ועל הקיזוז והאם ספורטיבי. הקיזוז הינו עובדה קיימת, וכך גם העובדה שהאליפות תגיע למכבי חיפה. היא תגיע לה כי לאחר 35 מחזורים, 30 של ליגה רגילה ו-5 מחזורי פלייאוף, לה יהיה את מספר הנקודות הגבוה ביותר מבין 16 קבוצות, אחרי הקיזוז. זה יגיע לה כי היא כן שמה גול בדקה ה-86, והפועל לא. בגלל זה יגיע לה. לא חוק ולא ספורטיביות, לא טור של פרשן ולא זעקה של עסקן.

אני בספק אם נראה אי פעם הפועל טובה כזו, מרשימה כזו, קטלנית כזו. אבל כל הטוב, הרושם והקטלניות שלה יסתכמו עם מקום שני, קמפיין אירופאי מכובד וגביע במקרה הטוב. אומרים שלא מספיק להיות טוב, ושרוע זה דבר טוב כשהוא בצד שלך. הפועל הייתה יותר 'טובה', חיפה יותר 'רעה'.

ולגבי ה'מכוערת'? מכבי עשתה מה שהיא יכולה. בשני המשחקים היא שיחקה מול יריבות שגדולות עליה בכמה מספרים ובכל המישורים. כנראה שבונקר זה במודה, תשאלו את אלו מבירת האופנה. נמני אוגר עוד נקודה במאזן הדרבים (ניצחון עדיין אין לו), אבל התיקו אמש, כמו זה שבשנה שעברה, זה כנראה כל מה שהמועדון הזה יכול להוציא מדרבי. אין טענות לשיטת המשחק בה נקט נמני. זו הייתה הדרך היחידה שלו להימנע מעוד תבוסה - שילוב של בונקר מתוכנן היטב, וקורה ומשקוף והחוצה ושטראובר.

17 שניות של אמנזיה / אורן יוסיפוביץ

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אירועים רחוקים וקרובים, פרצופים, נתונים. אני זוכר מספרי טלפון של חברים ליסודי. אפשר אפילו לומר שיש לי זיכרון אדיר. אני זוכר שאתמול היה מתח. וכשכבר ימים כולם דיברו על המשחק הזה. ואני זוכר שיצאתי מהבית לפני חמש, שזה די נדיר בשבילי. אני זוכר את אלו שאספו אותי במונית דרומה. אני זוכר את ההוא עם הבירות, את ההוא עם הפיצוחים, את הדירה שנכנסנו אליה. אני זוכר את המרפסת הצהובה שניצבה לה בגאון מול זו האדומה, כאילו לא יודעת שעוד כמה שעות תיחרב ותהפוך ממרפסת למרתף.


אני זוכר את זריזי, הכלב שהיה בדירה. זריזי לא מכיר אותי ובטח כבר לא זוכר אותי, אבל אני זוכר שהוא לקח לי את הצעיף של הפועל. כלב אדום.

אני זוכר שאחד החבר'ה לא רצה לצאת: "ברגע שאני מחוץ לדירה, אין חזרה – הדרבי מתחיל". אני זוכר שאחר אמר: "יש לדרבי הזה בילד-אפ מטורף וזה הולך להיות אסון בשבילנו". אני במיוחד זוכר שבחור עם שיער ארוך אמר: "אם רק מישהו מהעתיד יכול היה לבוא ולהזהיר אותנו מהדרבי הזה". נובס, הם אמרו, לא נפסיד.

אני זוכר שגם אני אמרתי את זה. אבל אני שיקרתי. אני תמיד מדבר פסימי ונושם נאחס, אבל עם הקבוצה הזו כבר אי אפשר לחיות ככה. היא יותר מדי טובה בשביל זה. ואני זוכר שברגע שקראתי את ההרכבים בעיתון לא הבנתי את אלו שחושבים שיש מצב שמכבי לא תצא עם ים של כדורים ברשת. זה היה וודאי מבחינתי. אני זוכר שלא העזתי להגיד את זה אבל ידעתי שנפרק אותם פירוק אמיתי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת בשדרות ירושלים, שכולם היו מתוחים נורא, ואחד היה אפילו מתוח לכולם. רציתי לומר לו: "אל תדאג, אין מצב שלא מפרקים אותם", אבל לא העזתי. נאחס, אתם יודעים. אני זוכר ששנייה לפני הפתיחה התקשר אלי אוהד מכבי ואמר לי שבגלל שהם מנצחים בטוח הם כבר מתלבטים לאן הם יוצאים אחרי המשחק. הסכמתי איתו ואיחלתי לו בילוי נעים למרות שראיתי ברוחי את הנסיעה העצובה שלו הביתה, את ה'אהלן' היבש לאישה, את העיניים המושפלות, את כניסתו השקטה למיטה.

אני זוכר שנכנסתי לאצטדיון ואני זוכר שחמישים דקות לפני המשחק הוא היה מלא. אני זוכר שזה היה המשחק עם האווירה המדהימה ביותר שיש. אני זוכר את עליית השחקנים, את הרעש, את היופי. אני זוכר את מאיר לוי שורק לפתיחה.

ואז הכל נהיה מעומעם ואני כבר לא זוכר הכל. אני זוכר שזהבי קיבל כדור גובה ומסר פס ללאלה. ואז נהיה בלקאאוט של כמה שניות שלאחריו לאלה על הרצפה עם ערימת ילדים אדומה עליו. ואז את זהבי נותן את המסירה הכי יפה שראיתי מאז שאני רואה כדורגל. ושוב חושך. ופתאום שכטר חוגג. ואז גילי מדרבל. ופתאום דה סילבה רץ עם ידיים למעלה. ואז גילי נותן לראלדס בין הרגליים ושם את איתי מול שער ריק. איתי לא בעט, וגם לא ניסה לבעוט, ולפתע כולם רצו לעיגול האמצע.

תעצומות הנפש ברגעי השיא היו כה גדולות ששילמתי עליהן מחיר כבד. זכיתי להרגיש אותן רק פעם אחת. רק שם, רק בבלומפילד, רק בלייב. לעולם לא אחווה אותן שוב, ושום תקציר לא יעזור לי.

ואז הסתובבתי וראיתי שנגמר, וגם את זה ניצחנו. והזיכרון הפנומנאלי שלי חזר לקדמותו. אני זוכר את הדקות הארוכות שנשארנו לחגוג – נאתכו ושכטר, גוטמן והוא, דה סילבה ואני, ההיא ודה-רידר . אני זוכר שפאתי בלומפילד התחפשו לרחובות ריו בינואר. אני זוכר את הנסיעה באופנוע עם דגל אדום בזנבו. אני זוכר את צופרי הרכבים. אני זוכר עיר שלמה צבועה באדום, הצבע האמיתי שלה. אני זוכר שהגענו לפאב, ושזיטו כבר חיכה שם עם הכלבה שלו, סוזי, שלצווארה צעיף אדום, אם בכלל לכלבים יש צוואר. כלבה אדומה. אולי עוד נכיר לה את זריזי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת.

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אבל פערי הזיכרון הללו, בסך-הכל 17 שניות של חושך מוחלט בתוך אור ענק, התקבצו להן ונהיו הזיכרון הטוב מכולם. מהאמנזיה באהבה.

שיחת טלפון* בין עורכי ONE / ג'וסיבר

- הלו ברקו, זה אבולעפיה. מה המצב יא קוסם? תגיד גבר, יש מצב אני מעלה עכשיו את הידיעה על אגייאר לראשי?

- למה? מה היה איתו?

- מה אתה גנוב?! לא שמעת? שוחרר מהבית משוגעים עכשיו, יש לנו על זה פרסום ראשון, בחייאת ברקו, זה תפור לראשי.

- לא יודע. כמה זה יוריד את התמונות שלי מהילטון?

- תשמע אני עדיין משאיר אותך על טור דעה בפינה למעלה, סיקור של האירוע בראשי משמאל, ווידאו פגז עם הרגעים הכי יפים שלך מהילטון.

- שיגעת אותי אבולעפיה, אני בדיוק בטלפון עם אופירה. מי זאת השחר פאר הזאת ולמה יש לה שלוש סנטים בצד שמאל במקום הקללות שהבאתי בפשכצקי? מה זה צריך להיות? בקיצור אין לי זמן עכשיו, כמה תמונות שלי יהיו אונליין?

- שלוש תמונות איך שאתה נכנס, ואני עכשיו מסדר ידיעה בגליצ'ים על החליפה המאלפת שדפקת היום.

- אל תשכח קרדיט למלדיני. ותעשה טובה תשים אותי בין שתי דוגמניות סיאמיות עם כיתוב תמונה – 'הקוסם חצה אותן לשתיים'.

- סגור ברקו, הכל בשבילך.

- חכה רגע. דיברתי עם אופירה עכשיו, היא אמרה שתוסיף עוד כתבה עלי, סיכמנו על ארבע תמונות בעמוד הראשי. תן איזה משהו יפה, כמו שאתה יודע.

- נו ברקו, אבל יש לי מלא על הראש עכשיו. בדיוק הגיעו תמונות של אניימה בשלג עם כדור כתום, אני צריך להחליט אם זה בלעדי או פרסום ראשון.

- אבולעפיה, תקשיב לי ואני עושה אותך מאמן הגנה בנבחרת. תגיד, אתה צריך את הדפי A4 שנתת לי להילטון היום? עבד מעולה הקטע הזה. הם אשכרה חשבו שכתוב שם משהו.

- אלו שהיה כתוב עליהם 'לשכת העיתונות' למטה? אופירה אמרה שאפשר לנגב עם זה את התחת.

- מה זה לשכת העיתונות?

* קטע זה, כמו הספורט הישראלי, הוא סאטירי בלבד.

קח אותי נובוטני / ג'וסיבר

זהו קישור לטור שכתב גיא נובוטני באתר ONE.

גיא נובוטני הוא איש מקצוע. גיא נובוטני הוא דעתן. גיא נובוטני הוא איש שמבסס את כל כתביו על מחקר מקיף.

גיא גדל עם אייל ברקוביץ במושב רגבה עוד משנות השמונים העליזות. נובוטני היה שלוש שכבות מתחת לקוסם. כבר אז הוא העריץ אותו. כשיהודית המורה לטבע הייתה מעיפה את אייל מהשיעור, נובוטני הסתכל על ברקו בערגה, בקנאה. "למד גם אותי את הקסם הזה", התחנן נובוטני הצעיר.

בכל שנה כשהיה יוצא גליון אוסף של מדבקות כדורגלנים, נובוטני אסף רק את אלו של אייל. בשיאו היו לו 892 מדבקות אייל ברקוביץ, ומדבקה אחת של מרקו בן ברוך. בכל זאת, גם למרקו בן ברוך יש את הכבוד שלו. אתם חייבים להבין – נובוטני מכיר בעל-פה לפחות רמ"ו מ-רמ"ח איבריו של המכשף. ואחרי היכרות כה ארוכה, כה מקיפה, כה אינטימית – נובוטני פשוט יודע שאייל הוא האיש. בכל זאת, הוא ממש מכיר אותו.

נובוטני מבין כדורגל. הוא גאון. בכל זאת, הוא בענף מאז 1923, אז החלוץ הכי טוב בארץ היה פליקס בן-שטחרסן, כך על-פי הנובוטרכיון, שזה בעצם ארכיון הספורט הרשמי של גיא נובוטני. בפסח הקרוב הוא מציג את בית-הגנזים שלו בפני כל. תבואו, רק שלוש שעות מבאר-שבע.

הוא יודע שכדורגל זה משחק פשוט. רק לעשות הגנה, למסור, לבעוט. כל טמבל יכול לאמן את הנבחרת. ואם כל טמבל יכול, אז אחד שהוא בכלל גם קוסם בטוח יכול. נובוטני בדק את כל הקוסמים בעולם. הממצאים – 89% מכל הקוסמים הם לא טמבלים, וה-11% שכן טמבלים, בכלל מעמידים פנים שהם טמבלים. הרי הם קוסמים.

נובוטני אידיאולוג. הוא יודע שאייל היחיד שמתאים. הוא עקב אחר דונאדוני עוד שזה היא רק נער רזה בברגמי (*לברר איפה נולד) שסירב לאכול פסטה. נובוטני טלפן לכל עוזריו של קומאן – בכל זאת, הוא שכב עימם בתעלה – ומצא שהוא בלתי נסבל וממש לא מתאים. נובוטני עשה תחקיר מקיף על רב מאמני הכדורגל בעולם וגילה – באמת שרק ברקוביץ מתאים. באמת באמת.

נובוטני עורך ספורט בחסד. הוא כותב רק את מה שעל ליבו ועל ראשו. וכשנובוטני רואה שיש ארבעה-עשר (מדגם מייצג) אנשים בארץ שלא רוצים את הקוסם כמאמן, זה מציק לו. אז הוא התחנן לכתוב טור על זה. הוא חשק להעלות על הכתב עד כמה ברקו שלו – אהוב ליבו – מתאים. אבל רק בקטע מקצועי כמובן. הרי לברקו יש עשרות שנים של ניסיון*.

נובוטני נביא. הוא יודע שרק אייל יכול להצליח. הוא קנה כדור בדולח ביריד במינכן (בזמן שהוא בירר מידע על קלינסמן וישב לארוחה עם ואן-חאל) ומאז הוא יודע מה יקרה. ונשבע לכם בחדק של קורנליוס – הכדור הראה לנובוטני את אייל יורק על מישהו עם תלתלים לבנים. זה חייב להיות סימן. רק ברקו.

נובוטני הוא איש תקשורת בחסד. הוא כותב את האמת, הוא שולט ברזי המקצוע, הוא איש אשכולות. נובוטני ראוי לקידום. לא יעלה על הדעת שבחור כזה, עם מרפקים, ביצים ומח אנליטי, עדיין בסך-הכל עורך באתר הספורט המגעיל ביותר בעולם כולו.

גם אני מאוהב בנובוטני. ואתה?

אה, וכמובן: רק ברקו! ודונאדוני בן זונה.
נו, איך אני?! אופירה, joosibear@gmail.com, אני מחכה להצעת עבודה.



* זכויות היוצרים למשפט הנ"ל שמורות למלך העיתונאים בכל העולם כולו, מר גיא נובוטני**.

** שם אילוסטרציה. לשם אין קשר לכתבה, שהיא אילוסטרציה בפני עצמה.

המעז מנצח / אורן יוסיפוביץ

כשהניף את גביע ה-NFC לפני שבועיים אמר מאמן הסיינטס, שון פייטון: "הגביע מגיע לעיר הזו. באצטדיון הזה הגשם היה מטפטף מבעד לחורים. היום אין בו חורים".

כעת, כשהוא אלוף ה-NFL (או כמו שהאמריקאים מרבים להתגאות – אלוף העולם), יכול פייטון להירגע ולתת לאמריקה ולתקשורת שלה לעשות את העבודה.

פייטון ניצח את פייטון. שון פייטון ניצח בכח. הוא ניצח באגרסיביות. הוא רצה ולקח. הוא הימר כשהלך על דאון רביעי לפני סיום המחצית, הימור שלא צלח.

אז במקום להתבאס מהעובדה הזו הוא הימר עוד יותר. בזמן שכל העולם ראה את הופעת המחצית של "THE WHO", הוא החליט לפתוח את המחצית השנייה עם אונסייד קיק, וזכה בכדור.

הוא הימר ולחץ וטרף את הקלפים, עד שפייטון המוכר יותר נשבר, מסירתו נחטפה ואיתה גם האליפות. שון פייטון מרתק אותי עוד משהיה עוזר מאמן בדאלאס. הוא מח התקפי מרשים. הוא חד ואסרטיבי. וכאלו אנשים זוכים באליפויות.

כמשחק, הסופרבול ה-44 די אכזב. לא היו מהלכים גדולים מדי או מרגשים מדי, לא טאצ'דאון בשנייה האחרונה ולא בלימת שחקן על הקו. אבל תסמכו על אמריקה - שון פייטון ניצח את פייטון מאנינג; פייטון מאנינג הפסיד לקבוצה בה שיחק אביו; גביע ראשון לניו אורלינס, העיר שרק לפני שנים מספר חוותה את אסון קטרינה ו'הוזנחה' על-ידי הדוד סם; בקיצור, יהיו שם לא מעט מטעמים לתבל.

ותוספת קטנה, כי בכל זאת כבר 5 בבוקר איפשהו (כמו שאומר השיר) – כשקבוצה אמריקאית זוכה בגביע הוא מוענק לבעלים שלה. אני חושב שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. קפטן מניף זה מרגש, מאמן חוגג זה מעניין, אבל לתת את הכבוד לבעלים, לראש הפרמידה, זה הכי נכון והגיוני. מגיע לו. במקרה הזה הכבוד הלך לטום בנסון (82), שאחראי על הקדושים כבר מ-1985.

עם סיום המשחק התמקדו המצלמות בברבן סטריט, שתמיד המה, באסון שקט לו וכעת הומה הוא שוב. והסיינטס ממשיכים לצעוד.

הקוס(א)ם(ק) / אמיר דב

להגיד את האמת, בסיטואציה אחרת הייתי שמח לראות את אייל ברקוביץ' בתפקיד מאמן הנבחרת. כמו שאמרו רבים וטובים לפני, למונדיאל ולגביע אירופה לא נגיע עד שנדע לשחק כדורגל (קרי: אף פעם), ואת האמת – לא ממש אכפת לי אם נסיים במקום השלישי, הרביעי או החמישי בבית. כאילו, אכפת לי קצת, באותו רגע, תמיד נחמד לראות ניצחון, אבל לפרוטוקול יירשם שתיקו בלטביה או הפסד ברומניה לא ממש מדירים שינה מעיניי, כמו ששמינייה בסן מרינו לא גוררת חיבוקים בבר השכונתי.

ברור לכולם שעם ברקו בתפקיד לפחות יהיה פה מעניין. המאמן יתראיין (מישהו אמר בלעדי? פרסום ראשון?), הרייטינג יעלה, לכלוכים בחדר הלבשה, הדלפות לעיתונים (שוב שמעתי אופירה?), מלחמות עם ההתאחדות, הצהרות מפוצצות, תירוצים מקוריים, בקיצור – יהיה פה שמח כמו שלא היה כבר הרבה זמן. ותאמינו לי שאף אחד לא יזכור אם השגנו 8 נקודות או 12, תראו את שלמה שרף שניצח בפארק דה פראנס ונתן חמישיה לאוסטריה, מישהו זוכר שהוא קיבל בראש מפינלנד? העיקר שהיו זונות (ד"ש לשגית).

אז בכל סיטואציה אחרת הייתי הולך עם ברקו ואולי אפילו מצטרף למועדון המטקבקטים שנפתח עבורו לאחרונה, אבל הבעיה שלי, כמו שכבר הבנתם, היא ONE, או ליתר דיוק, אופירה אסייג. רמת הסיפוק העצמי והגאווה שתבוא על אופירה אהובתינו במידה והקוסם אכן ימונה פשוט בלתי נסבלת מבחינתי. תקראו לי צר אופקים או קנאי, אבל האישה הזו מסמלת בעיניי את כל מה שרע בספורט כאן. אם היא גם קובעת מי יהיה מאמן הנבחרת – אולי באמת הגיע הזמן לסגור פה את הספורט סוף סוף. רק שאם כבר עושים את זה, עם מי צריך לדבר על להעביר את השעון איזה שבע שעות אחורה? אמרו לי שבחיים האמיתיים אי אפשר להתעורר ב-12 כל יום.

אוי גארנט / אורן יוסיפוביץ

אחחח איזה ענף.


05:55 ולא ישנים בארץ כי הסלטיקס והמג'יק נתנו עוד אחד לאוסף.

מה עוזרות לבוסטונאים 15 נקודות יתרון כשיש לאורלנדו את הווארד וג'יי-ג'יי ולואיס?

הווארד עבד וחסם וקלע, ג'יי-ג'יי הזכיר את ימי דיוק עם שלשה מדהימה ורשארד גרם לגארנט להיראות כמו ילד עם סל כשלמשחק נותרו רק 1.3 טיקים.

אורלנדו היא אחת הקבוצות הכי מעניינות לצפייה, והגיוון שלה השנה רק מעצים את החוויה. תנו לי רק לראות את גורטאט, הפטיש הפולני, עם טירוף בעיניים ויד רכה כשל ניר ריכליס האגדי. בלי ספק פריט הייצוא המוביל של העיר לודג'.

חבר/מהמר התקשר אליי טרום המשחק לשאול לדעתי לגבי התוצאה הסופית. חברי/מהמרי, שמח שיכולתי לעזור. הדרינק הבא - עלייך.

ועכשיו רק נותר לקוות שאף אתר ספורט לא ייצא עם הכותרת "זה כל הקסם". בבקשה די עם זה. זה הרבה יותר מפאסה.

מיכאל שלב בכחול / אורן יוסיפוביץ

מהר, שלא נאחר. פרסם פרסם. פרסום ראשון. בלעדי. אצלנו. ידיעה מרעישה. חדשה שתרעיד את אמות הספים. יאללה יאללה תן בגז. זה נכון? למי אכפת. ואיפה המחוצ'קן שעושה הגהה? בשירותים? 1 או 2? לא משנה! תעלה את זה כבר! עלה? עלה. איך יצא?

הפרפר האדום / צחי שדה

בתחילת העונה הוא היה רק ביצה אדומה

ביצה קטנה שעוד לא גילתה את עולמה

לאט לאט התגבשו כל המרכיבים

והביצה הייתה מוכנה לשלבים הבאים



את המעבר מביצה לזחל הוא עשה די בסטייל

שני קוסמים באדום הקפיצו את הקהל

הזחל טיפס וטיפס במעלה הטבלה

אפילו בפיהם של הצהובים לא נותרה מילה



כדי להפוך לגולם הוא כבר היה צריך להוכיח

אז אפילו את הגרמנים הוא הצליח להשכיח

את השלב הזה הוא סיים במקום הראשון

ואחרי שסיים לראות עולם, נשכב והלך לישון



היום בערב הוא אמור להתעורר

ולהפוך לפרפר! לא פחות ולא יותר

כי אם יחליט שהגיע הזמן להתבגר

גם אצטדיון מקולל אותו לא יעצור,

וסוף קללה להישבר.

הסוד / אורן יוסיפוביץ

"שם"

מספרים שהפועל ניצחו שם ב-1998 או משהו כזה. לי יש זיכרון ממש טוב ואני לא זוכר את הניצחון הזה. משמע – הפועל לא ניצחו שם ב-1998. מדווחים שבאדיר עשה ניצחון אדום ב-2006. בשנה ההיא לא הייתי בארץ בכלל וחוץ מלהיות עצוב באמסטרדם כששמעתי שהפסדנו בדרבי ולהיות שמח בדרמסלה כשראיתי שיבוריאן הביא גביע, לא זכור לי כלום מהעונה הזו ומהשנה הזו. משמע – הפועל לא ניצחו שם ב-2006.

אז לפי החישובים הנ"ל, מאז שנולדתי (ויש הטוענים שזה כבר די מזמן) הפועל לא ניצחה שם. כמובן שמה שקרה לפני תחילת חיי לא באמת וודאי ולכן בוודאות לא קרה. משמע – הפועל מעולם, אבל מעולם, לא ניצחה שם.

עד שבא ה-25.1.10. תאריך עתידי כזה שנראה לא אמיתי כלל, ביוני משהו. בתאריך הזה הפועל ת"א תנצח את מכבי חיפה. שם. שם היא תנצח. במקום ההוא.

כל אוהדי הפועל (חוץ מאבא שלי) מאמינים בנאחס ואני המאמין שבהם. כל אוהדי הפועל (חוץ מאבא שלי) שוקעים בפסימיות ואני השקוע שבהם. אבל מחר, בניגוד גמור לכל חוקי הנאחס ובשלילה מוחלטת לקורס פסימיות 101, אני מכריז קבל עם וקללה – הפועל תנצח.

וזאת כי עם כל האמונה בנאחס ועם שלל הפסימיות המאפיינת, לא השגנו שם כלום ולא ניצחנו שם מעולם. אז אולי 'הפוך-על-הפוך' יעבוד. בניגוד לחודש שעבר, אני מאמין שכרגע חיפה קבוצה טובה יותר, אבל משהו חייב להשתנות. משהו חייב להתהפך. יש קונפליקט בכל סיפור, וגם הסיפור הזה חייב אחד. אז הנה הקונפליקט - הפועל אופטימיים. לא יהירים חלילה, אבל אופטימיים. הפועל מאמינים בגילי, באיתי, בדדי ואביחי. אפילו בניל הפועל מאמינים. קארמה.

הראש והגוף כבר בחיפה. מחכים למשחק. משוועים לעבור בשערי האצטדיון. הגשם יורד, הכרטיס יקר, הדשא רחוק עד בלתי נראה.

"משהו חייב להשתנות", חוזר ולוחש הקול העמום. לא יכול להיות הסבר אחר. כל הסימנים מורים על כך: לפני כשעה ראיתי בכרמל ילדה עם צעיף אדום מוליכה את כלבה; לפני-כן ראיתי קשישה עם תיק אדום חוצה את הכביש; גם נהג המונית לבש את החולצה עם הצבע הלא נכון.

מחר 11 אדומים יעלו, ולא ידעו פחד. הם ידמיינו שחיפה הגדולה היא רק קבוצה אירופאית כבירה, ושהמשחק מחר אינו על נקודה וחצי בלוזון-ליג כי אם על העפלה לשמינית גמר מפעל אירופאי כלשהו. 11 אדומים יחשבו שהקטן הוא בשר ודם, ושדוידוביץ' הוא בכלל לא שילטון.

הם יבינו שהדשא שם הוא דשא, הגיר הוא גיר, והשער הוא בסך הכל קו אותו חצו כדוריהם כבר עשרות פעמים העונה. הם יבינו ש"שם" זה בעצם "כאן", והחוץ הוא בית. והם ינצחו שם לראשונה מאז שאלוהים ברא את הקריה והשטן יצר את הקללה. אין סיכוי שלא.

אפילו התרבות העולמית מצביעה על כך.
פאולו קואלו כתב בספרו "האלכימאי" – "כשאדם רוצה משהו בכל מאודו, היקום כולו נחלץ לעזרתו". אז מר קואלו יקר, אנחנו רוצים בכל מאודינו. כתבת ולכן תקיים.

בסרט "הסוד" מוסבר שאם רוצים משהו ומדמיינים אותו קורה, הוא יקרה. אני מודה שנרדמתי בכל פעם שניסיתי לראות את הסרט, אבל אני נשבע שכבר זמן רב אני מדמיין את שכטר נוגח לפינה הימנית תחתונה. מקווה שגם אתם.

שובו של הילד הבוכה / איתן אלון

"הילד הבוכה" - אותו ציור מפורסם שהיה תלוי כמעט בכל בית ישראלי ממוצע אי שם בשנות ה-80, השנים של "קרובים קרובים" וההאבקות בערוץ הלבנוני, שנות "כח המחץ" ו"ערי הזהב הנסתרות", השנים היפות של פינוקיו ,נילס ושאלתיאל קוואק וכמובן מיטב שנותיו של יצחק שמיר. ואיכשהו מסיבה לא ברורה, בכל בית ישראלי בין התמונות של הילד עם השפם פועלי בניין מהבר מצווה והחתימות של חבריו מסביב, התנוססה לה בגאון תמונה ענקית של ילד בוכה. "מי הילד הזה?" שאלתי את הוריי שוב ושוב. אך לא היתה תשובה בפיהם. תמיד פטרו אותי בכך שזו "תמונה יפה" ו"יקרה" אף כי ראיתי במו עיני איך קנו אותה בשוק של דלית אל-כרמל במחיר מבצע. ולכל חבריי היתה את התמונה הזו. ואף אחד מהם לא ידע.
מי הילד הזה?

באותן שנים גם התחלתי להתעניין בכדורגל. שיחקתי כדורגל, נשמתי כדורגל, האזנתי לכדורגל. בשבתות כל השכונה היתה דבוקה בלהט לטרנזיסטורים כשאלה שידרו "שירים ושערים". גדעון הוד היה המלך, קמי ברץ הנסיך ומעל כולם היה זה משה קשטן שהביא את תוצאות ליגה ג' מחוז ערבה בימים שהאינטרנט היה חלום רחוק. באותן שנים התמודדו להן מכבי חיפה ובית"ר ירושלים על האליפות, אני בחרתי בצד הירוק כי אחי אהד את בית"ר וכאח קטן לא היתה דרך טובה יותר לעצבן ולהקניט את הבכור באמצעות אהדת היריבה המושבעת. השכונה היתה כמרקחה, כולם היו בטירוף של הכדורגל הישראלי, והילד? עדיין בסלון ממשיך לבכות.

בשלהי קיץ 86 התמודדו להן מכבי חיפה והפועל ת"א על האליפות. מכבי חיפה ביססה עצמה כמועדון מוביל בכדורגל הישראלי. אחרי 2 אליפויות מופלאות בפיקוד שלמה שרף התמודדה האמפריה הירוקה המתהווה על האליפות עם הפועל של משה סיני, אקהויז וגם איזה אחד, גילי לנדאו. אותו גילי לנדאו בסיועו האדיב של השופט צבי שריר כבש שער מנבדל ברור והביא להפועל את האליפות. ישבנו באותו ערב לארוחה משפחתית כשבטלויזיה בסלון, כמו בכל מוצ"ש, משודרת התוכנית "משחק השבת" בהנחיית אורלי יניב בתספורת סטייל רוני פורוקארה. הקרינו גם את התקציר מהמשחק ההיסטורי ההוא בבלומפילד. דמעה עלתה בעיניי. והילד הבוכה? תמונתו היתה תלויה על הקיר מול הטלויזיה. הבטתי עליו לרגע והוא לא בכה. אני זה שבכיתי. היה נדמה לי שלראשונה בחיי ראיתי על פניו חיוך קטן וערמומי. מוזר.

השנים עברו וחלפו. מכבי חיפה הפכה לאימפריה. קטפה דאבל מתוק ב-91, גביע ב-93 וכמובן אליפות בלתי נשכחת ב93/4. אח"כ באו שבע השנים הרעות. והילד הבוכה? אבא כבר מזמן הוריד אותו למחסן. שיבכה שם. כל פעם שירדתי למחסן לקחת את האופניים, להביא ארגז כלים, לזרוק שם איזה חפץ לא שמיש, נתקלתי בו. הילד הזה המשיך להסתכל עליי ולבכות. כה עצוב היה. והדמעה תמיד נצצה על לחיו. "מסכן" חשבתי לעצמי, "מה הסיפור שלו"? שאלתי, ולא הייתה לי תשובה.

בקיץ 2000 הייתי חייל. כמו כל חייל במוצ"ש היתה נופלת עליי השביזות שמקדימה עוד יום ראשון שמחייב חזרה לבסיס. בשבת אחת באותו קיץ הייתי שבוז במיוחד. הירוקה שלי סיימה עוד עונה מאכזבת ללא תואר. השנה השביעית ללא אליפות. יותר מדי זמן. הרבה יותר מדי זמן. מי שחגגה באותה השבת היא דווקא הפועל ת"א שחגגה דאבל בשכונת התקווה. אלפי אוהדיה של הפועל פרצו למגרש רק כדי לנוס משם כל עוד נפשם בם ממרדפי אוהדי בני יהודה. לא יכולתי לסבול את המחזה. כיביתי את הטלויזיה וירדתי למחסן להביא קצת ציוד שיעזור לי להעביר עוד 21 יום צה"ליים. כשנכנסתי למחסן והדלקתי את האור הילד היה שם. הוא לא בכה. ראיתי אצלו שוב את אותו חיוכון מסתורי שראיתי ב-86. מוזר.

אנחנו ב-2010. הילד הבוכה כבר מזמן נזרק לפח השכונתי בעיר הקודמת שבה גרו הוריי. אבל הילד הזה לא מת. אני יודע בדיוק איפה הוא יהיה ביום שני 25.1.10. הוא יהיה בקריית אליעזר. הוא גם היה שם בשנה שעברה כשיניב קטן הראב לו את נחת רגלו הימנית (והאמצעית). הילד הזה שונא את יניב קטן. הוא שונא ירוק בכלל. הוא אוהב עיתונאים, אוהב תקשורת, אוהב את סטלין, את לנין ואת טרוצקי. הוא בעיקר אוהב את עדנה מבית האח הגדול. שיאהב. שיבכה. שיצרח.

ביום שני ה- 25.1.10 הילד הזה ישוב אל ביתי השני, המקום שהילד הזה כ"כ מפחד וירא ממנו. ה"קללה" שלו. הברכה שלי. הוא יגיע לבקר ובסופו של אותו ערב הוא יצטרך להזיל דמעות שהשיטפון בערבה יראה כמו נחל הגעתון לעומתן. רק קבוצה אחת יכולה לגרום לילד הזה להמשיך לבכות. לבכות ולסבול. רק שחקן אחד עם יויו אחד צריך לגרום לילד לחזור בבושת פנים לחור ההוא שם במוסכי יפו ולהסתלק אחת ולתמיד מעיר הכרמל.

ביום שני ה- 25.1.10 רק קהל אוהדים אחד, ענק, עוצמתי וירוק מאין כמוהו, יבהיר לילד הזה שבעיר חיפה בכלל ובאיצטדיון קריית אליעזר בפרט, אין מקום לבכיינים. אין כאן מקום לילדים בוכים.
המגרש הזה ילד, הוא מגרש של גברים. זה ה-מגרש של האלופים.

משחק הספורט הטוב בעולם / אורן יוסיפוביץ

אני לא מבין בראגבי, בבדמינגטון (עוד יש את זה?) ובכדורעף נערות מחוז גדרה, אבל קליבלנד-לייקרס זה המשחק הכי טוב בספורט העולמי כיום, ויסלחו לי ההייפ-לאוורס מהאל/סופר קלאסיקו.


לייקרס-קליבלנד זה משחק הספורט הכי טוב בעולם כי הוא טוב בלי קשר לכלום. לא צריך יריבות עתיקה, מעמד קובע או משהו חיצוני אחר כדי להתלהב ממנו. פשוט לצפות ולהתמוגג.

לברון, קובי, שאק, גאסול, פישר, פארקר, ווארז'או, ביינום. ועוד הרבה שחקני כדורסל שפשוט כיף לראות אותם נלחמים אחד בשני.

לפנות בוקר היה משחק מדהים. סל פה, סל שם. קובי, לברון, קובי, לברון, לברון, קובי. בתחילת הרבע הרביעי הממבה והמלך זכו למנוחה הדדית, כמו הסכם הפסקת אש רגעית בין שני גנרלים. ואז הם חזרו וקלעו וקלעו וקלעו. כמה שריקות מוזרות ורעידות ספרדיות נתנו את המשחק למארחים, אבל כל מי שאוהב כדורסל מפלל לעוד שבעה משחקים כאלו העונה.

פרובנציאליות / אמיר דב

לא מעט נכתב כאן לאחרונה על עיתונות הספורט בארץ, בעיקר על ONE ועל ערוץ הספורט. אבל חשוב להדגיש לא רק אופירה ודני ענבר מבאסים את תרבות הספורט כאן, תורמים לכך גם העיתונים היומיים ואתרי החדשות שלהם. די אם נציין את מדור הספורט לילדים בני 6 שמציע מדי יום ידיעות אחרונות, או את כתבות השער על החלקה על הקרח בהם מפנק אותנו מדור הספורט "האיכותי" של הארץ (שני שליש מהשער באחד הימים השבוע, מדדתי עם סרגל!). אבל עזבו את כל אלה, רבאק, מה עם טיפת הבנה בספורט?

אתמול בלילה פורסמו החמישיות של משחק האולסטאר. שמות כמו לברון, קובי, דאנקן וכרמלו אנת'וני בפנים, כוכבי על כמו קווין דוראנט, פול פירס ודירק נוביצקי בחוץ. אבל מה הכותרת של Ynet? תראו בעצמכם, כל מילה מיותרת...