לכל מקום / אורכו האדום

שבת 17:38


הטלפון מצלצל: "יצאתי, תתכונן". מקלחת זריזה, משהו לאכול, לובש את החולצה האדומה - אותה חולצה שלבשתי כבר 31 פעמים העונה. 16 משחקי בית, 5 משחקי חוץ, 6 באירופה, 2 בגביע, 2 בגביע הטוטו. המתח מתחיל לחלחל. מתיישב על המחשב וכדי להעביר את הדקות אני נכנס ליוטיוב - לאלא בחיפה, 4-2 בדרבי הקודם, 2-0 על בית"ר בגביע. איך שגילי שם את השני הטלפון שוב מצלצל. "בית דגן - צא!" אומר/נוזף/פוקד אחי הקטן. הוא כבר שבוע לא אוכל.

בדיקה אחרונה שהמנוי באמת בארנק, לוקח ת'קסדה ויאללה- לדרך. יורד לאיילון – הכל כבר אדום. אספתי את הילד (זה ילד זה?) מצומת חולון וקדימה לבלומפילד. שעה וחצי לפני המשחק, אחרי 2 בירות, שאגות. השחקנים הגיעו, האוהדים כבר בטירוף. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה קהל מחוץ לאצטדיון ,כל-כך הרבה זמן לפני שריקת הפתיחה. עוד 2 בירות, ג'וינט, ונכנסים.

45 דקות לשריקה. הכניסה לשער 6, דלת ימנית- לא שוברים מסורת של שנים, הילד הולך לכרטיסן המתולתל - מאותה הסיבה. יוצא מהמנהרה, שער 5 כבר מלא עד אפס מקום. פונה שמאלה למדרגות הצרות והמטומטמות של שער 6. גם 11 כבר מלא וגם 8. אדום. עולה במדרגות ופונה ימינה ל-7. גם הוא מלא. מתיישב במקום הקבוע. דגלים אדומים ולבנים מפוזרים בין הכיסאות. "אתה זורק ת'מנוי?" שואל חבר. "נראה לך? בטח שלא לפני סוף העונה".

כמו תמיד בדרבים, שורה ושטראובר עולים ראשונים, איזה בן יש לאובארוב. אחריהם עולים הצהובים - מכבי בית שאן. הקהל האדום בטירוף. הנה הם באים - השדים האדומים! טירוף.

אחרי כמה דקות האווירה נרגעת. אני יושב על הכסא ובוהה בשחקנים מתחממים, לא עובר כלום בראש. בדרך כלל זה שלב הצחוקים, היום אין, אין מקום לצחוקים. אף אחד לא מעז לנבא, איש מתוך אלפי פרשני-מאמני שער 7 לא מייעץ או מבקר. מדי פעם אני מפנה את הראש שמאלה. הם שם. כמו גידול סרטני צהוב וממאיר בלב. המבט מיד חוזר.

"מלחמה! מלחמה!", אבוקות, רימוני עשן. "כולם בטירוף, יש רצח בעיניים, הדגל האדום מונף אל השמיים". מדהים, כבר שנים שלא נראה מופע כזה בישראל. רדיוס? "אלך איתך לכל מקום!". תן לי ניצחון היום ושתזדיין העונה הבאה.

הם כרגיל מנסים להרוס והפועל מתחילה לתקוף לשער 5. לא טוב, לשער 5 צריך לתקוף במחצית השנייה. בדרך-כלל לא השנה, השנה זו קבוצה מיוחדת. אביחי כבר השתלט על העסק. אם יתעסקו איתו הוא יקרא לדגלאס. דופק 180. חשש אמיתי להתקף לב.

שטראובר הודף, גילי מעיף מעל השער. זהבי מנסה. שוב גילי - הפעם בקורה. לאלא מנסה בסיבוב. מחצית. דממה. "עוד 4-3 מצבים כאלה במחצית השנייה ויהיה בסדר", אני אומר. "יש לי הרגשה שזה לא היום שלנו", אומר חבר.

שכטר נוגח מ-5 מטר החוצה, לאלא מנסה שוב, דה-רידר מפציץ מ-20 מטר – ליד החיבור, דגלאס למשקוף! "זה לא יכנס היום", מלחיץ מישהו ביציע. כבר דקה 81. עוד 9 דקות. 2-1 בחיפה, "לבית"ר", אומרים המעדכנים. לא רגיעה ולא נעליים, רק תן לי לנצח פה, לא אכפת לי מחיפה. ואז זה קרה.

שער 11 בשמים. אין מקום לספק, לא צריך לספר, להתעדכן או לדבר. כולם מבינים ואף אחד לא מוציא הגה. גם השחקנים הבינו. הגול לא היה של בית"ר. אני מסתכל על השעון. 85'.

הגידול הסרטני מתפרץ, הוא כואב, מרגיז. כל-כך עלוב ומכוער, אבל כואב. כל-כך כואב!

איך מעקלים? השחקנים על הדשא בוכים. הצבא האדום יושב במקום במבטים חלולים, וממאן לעזוב. גוטמן והקהל מנסים לעודד. קשה, בלתי אפשרי. זה גמור. הגרמנימנים חוגגים. כן, אותה חבורה פאטתית מיום שני. חוגגים כאילו זכו בצ'מפיונס. אין דרך להתמודד עם הכאב הזה. הוא אמיתי הוא שם במרכז החזה, מעט שמאלה. יציאה איטית ושקטה, מישהו מנפץ את הנורה ביציאה. ילד אדום בוכה. אני חושב לעצמי- 85. את הדקה הזאת אני לא ישכח עוד הרבה זמן.

על הקטנוע בדרך הביתה אני מנסה לעכל, מחשבות, אין יותר חשק לכדורגל. הגעתי הביתה ולא יכולתי להיכנס. עליתי על הקטנוע ופשוט נסעתי. הרעב הכריע אותי ובבוגרשוב עצרתי בבורקס. סיטואציה הזויה. המוכר אוהד בית"ר (שפוי) שעדיין מאמין שהפועל תיקח, בצד השני מכביסט מהסוג הבאמת מגעיל, כזה של הכדורסל , אוהד חיפה שרוף לטענתו (אבל הוא לא היה אתמול בחיפה, גם לא לפני שבועיים, ובכלל לא יצא לו העונה יותר מדי – שרוף?), ואני. עדיין עם צעיף אדום, כן אותו צעיף שמלווה אותי כבר 32 פעמים השנה. יושבים וצופים בריאל מדריד. להפתעתי התפתח דיון ענייני. קטן, נמני, יצחקי, דה-סילבה. על דבר אחד כולם מסכימים - דגלאס. כל מילה מיותרת. על הדשא בבלומפילד הוא כבר לא ירוץ כנראה, סגנית אלופת צרפת, אי אפשר להתחרות בזה. גם לגילי, לשכטר ולאביחי זה כנראה היה האחרון. מזל שוינסנט נמוך, אולי הוא יישאר.

חזרתי הביתה בסוף. כבר חצות. צנחתי למיטה בלי מקלחת. רק להירדם. משימה בלתי אפשרית. עספור. שעון מעורר 6:45. אין סיכוי שאני הולך ללימודים. לא עכשיו, אולי אחר כך. לקראת שעות הצהריים חבר התקשר. "יאללה צא מהבאסה, אצלי ב-18:00, משחק אליפות של יונייטד". אוהד יונייטד מלידה, בן של אנגלי. גם הוא יתאכזב היום. אבל לא כמוני. אני לבשתי את הצעיף 32 פעמים השנה, ביום שלישי 33. גם לו יש, הוא מעולם לא שם אותו עליו. אי אפשר להשוות צעיף תלוי בבית במרחק 5000 ק"מ ממקורו, לאחד אמיתי כזה עם ריח טרי של האבוקות מאתמול.

14:30. הילד מתקשר. "יש כרטיסים לטדי, תקנה". "סבבה". התלבטות רגעית עד לא מורגשת - אין בי שום ספק. אני כבר באתר של לאן. משם בקליק מהיר לוואלה! ספורט. הכותרות.

הבנתי.

יום שבת בערב בטדי, בפעם ה-34 עם אותו הצעיף ואותה החולצה הישנה, שבסוף השנה (לא מחליפים באמצע) תוחלף בחולצה רשמית, של דגלאס אם יתאפשר. כי בניגוד לגידול הסרטני הצהוב, השחור, הכתום ואפילו הירוק - לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל-אביב!!!

לא על חשבוננו / סגל הצהוב

קשה לי להסביר את זה במילים, אבל כשגוטמן הרים את זהבי, שכטר ועוד כמה קירחים מהדשא, הציפה אותי תחושה עילאית של... משהו.

אני לא כל-כך בטוח מה זה היה בדיוק. הרי ניצחון לא היה שם ובטח שלא כדורגל, אבל התמהיל המענג הזה היה שמיימי. בין הזחיחות הלא אופיינית באדום והשער של קינן מהפרובינציה הלא רלוונטית מבחינת מכביסט שחצן כמוני, ראיתי רק דבר אחד אל מול העיניים.

לא בבלומפילד ולא על חשבוננו. באמת שלא חשבתי שזה יפריע לי כל-כך, אבל כשעליתם למגרש עם התפאורה המדהימה של הרימוני עשן, זה פתאום הכה בי - רק תנו לנו לזיין להפועל. אוי זה היה מתוק.

ועכשיו, כשהמלאכה הושלמה, אפשר לשקם את המכביזם.

רק הפועל / אורן יוסיפוביץ

מכבי לא הרסה להפועל אליפות. לא מול חיפה בשני, ולא בדרבי במוצ"ש. הפועל הרסה להפועל אליפות. רק הפועל. כשם שהבונקר של מוריניו לא היה עובד אם ברסה היו רוצים יותר, כך המבצר של נמני היה קורס אם רק משהו אחד היה שונה.

אם הקורה-פנימה של גילי נגד באר-שבע לא הייתה הופכת לקורה-החוצה כמו אמש. לו הסיבוב וגול של לאלא מהדרבי ההוא לא היה סיבוב ושטראובר. אם דה-סילבה היה כובש כמו מול אשדוד ולא ממשקף כמו נגד מכבי. אם ולו ואם ולו.

אפשר לנתח את הגורמים, את המסקנות ואת ההשלכות של המשחק של מכבי מול חיפה והמשחק שלהם היום. זו תהיה סתם טחינת מים. מה שהפריד, בסופו של דבר, זו לא ותרנות מול מלחמה, ולא טיול מול בונקר. זה לא שבירת הסטטוס-קוו ביציעים, לא שאננות מדומה ולא ראיון מלוקק ברדיו. ההבדל בסך הכל טמון בכדור אחד ברשת. חיפה הכניסה בשתי הפעמים, הפועל כשלה מלהכניס. 85 שערי ליגה ב-33 מחזורים ומחזור 34 שחון כנראה שהרס הכל. שחון כי קורה ומשקוף והחוצה ושטראובר.

אפשר גם לדבר על מגיע ועל לא, ועל הקיזוז והאם ספורטיבי. הקיזוז הינו עובדה קיימת, וכך גם העובדה שהאליפות תגיע למכבי חיפה. היא תגיע לה כי לאחר 35 מחזורים, 30 של ליגה רגילה ו-5 מחזורי פלייאוף, לה יהיה את מספר הנקודות הגבוה ביותר מבין 16 קבוצות, אחרי הקיזוז. זה יגיע לה כי היא כן שמה גול בדקה ה-86, והפועל לא. בגלל זה יגיע לה. לא חוק ולא ספורטיביות, לא טור של פרשן ולא זעקה של עסקן.

אני בספק אם נראה אי פעם הפועל טובה כזו, מרשימה כזו, קטלנית כזו. אבל כל הטוב, הרושם והקטלניות שלה יסתכמו עם מקום שני, קמפיין אירופאי מכובד וגביע במקרה הטוב. אומרים שלא מספיק להיות טוב, ושרוע זה דבר טוב כשהוא בצד שלך. הפועל הייתה יותר 'טובה', חיפה יותר 'רעה'.

ולגבי ה'מכוערת'? מכבי עשתה מה שהיא יכולה. בשני המשחקים היא שיחקה מול יריבות שגדולות עליה בכמה מספרים ובכל המישורים. כנראה שבונקר זה במודה, תשאלו את אלו מבירת האופנה. נמני אוגר עוד נקודה במאזן הדרבים (ניצחון עדיין אין לו), אבל התיקו אמש, כמו זה שבשנה שעברה, זה כנראה כל מה שהמועדון הזה יכול להוציא מדרבי. אין טענות לשיטת המשחק בה נקט נמני. זו הייתה הדרך היחידה שלו להימנע מעוד תבוסה - שילוב של בונקר מתוכנן היטב, וקורה ומשקוף והחוצה ושטראובר.

17 שניות של אמנזיה / אורן יוסיפוביץ

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אירועים רחוקים וקרובים, פרצופים, נתונים. אני זוכר מספרי טלפון של חברים ליסודי. אפשר אפילו לומר שיש לי זיכרון אדיר. אני זוכר שאתמול היה מתח. וכשכבר ימים כולם דיברו על המשחק הזה. ואני זוכר שיצאתי מהבית לפני חמש, שזה די נדיר בשבילי. אני זוכר את אלו שאספו אותי במונית דרומה. אני זוכר את ההוא עם הבירות, את ההוא עם הפיצוחים, את הדירה שנכנסנו אליה. אני זוכר את המרפסת הצהובה שניצבה לה בגאון מול זו האדומה, כאילו לא יודעת שעוד כמה שעות תיחרב ותהפוך ממרפסת למרתף.


אני זוכר את זריזי, הכלב שהיה בדירה. זריזי לא מכיר אותי ובטח כבר לא זוכר אותי, אבל אני זוכר שהוא לקח לי את הצעיף של הפועל. כלב אדום.

אני זוכר שאחד החבר'ה לא רצה לצאת: "ברגע שאני מחוץ לדירה, אין חזרה – הדרבי מתחיל". אני זוכר שאחר אמר: "יש לדרבי הזה בילד-אפ מטורף וזה הולך להיות אסון בשבילנו". אני במיוחד זוכר שבחור עם שיער ארוך אמר: "אם רק מישהו מהעתיד יכול היה לבוא ולהזהיר אותנו מהדרבי הזה". נובס, הם אמרו, לא נפסיד.

אני זוכר שגם אני אמרתי את זה. אבל אני שיקרתי. אני תמיד מדבר פסימי ונושם נאחס, אבל עם הקבוצה הזו כבר אי אפשר לחיות ככה. היא יותר מדי טובה בשביל זה. ואני זוכר שברגע שקראתי את ההרכבים בעיתון לא הבנתי את אלו שחושבים שיש מצב שמכבי לא תצא עם ים של כדורים ברשת. זה היה וודאי מבחינתי. אני זוכר שלא העזתי להגיד את זה אבל ידעתי שנפרק אותם פירוק אמיתי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת בשדרות ירושלים, שכולם היו מתוחים נורא, ואחד היה אפילו מתוח לכולם. רציתי לומר לו: "אל תדאג, אין מצב שלא מפרקים אותם", אבל לא העזתי. נאחס, אתם יודעים. אני זוכר ששנייה לפני הפתיחה התקשר אלי אוהד מכבי ואמר לי שבגלל שהם מנצחים בטוח הם כבר מתלבטים לאן הם יוצאים אחרי המשחק. הסכמתי איתו ואיחלתי לו בילוי נעים למרות שראיתי ברוחי את הנסיעה העצובה שלו הביתה, את ה'אהלן' היבש לאישה, את העיניים המושפלות, את כניסתו השקטה למיטה.

אני זוכר שנכנסתי לאצטדיון ואני זוכר שחמישים דקות לפני המשחק הוא היה מלא. אני זוכר שזה היה המשחק עם האווירה המדהימה ביותר שיש. אני זוכר את עליית השחקנים, את הרעש, את היופי. אני זוכר את מאיר לוי שורק לפתיחה.

ואז הכל נהיה מעומעם ואני כבר לא זוכר הכל. אני זוכר שזהבי קיבל כדור גובה ומסר פס ללאלה. ואז נהיה בלקאאוט של כמה שניות שלאחריו לאלה על הרצפה עם ערימת ילדים אדומה עליו. ואז את זהבי נותן את המסירה הכי יפה שראיתי מאז שאני רואה כדורגל. ושוב חושך. ופתאום שכטר חוגג. ואז גילי מדרבל. ופתאום דה סילבה רץ עם ידיים למעלה. ואז גילי נותן לראלדס בין הרגליים ושם את איתי מול שער ריק. איתי לא בעט, וגם לא ניסה לבעוט, ולפתע כולם רצו לעיגול האמצע.

תעצומות הנפש ברגעי השיא היו כה גדולות ששילמתי עליהן מחיר כבד. זכיתי להרגיש אותן רק פעם אחת. רק שם, רק בבלומפילד, רק בלייב. לעולם לא אחווה אותן שוב, ושום תקציר לא יעזור לי.

ואז הסתובבתי וראיתי שנגמר, וגם את זה ניצחנו. והזיכרון הפנומנאלי שלי חזר לקדמותו. אני זוכר את הדקות הארוכות שנשארנו לחגוג – נאתכו ושכטר, גוטמן והוא, דה סילבה ואני, ההיא ודה-רידר . אני זוכר שפאתי בלומפילד התחפשו לרחובות ריו בינואר. אני זוכר את הנסיעה באופנוע עם דגל אדום בזנבו. אני זוכר את צופרי הרכבים. אני זוכר עיר שלמה צבועה באדום, הצבע האמיתי שלה. אני זוכר שהגענו לפאב, ושזיטו כבר חיכה שם עם הכלבה שלו, סוזי, שלצווארה צעיף אדום, אם בכלל לכלבים יש צוואר. כלבה אדומה. אולי עוד נכיר לה את זריזי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת.

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אבל פערי הזיכרון הללו, בסך-הכל 17 שניות של חושך מוחלט בתוך אור ענק, התקבצו להן ונהיו הזיכרון הטוב מכולם. מהאמנזיה באהבה.

שיחת טלפון* בין עורכי ONE / ג'וסיבר

- הלו ברקו, זה אבולעפיה. מה המצב יא קוסם? תגיד גבר, יש מצב אני מעלה עכשיו את הידיעה על אגייאר לראשי?

- למה? מה היה איתו?

- מה אתה גנוב?! לא שמעת? שוחרר מהבית משוגעים עכשיו, יש לנו על זה פרסום ראשון, בחייאת ברקו, זה תפור לראשי.

- לא יודע. כמה זה יוריד את התמונות שלי מהילטון?

- תשמע אני עדיין משאיר אותך על טור דעה בפינה למעלה, סיקור של האירוע בראשי משמאל, ווידאו פגז עם הרגעים הכי יפים שלך מהילטון.

- שיגעת אותי אבולעפיה, אני בדיוק בטלפון עם אופירה. מי זאת השחר פאר הזאת ולמה יש לה שלוש סנטים בצד שמאל במקום הקללות שהבאתי בפשכצקי? מה זה צריך להיות? בקיצור אין לי זמן עכשיו, כמה תמונות שלי יהיו אונליין?

- שלוש תמונות איך שאתה נכנס, ואני עכשיו מסדר ידיעה בגליצ'ים על החליפה המאלפת שדפקת היום.

- אל תשכח קרדיט למלדיני. ותעשה טובה תשים אותי בין שתי דוגמניות סיאמיות עם כיתוב תמונה – 'הקוסם חצה אותן לשתיים'.

- סגור ברקו, הכל בשבילך.

- חכה רגע. דיברתי עם אופירה עכשיו, היא אמרה שתוסיף עוד כתבה עלי, סיכמנו על ארבע תמונות בעמוד הראשי. תן איזה משהו יפה, כמו שאתה יודע.

- נו ברקו, אבל יש לי מלא על הראש עכשיו. בדיוק הגיעו תמונות של אניימה בשלג עם כדור כתום, אני צריך להחליט אם זה בלעדי או פרסום ראשון.

- אבולעפיה, תקשיב לי ואני עושה אותך מאמן הגנה בנבחרת. תגיד, אתה צריך את הדפי A4 שנתת לי להילטון היום? עבד מעולה הקטע הזה. הם אשכרה חשבו שכתוב שם משהו.

- אלו שהיה כתוב עליהם 'לשכת העיתונות' למטה? אופירה אמרה שאפשר לנגב עם זה את התחת.

- מה זה לשכת העיתונות?

* קטע זה, כמו הספורט הישראלי, הוא סאטירי בלבד.

קח אותי נובוטני / ג'וסיבר

זהו קישור לטור שכתב גיא נובוטני באתר ONE.

גיא נובוטני הוא איש מקצוע. גיא נובוטני הוא דעתן. גיא נובוטני הוא איש שמבסס את כל כתביו על מחקר מקיף.

גיא גדל עם אייל ברקוביץ במושב רגבה עוד משנות השמונים העליזות. נובוטני היה שלוש שכבות מתחת לקוסם. כבר אז הוא העריץ אותו. כשיהודית המורה לטבע הייתה מעיפה את אייל מהשיעור, נובוטני הסתכל על ברקו בערגה, בקנאה. "למד גם אותי את הקסם הזה", התחנן נובוטני הצעיר.

בכל שנה כשהיה יוצא גליון אוסף של מדבקות כדורגלנים, נובוטני אסף רק את אלו של אייל. בשיאו היו לו 892 מדבקות אייל ברקוביץ, ומדבקה אחת של מרקו בן ברוך. בכל זאת, גם למרקו בן ברוך יש את הכבוד שלו. אתם חייבים להבין – נובוטני מכיר בעל-פה לפחות רמ"ו מ-רמ"ח איבריו של המכשף. ואחרי היכרות כה ארוכה, כה מקיפה, כה אינטימית – נובוטני פשוט יודע שאייל הוא האיש. בכל זאת, הוא ממש מכיר אותו.

נובוטני מבין כדורגל. הוא גאון. בכל זאת, הוא בענף מאז 1923, אז החלוץ הכי טוב בארץ היה פליקס בן-שטחרסן, כך על-פי הנובוטרכיון, שזה בעצם ארכיון הספורט הרשמי של גיא נובוטני. בפסח הקרוב הוא מציג את בית-הגנזים שלו בפני כל. תבואו, רק שלוש שעות מבאר-שבע.

הוא יודע שכדורגל זה משחק פשוט. רק לעשות הגנה, למסור, לבעוט. כל טמבל יכול לאמן את הנבחרת. ואם כל טמבל יכול, אז אחד שהוא בכלל גם קוסם בטוח יכול. נובוטני בדק את כל הקוסמים בעולם. הממצאים – 89% מכל הקוסמים הם לא טמבלים, וה-11% שכן טמבלים, בכלל מעמידים פנים שהם טמבלים. הרי הם קוסמים.

נובוטני אידיאולוג. הוא יודע שאייל היחיד שמתאים. הוא עקב אחר דונאדוני עוד שזה היא רק נער רזה בברגמי (*לברר איפה נולד) שסירב לאכול פסטה. נובוטני טלפן לכל עוזריו של קומאן – בכל זאת, הוא שכב עימם בתעלה – ומצא שהוא בלתי נסבל וממש לא מתאים. נובוטני עשה תחקיר מקיף על רב מאמני הכדורגל בעולם וגילה – באמת שרק ברקוביץ מתאים. באמת באמת.

נובוטני עורך ספורט בחסד. הוא כותב רק את מה שעל ליבו ועל ראשו. וכשנובוטני רואה שיש ארבעה-עשר (מדגם מייצג) אנשים בארץ שלא רוצים את הקוסם כמאמן, זה מציק לו. אז הוא התחנן לכתוב טור על זה. הוא חשק להעלות על הכתב עד כמה ברקו שלו – אהוב ליבו – מתאים. אבל רק בקטע מקצועי כמובן. הרי לברקו יש עשרות שנים של ניסיון*.

נובוטני נביא. הוא יודע שרק אייל יכול להצליח. הוא קנה כדור בדולח ביריד במינכן (בזמן שהוא בירר מידע על קלינסמן וישב לארוחה עם ואן-חאל) ומאז הוא יודע מה יקרה. ונשבע לכם בחדק של קורנליוס – הכדור הראה לנובוטני את אייל יורק על מישהו עם תלתלים לבנים. זה חייב להיות סימן. רק ברקו.

נובוטני הוא איש תקשורת בחסד. הוא כותב את האמת, הוא שולט ברזי המקצוע, הוא איש אשכולות. נובוטני ראוי לקידום. לא יעלה על הדעת שבחור כזה, עם מרפקים, ביצים ומח אנליטי, עדיין בסך-הכל עורך באתר הספורט המגעיל ביותר בעולם כולו.

גם אני מאוהב בנובוטני. ואתה?

אה, וכמובן: רק ברקו! ודונאדוני בן זונה.
נו, איך אני?! אופירה, joosibear@gmail.com, אני מחכה להצעת עבודה.



* זכויות היוצרים למשפט הנ"ל שמורות למלך העיתונאים בכל העולם כולו, מר גיא נובוטני**.

** שם אילוסטרציה. לשם אין קשר לכתבה, שהיא אילוסטרציה בפני עצמה.

המעז מנצח / אורן יוסיפוביץ

כשהניף את גביע ה-NFC לפני שבועיים אמר מאמן הסיינטס, שון פייטון: "הגביע מגיע לעיר הזו. באצטדיון הזה הגשם היה מטפטף מבעד לחורים. היום אין בו חורים".

כעת, כשהוא אלוף ה-NFL (או כמו שהאמריקאים מרבים להתגאות – אלוף העולם), יכול פייטון להירגע ולתת לאמריקה ולתקשורת שלה לעשות את העבודה.

פייטון ניצח את פייטון. שון פייטון ניצח בכח. הוא ניצח באגרסיביות. הוא רצה ולקח. הוא הימר כשהלך על דאון רביעי לפני סיום המחצית, הימור שלא צלח.

אז במקום להתבאס מהעובדה הזו הוא הימר עוד יותר. בזמן שכל העולם ראה את הופעת המחצית של "THE WHO", הוא החליט לפתוח את המחצית השנייה עם אונסייד קיק, וזכה בכדור.

הוא הימר ולחץ וטרף את הקלפים, עד שפייטון המוכר יותר נשבר, מסירתו נחטפה ואיתה גם האליפות. שון פייטון מרתק אותי עוד משהיה עוזר מאמן בדאלאס. הוא מח התקפי מרשים. הוא חד ואסרטיבי. וכאלו אנשים זוכים באליפויות.

כמשחק, הסופרבול ה-44 די אכזב. לא היו מהלכים גדולים מדי או מרגשים מדי, לא טאצ'דאון בשנייה האחרונה ולא בלימת שחקן על הקו. אבל תסמכו על אמריקה - שון פייטון ניצח את פייטון מאנינג; פייטון מאנינג הפסיד לקבוצה בה שיחק אביו; גביע ראשון לניו אורלינס, העיר שרק לפני שנים מספר חוותה את אסון קטרינה ו'הוזנחה' על-ידי הדוד סם; בקיצור, יהיו שם לא מעט מטעמים לתבל.

ותוספת קטנה, כי בכל זאת כבר 5 בבוקר איפשהו (כמו שאומר השיר) – כשקבוצה אמריקאית זוכה בגביע הוא מוענק לבעלים שלה. אני חושב שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. קפטן מניף זה מרגש, מאמן חוגג זה מעניין, אבל לתת את הכבוד לבעלים, לראש הפרמידה, זה הכי נכון והגיוני. מגיע לו. במקרה הזה הכבוד הלך לטום בנסון (82), שאחראי על הקדושים כבר מ-1985.

עם סיום המשחק התמקדו המצלמות בברבן סטריט, שתמיד המה, באסון שקט לו וכעת הומה הוא שוב. והסיינטס ממשיכים לצעוד.

הקוס(א)ם(ק) / אמיר דב

להגיד את האמת, בסיטואציה אחרת הייתי שמח לראות את אייל ברקוביץ' בתפקיד מאמן הנבחרת. כמו שאמרו רבים וטובים לפני, למונדיאל ולגביע אירופה לא נגיע עד שנדע לשחק כדורגל (קרי: אף פעם), ואת האמת – לא ממש אכפת לי אם נסיים במקום השלישי, הרביעי או החמישי בבית. כאילו, אכפת לי קצת, באותו רגע, תמיד נחמד לראות ניצחון, אבל לפרוטוקול יירשם שתיקו בלטביה או הפסד ברומניה לא ממש מדירים שינה מעיניי, כמו ששמינייה בסן מרינו לא גוררת חיבוקים בבר השכונתי.

ברור לכולם שעם ברקו בתפקיד לפחות יהיה פה מעניין. המאמן יתראיין (מישהו אמר בלעדי? פרסום ראשון?), הרייטינג יעלה, לכלוכים בחדר הלבשה, הדלפות לעיתונים (שוב שמעתי אופירה?), מלחמות עם ההתאחדות, הצהרות מפוצצות, תירוצים מקוריים, בקיצור – יהיה פה שמח כמו שלא היה כבר הרבה זמן. ותאמינו לי שאף אחד לא יזכור אם השגנו 8 נקודות או 12, תראו את שלמה שרף שניצח בפארק דה פראנס ונתן חמישיה לאוסטריה, מישהו זוכר שהוא קיבל בראש מפינלנד? העיקר שהיו זונות (ד"ש לשגית).

אז בכל סיטואציה אחרת הייתי הולך עם ברקו ואולי אפילו מצטרף למועדון המטקבקטים שנפתח עבורו לאחרונה, אבל הבעיה שלי, כמו שכבר הבנתם, היא ONE, או ליתר דיוק, אופירה אסייג. רמת הסיפוק העצמי והגאווה שתבוא על אופירה אהובתינו במידה והקוסם אכן ימונה פשוט בלתי נסבלת מבחינתי. תקראו לי צר אופקים או קנאי, אבל האישה הזו מסמלת בעיניי את כל מה שרע בספורט כאן. אם היא גם קובעת מי יהיה מאמן הנבחרת – אולי באמת הגיע הזמן לסגור פה את הספורט סוף סוף. רק שאם כבר עושים את זה, עם מי צריך לדבר על להעביר את השעון איזה שבע שעות אחורה? אמרו לי שבחיים האמיתיים אי אפשר להתעורר ב-12 כל יום.

אוי גארנט / אורן יוסיפוביץ

אחחח איזה ענף.


05:55 ולא ישנים בארץ כי הסלטיקס והמג'יק נתנו עוד אחד לאוסף.

מה עוזרות לבוסטונאים 15 נקודות יתרון כשיש לאורלנדו את הווארד וג'יי-ג'יי ולואיס?

הווארד עבד וחסם וקלע, ג'יי-ג'יי הזכיר את ימי דיוק עם שלשה מדהימה ורשארד גרם לגארנט להיראות כמו ילד עם סל כשלמשחק נותרו רק 1.3 טיקים.

אורלנדו היא אחת הקבוצות הכי מעניינות לצפייה, והגיוון שלה השנה רק מעצים את החוויה. תנו לי רק לראות את גורטאט, הפטיש הפולני, עם טירוף בעיניים ויד רכה כשל ניר ריכליס האגדי. בלי ספק פריט הייצוא המוביל של העיר לודג'.

חבר/מהמר התקשר אליי טרום המשחק לשאול לדעתי לגבי התוצאה הסופית. חברי/מהמרי, שמח שיכולתי לעזור. הדרינק הבא - עלייך.

ועכשיו רק נותר לקוות שאף אתר ספורט לא ייצא עם הכותרת "זה כל הקסם". בבקשה די עם זה. זה הרבה יותר מפאסה.

מיכאל שלב בכחול / אורן יוסיפוביץ

מהר, שלא נאחר. פרסם פרסם. פרסום ראשון. בלעדי. אצלנו. ידיעה מרעישה. חדשה שתרעיד את אמות הספים. יאללה יאללה תן בגז. זה נכון? למי אכפת. ואיפה המחוצ'קן שעושה הגהה? בשירותים? 1 או 2? לא משנה! תעלה את זה כבר! עלה? עלה. איך יצא?

הפרפר האדום / צחי שדה

בתחילת העונה הוא היה רק ביצה אדומה

ביצה קטנה שעוד לא גילתה את עולמה

לאט לאט התגבשו כל המרכיבים

והביצה הייתה מוכנה לשלבים הבאים



את המעבר מביצה לזחל הוא עשה די בסטייל

שני קוסמים באדום הקפיצו את הקהל

הזחל טיפס וטיפס במעלה הטבלה

אפילו בפיהם של הצהובים לא נותרה מילה



כדי להפוך לגולם הוא כבר היה צריך להוכיח

אז אפילו את הגרמנים הוא הצליח להשכיח

את השלב הזה הוא סיים במקום הראשון

ואחרי שסיים לראות עולם, נשכב והלך לישון



היום בערב הוא אמור להתעורר

ולהפוך לפרפר! לא פחות ולא יותר

כי אם יחליט שהגיע הזמן להתבגר

גם אצטדיון מקולל אותו לא יעצור,

וסוף קללה להישבר.

הסוד / אורן יוסיפוביץ

"שם"

מספרים שהפועל ניצחו שם ב-1998 או משהו כזה. לי יש זיכרון ממש טוב ואני לא זוכר את הניצחון הזה. משמע – הפועל לא ניצחו שם ב-1998. מדווחים שבאדיר עשה ניצחון אדום ב-2006. בשנה ההיא לא הייתי בארץ בכלל וחוץ מלהיות עצוב באמסטרדם כששמעתי שהפסדנו בדרבי ולהיות שמח בדרמסלה כשראיתי שיבוריאן הביא גביע, לא זכור לי כלום מהעונה הזו ומהשנה הזו. משמע – הפועל לא ניצחו שם ב-2006.

אז לפי החישובים הנ"ל, מאז שנולדתי (ויש הטוענים שזה כבר די מזמן) הפועל לא ניצחה שם. כמובן שמה שקרה לפני תחילת חיי לא באמת וודאי ולכן בוודאות לא קרה. משמע – הפועל מעולם, אבל מעולם, לא ניצחה שם.

עד שבא ה-25.1.10. תאריך עתידי כזה שנראה לא אמיתי כלל, ביוני משהו. בתאריך הזה הפועל ת"א תנצח את מכבי חיפה. שם. שם היא תנצח. במקום ההוא.

כל אוהדי הפועל (חוץ מאבא שלי) מאמינים בנאחס ואני המאמין שבהם. כל אוהדי הפועל (חוץ מאבא שלי) שוקעים בפסימיות ואני השקוע שבהם. אבל מחר, בניגוד גמור לכל חוקי הנאחס ובשלילה מוחלטת לקורס פסימיות 101, אני מכריז קבל עם וקללה – הפועל תנצח.

וזאת כי עם כל האמונה בנאחס ועם שלל הפסימיות המאפיינת, לא השגנו שם כלום ולא ניצחנו שם מעולם. אז אולי 'הפוך-על-הפוך' יעבוד. בניגוד לחודש שעבר, אני מאמין שכרגע חיפה קבוצה טובה יותר, אבל משהו חייב להשתנות. משהו חייב להתהפך. יש קונפליקט בכל סיפור, וגם הסיפור הזה חייב אחד. אז הנה הקונפליקט - הפועל אופטימיים. לא יהירים חלילה, אבל אופטימיים. הפועל מאמינים בגילי, באיתי, בדדי ואביחי. אפילו בניל הפועל מאמינים. קארמה.

הראש והגוף כבר בחיפה. מחכים למשחק. משוועים לעבור בשערי האצטדיון. הגשם יורד, הכרטיס יקר, הדשא רחוק עד בלתי נראה.

"משהו חייב להשתנות", חוזר ולוחש הקול העמום. לא יכול להיות הסבר אחר. כל הסימנים מורים על כך: לפני כשעה ראיתי בכרמל ילדה עם צעיף אדום מוליכה את כלבה; לפני-כן ראיתי קשישה עם תיק אדום חוצה את הכביש; גם נהג המונית לבש את החולצה עם הצבע הלא נכון.

מחר 11 אדומים יעלו, ולא ידעו פחד. הם ידמיינו שחיפה הגדולה היא רק קבוצה אירופאית כבירה, ושהמשחק מחר אינו על נקודה וחצי בלוזון-ליג כי אם על העפלה לשמינית גמר מפעל אירופאי כלשהו. 11 אדומים יחשבו שהקטן הוא בשר ודם, ושדוידוביץ' הוא בכלל לא שילטון.

הם יבינו שהדשא שם הוא דשא, הגיר הוא גיר, והשער הוא בסך הכל קו אותו חצו כדוריהם כבר עשרות פעמים העונה. הם יבינו ש"שם" זה בעצם "כאן", והחוץ הוא בית. והם ינצחו שם לראשונה מאז שאלוהים ברא את הקריה והשטן יצר את הקללה. אין סיכוי שלא.

אפילו התרבות העולמית מצביעה על כך.
פאולו קואלו כתב בספרו "האלכימאי" – "כשאדם רוצה משהו בכל מאודו, היקום כולו נחלץ לעזרתו". אז מר קואלו יקר, אנחנו רוצים בכל מאודינו. כתבת ולכן תקיים.

בסרט "הסוד" מוסבר שאם רוצים משהו ומדמיינים אותו קורה, הוא יקרה. אני מודה שנרדמתי בכל פעם שניסיתי לראות את הסרט, אבל אני נשבע שכבר זמן רב אני מדמיין את שכטר נוגח לפינה הימנית תחתונה. מקווה שגם אתם.

שובו של הילד הבוכה / איתן אלון

"הילד הבוכה" - אותו ציור מפורסם שהיה תלוי כמעט בכל בית ישראלי ממוצע אי שם בשנות ה-80, השנים של "קרובים קרובים" וההאבקות בערוץ הלבנוני, שנות "כח המחץ" ו"ערי הזהב הנסתרות", השנים היפות של פינוקיו ,נילס ושאלתיאל קוואק וכמובן מיטב שנותיו של יצחק שמיר. ואיכשהו מסיבה לא ברורה, בכל בית ישראלי בין התמונות של הילד עם השפם פועלי בניין מהבר מצווה והחתימות של חבריו מסביב, התנוססה לה בגאון תמונה ענקית של ילד בוכה. "מי הילד הזה?" שאלתי את הוריי שוב ושוב. אך לא היתה תשובה בפיהם. תמיד פטרו אותי בכך שזו "תמונה יפה" ו"יקרה" אף כי ראיתי במו עיני איך קנו אותה בשוק של דלית אל-כרמל במחיר מבצע. ולכל חבריי היתה את התמונה הזו. ואף אחד מהם לא ידע.
מי הילד הזה?

באותן שנים גם התחלתי להתעניין בכדורגל. שיחקתי כדורגל, נשמתי כדורגל, האזנתי לכדורגל. בשבתות כל השכונה היתה דבוקה בלהט לטרנזיסטורים כשאלה שידרו "שירים ושערים". גדעון הוד היה המלך, קמי ברץ הנסיך ומעל כולם היה זה משה קשטן שהביא את תוצאות ליגה ג' מחוז ערבה בימים שהאינטרנט היה חלום רחוק. באותן שנים התמודדו להן מכבי חיפה ובית"ר ירושלים על האליפות, אני בחרתי בצד הירוק כי אחי אהד את בית"ר וכאח קטן לא היתה דרך טובה יותר לעצבן ולהקניט את הבכור באמצעות אהדת היריבה המושבעת. השכונה היתה כמרקחה, כולם היו בטירוף של הכדורגל הישראלי, והילד? עדיין בסלון ממשיך לבכות.

בשלהי קיץ 86 התמודדו להן מכבי חיפה והפועל ת"א על האליפות. מכבי חיפה ביססה עצמה כמועדון מוביל בכדורגל הישראלי. אחרי 2 אליפויות מופלאות בפיקוד שלמה שרף התמודדה האמפריה הירוקה המתהווה על האליפות עם הפועל של משה סיני, אקהויז וגם איזה אחד, גילי לנדאו. אותו גילי לנדאו בסיועו האדיב של השופט צבי שריר כבש שער מנבדל ברור והביא להפועל את האליפות. ישבנו באותו ערב לארוחה משפחתית כשבטלויזיה בסלון, כמו בכל מוצ"ש, משודרת התוכנית "משחק השבת" בהנחיית אורלי יניב בתספורת סטייל רוני פורוקארה. הקרינו גם את התקציר מהמשחק ההיסטורי ההוא בבלומפילד. דמעה עלתה בעיניי. והילד הבוכה? תמונתו היתה תלויה על הקיר מול הטלויזיה. הבטתי עליו לרגע והוא לא בכה. אני זה שבכיתי. היה נדמה לי שלראשונה בחיי ראיתי על פניו חיוך קטן וערמומי. מוזר.

השנים עברו וחלפו. מכבי חיפה הפכה לאימפריה. קטפה דאבל מתוק ב-91, גביע ב-93 וכמובן אליפות בלתי נשכחת ב93/4. אח"כ באו שבע השנים הרעות. והילד הבוכה? אבא כבר מזמן הוריד אותו למחסן. שיבכה שם. כל פעם שירדתי למחסן לקחת את האופניים, להביא ארגז כלים, לזרוק שם איזה חפץ לא שמיש, נתקלתי בו. הילד הזה המשיך להסתכל עליי ולבכות. כה עצוב היה. והדמעה תמיד נצצה על לחיו. "מסכן" חשבתי לעצמי, "מה הסיפור שלו"? שאלתי, ולא הייתה לי תשובה.

בקיץ 2000 הייתי חייל. כמו כל חייל במוצ"ש היתה נופלת עליי השביזות שמקדימה עוד יום ראשון שמחייב חזרה לבסיס. בשבת אחת באותו קיץ הייתי שבוז במיוחד. הירוקה שלי סיימה עוד עונה מאכזבת ללא תואר. השנה השביעית ללא אליפות. יותר מדי זמן. הרבה יותר מדי זמן. מי שחגגה באותה השבת היא דווקא הפועל ת"א שחגגה דאבל בשכונת התקווה. אלפי אוהדיה של הפועל פרצו למגרש רק כדי לנוס משם כל עוד נפשם בם ממרדפי אוהדי בני יהודה. לא יכולתי לסבול את המחזה. כיביתי את הטלויזיה וירדתי למחסן להביא קצת ציוד שיעזור לי להעביר עוד 21 יום צה"ליים. כשנכנסתי למחסן והדלקתי את האור הילד היה שם. הוא לא בכה. ראיתי אצלו שוב את אותו חיוכון מסתורי שראיתי ב-86. מוזר.

אנחנו ב-2010. הילד הבוכה כבר מזמן נזרק לפח השכונתי בעיר הקודמת שבה גרו הוריי. אבל הילד הזה לא מת. אני יודע בדיוק איפה הוא יהיה ביום שני 25.1.10. הוא יהיה בקריית אליעזר. הוא גם היה שם בשנה שעברה כשיניב קטן הראב לו את נחת רגלו הימנית (והאמצעית). הילד הזה שונא את יניב קטן. הוא שונא ירוק בכלל. הוא אוהב עיתונאים, אוהב תקשורת, אוהב את סטלין, את לנין ואת טרוצקי. הוא בעיקר אוהב את עדנה מבית האח הגדול. שיאהב. שיבכה. שיצרח.

ביום שני ה- 25.1.10 הילד הזה ישוב אל ביתי השני, המקום שהילד הזה כ"כ מפחד וירא ממנו. ה"קללה" שלו. הברכה שלי. הוא יגיע לבקר ובסופו של אותו ערב הוא יצטרך להזיל דמעות שהשיטפון בערבה יראה כמו נחל הגעתון לעומתן. רק קבוצה אחת יכולה לגרום לילד הזה להמשיך לבכות. לבכות ולסבול. רק שחקן אחד עם יויו אחד צריך לגרום לילד לחזור בבושת פנים לחור ההוא שם במוסכי יפו ולהסתלק אחת ולתמיד מעיר הכרמל.

ביום שני ה- 25.1.10 רק קהל אוהדים אחד, ענק, עוצמתי וירוק מאין כמוהו, יבהיר לילד הזה שבעיר חיפה בכלל ובאיצטדיון קריית אליעזר בפרט, אין מקום לבכיינים. אין כאן מקום לילדים בוכים.
המגרש הזה ילד, הוא מגרש של גברים. זה ה-מגרש של האלופים.

משחק הספורט הטוב בעולם / אורן יוסיפוביץ

אני לא מבין בראגבי, בבדמינגטון (עוד יש את זה?) ובכדורעף נערות מחוז גדרה, אבל קליבלנד-לייקרס זה המשחק הכי טוב בספורט העולמי כיום, ויסלחו לי ההייפ-לאוורס מהאל/סופר קלאסיקו.


לייקרס-קליבלנד זה משחק הספורט הכי טוב בעולם כי הוא טוב בלי קשר לכלום. לא צריך יריבות עתיקה, מעמד קובע או משהו חיצוני אחר כדי להתלהב ממנו. פשוט לצפות ולהתמוגג.

לברון, קובי, שאק, גאסול, פישר, פארקר, ווארז'או, ביינום. ועוד הרבה שחקני כדורסל שפשוט כיף לראות אותם נלחמים אחד בשני.

לפנות בוקר היה משחק מדהים. סל פה, סל שם. קובי, לברון, קובי, לברון, לברון, קובי. בתחילת הרבע הרביעי הממבה והמלך זכו למנוחה הדדית, כמו הסכם הפסקת אש רגעית בין שני גנרלים. ואז הם חזרו וקלעו וקלעו וקלעו. כמה שריקות מוזרות ורעידות ספרדיות נתנו את המשחק למארחים, אבל כל מי שאוהב כדורסל מפלל לעוד שבעה משחקים כאלו העונה.

פרובנציאליות / אמיר דב

לא מעט נכתב כאן לאחרונה על עיתונות הספורט בארץ, בעיקר על ONE ועל ערוץ הספורט. אבל חשוב להדגיש לא רק אופירה ודני ענבר מבאסים את תרבות הספורט כאן, תורמים לכך גם העיתונים היומיים ואתרי החדשות שלהם. די אם נציין את מדור הספורט לילדים בני 6 שמציע מדי יום ידיעות אחרונות, או את כתבות השער על החלקה על הקרח בהם מפנק אותנו מדור הספורט "האיכותי" של הארץ (שני שליש מהשער באחד הימים השבוע, מדדתי עם סרגל!). אבל עזבו את כל אלה, רבאק, מה עם טיפת הבנה בספורט?

אתמול בלילה פורסמו החמישיות של משחק האולסטאר. שמות כמו לברון, קובי, דאנקן וכרמלו אנת'וני בפנים, כוכבי על כמו קווין דוראנט, פול פירס ודירק נוביצקי בחוץ. אבל מה הכותרת של Ynet? תראו בעצמכם, כל מילה מיותרת...

איסור פרסום ראשון / צחי שדה

בהרבה חוגים אקדמיים דנים בשנים האחרונות על התפתחות רשת האינטרנט והשינויים שהתפתחות זאת כופה על אופן צריכת המידע של האנושות. שינויים אלה גורמים מצד אחד למידע זמין יותר ובכמות עצומה, אך מצד שני קריאת הטקסטים המילוליים וגם הויזואליים הפכה להיות הרבה פחות מעמיקה.

במקביל לשינויים באופן צריכת המידע, השתנה גם אופן הפצת המידע. ואם נהיה יותר ספציפיים, השתנתה העיתונות. ואם נהיה עוד יותר ספציפיים (ואפילו קצת ניכנס לנישה) עיתונות הספורט בישראל השתנתה. ובעיקר לרעה.

רשת האינטרנט הביאה לעולם את המושג השחוק "פרסום ראשון". והאתר שהכי מזוהה עם ביטוי זה בישראל הוא אתר "ONE" של אופירה אסייג. האתר המתחרה של ערוץ 5 וגם אתרים קטנים אחרים אימצו גם הם את המושג ואת מה שעומד מאחוריו אך אין ספק ש-ONE הביאו את השימוש במושג לדרגת אמנות. אולי אמנות אפלה אך עדיין אמנות.

זה התחיל בפרסומים ראשונים על החתמת שחקנים בקבוצות, דרך פרסומים ראשונים על כדורגלנים בהווה ובעבר שתומכים בכדורגלן עבר אחר לאימון הנבחרת וכלה בפרסומים ראשונים על ספורטאי כזה או אחר שביקר במסיבה כזו או אחרת ולפעמים אצל נערת ליווי כזו או בעיקר אחרת.

הם אפילו שכללו את המושג שמתלווה כביכול לידיעה עיתונאית המתפרסמת ראשונה, והמציאו את "טור הדעה על הפרסום הראשון". אני כמובן מתכוון לגיבובי המילים המופיעים בפינה הימנית העליונה של האתר, שנראים בדיוק כמו מה שעמד מאחוריהם.

הנה הדמיה קצרה של המתרחש מאחורי הקלעים:
עורך האתר מקבל ידיעה מרעישה בסגנון: 'יש סיכוי שאולי ברק יצחקי סיכם עקרונית בהפועל רעננה'. מיד קורא העורך לאחד מטובי כותביו (או לזה שהיו לו 5 דקות ובמקרה לא הלך להשתין באותו רגע) ומורה לו לכתוב 200 מילה על איך ברק יצחקי עשה את טעות חייו או איך ברק יצחקי ישפר את ההתקפה של הפועל רעננה (מה שיביא ליותר טוקבקים). אז הכתב המוכשר עושה קצת 'קופי-פייסט' מכתבות אחרות שהיו בנושא ומוסיף עוד כמה תובנות מתבקשות, והנה קיבלנו את המוצר המושלם: ידיעה + טור דעה חינם.

אך אם עד עכשיו זה היה משעשע ולפעמים קצת מעניין, אז מכאן זה כבר הופך להיות ממש עצוב.
אתמול בערב פרסמה הגברת אסייג ראיון בלעדי וב"פרסום ראשון" עם אדם הנמצא באשפוז בכפייה במחלקה הסגורה של בית חולים פסיכיאטרי. הקשר היחיד לספורט בדבר הזה היה שהאדם הזה תרם כספים רבים לקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים וקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.

אני לא אבזבז כאן מילים כמו שפל המדרגה, גועל נפש והתעללות באדם חסר ישע, משום שאת המילים האלה היה אפשר גם להגיד על הראיון שערך איציק זוהר מערוץ הספורט עם אותו אדם כמה שעות לפני שאושפז בכפייה, והיה פחות או יותר באותו מצב נפשי.

אבל אני כן תוהה לגבי אותה פינה ימנית עליונה מפוארת. מה קרה? לא הספקתם לכתוב טור דעה בנושא איכות התרופות שנותנים לאנשים עם שיגעון גדלות בבתי חולים פסיכיאטרים?

אופירה, התקלקלת.

תרוויח את זה / אורן יוסיפוביץ

מאמן הג'טס, רקס ריאן. טוראי 

בסרט המופת "להציל את טוראי ריאן" יש הרבה סצנות מרגשות ובלתי נשכחות. אחת מהן אירונית במיוחד. כשהיחידה שנשלחת להציל את ריאן נמצאת בדרכה אל היעד, הם עוברים קרב קשה מול כח גרמני, במהלכו נפצע אנושות הפרמדיק האמריקאי. רק גרמני אחד, חסר שם, שרד את הקרב. האמריקאים כינו אותו "סטימבוט ווילי" ("Steamboat Willie").
בעוד חברי היחידה פורקים את זעמם על השורד האחרון ומתכוננים להוציאו להורג, איש הקשר העדין טימות'י אפהאם משכנע את מפקד הכח, קפטן מילר (טום הנקס), לחוס על חייו של הניצול. למורת רוחם של חיילי היחידה מילר נעתר לפנייתו של הקשר ומשחרר את סטימבוט ווילי תוך שהוא מורה לו להסגיר עצמו לתחנת בעלות-הברית הקרובה.

היחידה ממשיכה בדרכה, מגיעה אל יעדה ופוגשת בטוראי הצעיר. בשלהי הסרט הכוחות האמריקנים מותקפים על-ידי כוחות גרמנים. קפטן מילר צופה בחבריו נופלים זה אחר זה. בעת שהוא מנסה להשתלט על מקלע הזרוק על הקרקע הוא נורה בחזהו. היורה הוא לא אחר מאשר אותו סטימבוט ווילי, שמן הסתם החליט שלא להסגיר עצמו אלא להצטרף לכוחות התקיפה הגרמנים. ספוילר: קפטן מילר מת מפצעיו, לא לפני שהוא מצווה חיים על טוראי ריאן: "earn it, earn it". תרוויח את זה.

מעל לעשור אחרי צאת הסרט, חובבי הפוטבול יכולים לחזות בשידור חוזר של הדרמה. להציל את טוראי ריאן 2.

ב-27 לדצמבר ב"לוקאס-אויל" סטאדיום נפגשו אינדיאנפוליס קולטס והניו-יורק ג'טס במחזור הלפני אחרון של העונה הסדירה. הקולטס, בראשות ה-MVP פייטון מאנינג, היו בדרך לעונה מושלמת עם 14:0 ו-2 משחקים קלים על הנייר. ממולם ניצבו הג'טס, עם טוראי ריאן משלהם, המאמן הרוקי רקס ריאן. לירוקים מניו-יורק לא היו יותר מדי ציפיות לפלייאוף העונה, ומאזן 7:7 אכן הדגיש זאת. רק שבוע קודם הג'טס הפסידו בבית לאטלנטה הבינונית, ועם שני משחקים קשים לסיום העונה אף אחד לא נתן לחבר'ה של ריאן סיכוי.

אבל אז נפל דבר. המאמן של הקולטס, גי'ם קולדוול, החליט להיות קפטן מילר, ונתן לג'טס סיכוי לחיות. ברבע השלישי הוא הוציא את ההרכב הראשון ביתרון 10:15. קולדוול טען שטובת הקבוצה לנגד עיניו ושאין טעם לסכן את הכוכבים במשחק לא חשוב. טוראי ריאן אמר תודה, הירוקים הסתערו ועם 19 נק' ללא מענה הפכו את התוצאה והנחילו לאינדי את הפסדם הראשון העונה. כמו בסרטו של שפילברג, זה היה למורת רוחם של הצוות של קולדוול. פרשנים, אוהדים ושחקני הקבוצה כעסו על ההחלטה של המאמן, החלטה שהרסה עונה מושלמת.

הג'טס גלשו על גלי המומנטום, הגיעו לפלייאוף, הרסו את סינסינטי והדהימו את סן דייגו. ביום ראשון הקרוב, במשחק האליפות של ה-AFC, הם יפגשו ביריב ששחרר אותם, בקפטן מילר שנתן להם לחיות. למרות שטוראי ריאן שייך לג'טס, הג'טס הם בעצם אותו סטימבוט ווילי, אותו אחד שהרג את מילר בתמורה על כך שחס על חייו.

בראשון ב-22:00 שעוננו, באותו "לוקאס-אויל" סטאדיום ייפגשו לסצנה אחרונה קפטן מילר וטוראי ריאן, טימות'י אפהאם וסטימבוט ווילי. זוהי סצנה אחרונה בדרך למיאמי, מהלומה אחרונה במלחמה על הסופרבול.

ריבס (מימין) יצטרך לעבוד קשה כדי ליירט את הטילים של מאנינג.

באופן אירוני לגמרי שני הצדדים במלחמה הזו חופפים לחלוטין לשני הצדדים באותה מלחמה ארורה. הג'טס הם המכונה הגרמנית, עם טכניקת החפירות של תומאס ג'ונס ושון גרין, ויכולות הנ"מ של דרל ריבס וג'ים לאונרד. אלו יצטרכו להתמודד עם אמריקה-אינדיאנפוליס, שתשעט מהאוויר ולא תרחם, עת הטילים של הקוורטרבק הטוב במשחק יחפשו את רג'י וויין, דאלאס קלארק, פייר גארסון ושותפיהם.

קואץ' קולדוול מפחד פחד מוות כשהוא רואה מולו את המכונה המשומנת של ריאן. רגשות אימה עולות במוחו שכהוא מבין שהוא בעצמו נתן למכונה הזו להיות איפה שהיא היום. שהוא זה שכנראה יצר את המפלצת. אבל לקולדוול יש נשק אחד שלכל בעלות הברית לא היה אז – הזרוע של פייטון מאנינג.

ריאן מצידו, כמו בסצנת הסיום בסרט המדובר, שואף לסיים את הסרט שלו כשהוא עומד מעל קברים וירטואלים של קולדוול, פייטון ושאר הפרסות, ואומר –
"אני הרווחתי, I earned it".

חי ובועט / אורן יוסיפוביץ

For English Scroll Down

8 לינואר 2005. קוואלקום סטאדיום בסן דייגו הגשומה. הצ'ארג'רס מארחים משחק פלייאוף ראשון לאחר 9 שנים עקרות. מולם התייצבו הניו-יורק ג'טס.

8 שניות לסיום הזמן החוקי הצ'ארג'רס מצליחים להשוות ל-17:17 – הארכה. עוברות 10 דקות וסן-דייגו מגיעים למצב בו כל קבוצת פלייאוף רוצה להיות – מרחק בעיטה מהעפלה לשלב הבא. 40 יארד למען הדיוק. הבועט של הצ'ארג'רס, הרוקי נייט קיידינג, ניגש לבעוט כשעונה שלמה תלויה על כתפיו, עונה בה כבש 16 מ-19 בעיטות עד 49 יארד.

אבל הרגל של נייט לא הקשיבה לסטטיסטיקה המנחמת ובעטה את הכדור האליפטי ימינה. ימינה מדי. הכדור עבר לג'טס, ש-8 שניות לסיום ההארכה ניצחו את המשחק בזכות שער שדה של דאג בריאן. העונה של סן-דייגו נגמרה בטעם של דשא רטוב והחמצה גדולה.

האוהדים זעמו על הרוקי, והיה חשש שהאירוע יקבור אותו. בועטים רבים גמרו קריירה בעקבות בעיטות לא מוצלחות. לא קיידינג. "החטאה כזו נדבקת אלייך", הסביר השבוע בראיון לאתר הקבוצה. "האירוע רק תרם לקריירה שלי. למדתי מזה. אני פרפקציוניסט וההחמצה ההיא כאבה לי מאד".

הבועט החליט שהוא רוצה לשפר את הטכניקה בכל דרך אפשרית. לפני כמה עונות הוא שכר את שירותו של שחקן הגולף דרק אויידה שיעבוד איתו על הנפת הרגל; הוא התיידד עם יאן סטנרוד, אחד מהבועטים הטובים בכל הזמנים, והחל להתאמן איתו; הוא שכר מספר מאמני כושר במקביל שיעזרו לו להגביר את המסה והכח; לפני פתיחת העונה שעברה אף שכר פסיכולוג ספורט שידריך אותו להתנהגות מנטאלית נכונה ברגעי לחץ.

והשיפור אכן הגיע. האחוזים של קיידינג מאז ההחמצה מול הג'טס מדהימים. הבועט ממדינת אייווה הרשית 130 מ-147 בעיטות (88.4%), כשהעונה הוא מצטיין במיוחד עם 32 מ-35 (91.4%). מרוקי שהחמיץ את הבעיטה החשובה בחייו הפך קיידינג בן ה-27 לבועט הכי מדויק בהיסטוריה של הענף.

לאוהדי הברקים שיראים למידת העמידה שלו בלחצים מומלץ להירגע – מאז 2005 קיידינג כבש 31 מ-32 בעיטות מ-40 יארד או פחות, ומאזן ההבקעות הרצוף שלו מהמרחק הזה עומד על 29(!!). "לא חשוב לי אם אני בועט ברבע הרביעי או בפתיחת משחק", טוען הבועט. "מבחינתי צריך לקחת את הנקודות בכל פעם שאני עולה לבעוט".


קיידינג מנצח את סינסינטי. דצמבר 2009

קיידינג הוא ילד טוב אייווה. מספרים על בחור שלו ורגוע שיציבות היא שמו השני. כשהיה בתיכון הגיע למשחקי אליפות בפוטבול, כדורסל וכדורגל. בין כינוייו מתקופת הקולג' נמצאים "מיסטר אוטומטיק" ו"ביג-גיים-נייט", כינויים המעידים על אחוזי הצלחה נדירים. לנייס-גאי יש גם תואר בהוראה מאוניברסיטת אייווה. בזמנו הפנוי הוא מתפקד כמבקר סרטים. איש אשכולות.

בסן-דייגו לא מסתירים את הרצון מהבועט המחונן, והדבר מתבטא גם בכיס. משכר בסיס של 230 אלף דולר בעונת 2004, מספר 10 עלה בסולם הדרגות וכעת הוא מרוויח כמיליון דולר וחצי. קיידינג חתום עד סוף 2012 כשבכל שנה שכרו יעלה ב-200 אלף דולר.

שלשום נבחר קיידינג לצ'ארג'ר היחיד בנבחרת העונה של AP. זוהי הפעם הראשונה בקריירה בה זכה לכבוד זה. מאמן הצ'ארג'רס, נובר טרנר, אינו חושש לשים את הביצים שלו בסל של נייט קיידינג: "הוא הבועט הכי טוב שראיתי וזה נהדר לדעת שיש לנו שחקן כזה", אמר. "הייתי כבר בצד השני של המתרס, כמאמן של קבוצה עם בועט לא יציב. זה מוציא את החיים מהקבוצה".

נייט בועט מול סן-פרנסיסקו

בליל ראשון (23:40, ESPN) הכל יחזור אל נייט, עת הצ'רג'רס (13-3) שלו שוב יתמודדו בפלייאוף מול אותה ניו-יורק ג'טס (10-7). שוב ינואר, שוב קוואלקום, שוב הירוקים-לבנים מניו-יורק-סיטי.

זה יהיה רגע האמת של מספר 10 עם הברק על הקסדה. כי גם אם 'מיסטר אוטומטיק' הוא המדויק בהיסטוריה, עדיין חסרות לו 2 חותמות. האחת היא ווינריות בפלייאוף - חוץ מההחטאה המפורסמת ההיא מ-2005 היו לנייט עוד כמה רגעי פלייאוף שירצה לשכוח, כמו ההחמצות מול ניו-אינגלנד (2006), טנסי ואינדיאנפוליס (2007). החותמת השנייה היא בעצם טבעת. טבעת אותה אף צ'ארג'ר מעולם לא ענד - טבעת אליפות.

המסע של סן-דייגו לסופרבול מתחיל, ונייט קיידינג צפוי להיות חלק אינטגרלי ממנו. הברקים לא יכלו לבקש בועט יציב יותר, אך בסתר ליבם מפללים – 'רק שלא יבעט שוב בדלי'.

                                                                    * * * * *

Is Nate Great? / Oren Josipovich

(Helped in Translation: Orry Sandberg)

 January 8th, 2005. QUALCOMM Stadium in rainy San Diego. The chargers host their first playoff game in 9 years. On the other side of the field – The New York Jets.

With 8 seconds left until the end of regulation, the bolts scored a dramatic touchdown to force the game into overtime. After 10 minutes they were in a position that every team wants to be in a playoff game – a field goal away from winning. 40 yards separated them from making it to the next divisional round of the playoffs. Chargers rookie Kicker, Nate Kaeding went on kicking with an entire season lying on his shoulders. A season of 16 out of 19 FG from 49 yards or less.

But Nate's leg did not listen to the comforting stats and the ball went right. Wide right. The Jets got the ball, and with 8 seconds left until the end of overtime, kicker Doug Brian gave them the W. San Diego's season came to an end with a taste of wet grass and total disappointment.

San Diego's fans were outraged, in an already fragile situation for a rookie kicker. A lot of kickers threw their careers away as a result of one bad kick, but Kaeding thought otherwise.

The kicker decided he wanted to improve through any means necessary. A few seasons ago he hired the services of golf pro Derek Uyeda to help him analyze his leg swing. He used the help of Jan Stenerud, one of the best kickers of all-time. He hired some professional trainers who helped him maximize his physical strength, and before training camp of last year he also hired a sports psychologist to work with him on his mental approach.

Hard work paid off. Kaeding's percentages since the Jets incident were amazing. The kicker from Iowa scored 130 out of 147 FG (88.4%), and in the current season he excels with 32 from 35 (91.4%). 27-year-old Kaeding turned from a fragile rookie to the most accurate kicker in NFL history.

Bolts fans that are still scared of a big clutch moment, don't be. Since 2005, Nate scored 31 FG's from 32 attempts under 40 yards, and his current streak in that category stands on an impressive 29 good kicks. "It is not important to me if I take a FG on the 4th Quarter or the 1st one", the kicker was quoted on the Chargers website. "My job is to score whenever I take the field".

Kaeding is a peaceful young man from Iowa. Friends say he is as humble as they come. When he was in high school he made it to championship games in football, basketball and soccer. They called him "Mr. Automatic" and "Big-Game-Nate", nicknames that shows his accuracy level. Nice-Nate has a teaching certificate in secondary education from the University of Iowa, and as a movie buff he uses his spare time to write movie reviews to a local Iowa website.

The Chargers do not hide their satisfaction from the talented kicker, which result also on his paycheck. After earning $230,000 in 2004, #10 went up in the level of ranks and his new contract insures him a basic salary of $1.5 million per year, and a $200,000 raise each year until 2012.

Two days ago Kaeding was chosen to the All pro team by AP for the first time in his career. He is the only member from the Chargers roster. San Diego's coach, Norv turner, is not afraid to put his faith in Nate's legs: "He is the best kicker I have ever seen and it is great for us to have him", he said. "I already coached a team who did not have a solid kicker. It is taking the life out of your team".

This Sunday everything will flow back to Kaeding's mind, heart and feet, while his Chargers will face the Jets yet again. January, Qualcomm, the Green and White from NY.

It will be Nate's moment of truth, because even if 'Mr. Automatic' is the most accurate in history, he has two more things to achieve. The first thing is to be a winner in the Playoffs – besides the famous miss in 2005, he has some more Playoff moments he would like to forget, against New England (2006), Tennessee and Indianapolis (2007). The second thing is actually a ring. A ring not even one Charger got to put on his finger – A Super Bowl ring.

San Diego's journey begins Sunday, and Nate Kaeding expects to take an integral part in it. The bolts could not ask for a better kicker for those game-winning field goal moments this year, but they still pray quietly – "Please Nate, no more ‘Wide Rights'".

נארזו בידי ציפורים / מערכת ג'וסיבר

קודם כל, התנצלות. עקב קשיי טכנולוגיה, שפה ושקרים אחרים כבר שבוע לא הייתה פה תנועה. אז ג'וסיבר חוזר, ובגדול. וכדי לחזור ממש בגדול ומבלי להפריע עם מילים מיותרות, נביא לכם את ההיילייטס ממשחק הפוטבול הכי נקודתי (מלשון נקודות) בהיסטוריה של הפלייאוף.


תבלו. זה לא ציווי, זו עובדה.

קונספירציה פלוס לייב / צחי שדה

לפני יותר מחודשיים פרסמתי את הפוסט הראשון שלי בבלוג הזה. כתבתי שם את דעתי על מה שנהיה מערוץ 5 ועל איך הוא צוחק לנו בפנים, הדגש שלי היה על התכנית המגוחכת שהם העלו לסיכום המחזור בליגת הכדורגל שלנו.

אז כנראה שאני לא הייתי היחיד שסבל מהבדיחה הזאת בהנחיית דני ענבר המדושן וזו עם האף הגדול, כי בהנהלת הערוץ החליטו להוריד אותם מלוח השידורים ולהעלות תכנית חדשה לסיכום המחזור בהנחיית מודי בר-און, ואפילו הגדילו לעשות בגיוס האדון העצבני מהרדיו, מר נתן זהבי, שיבוא לתת לנו עונג שבת על ידי קרב צעקות עם הקופיף המגודל במה שאמורה להיות גרסת סיכום המחזור של "יציע העיתונות".

אז רגע, למה אני בעצם עצבני? לכאורה חדשות מצוינות – תוכנית סיכום מחזור עם מנחה נורמאלי, תקצירים של המשחקים מיד בסופם ולא 24 שעות אחרי כשכולם כבר שכחו את איזה גול של יצחקי אמרו להם שהם ממש חייבים לראות. ממש אוטופיה!

אז זהו שלא. ולמה לא? כי שתי התוכניות האלה ישודרו בערוץ 5+ לייב.

על זליגת תכנים דיברו כבר רבים וטובים ממני. המאבקים בין מועצת הכבלים והלוויין לבין ערוץ 5 מוכרעים פעם לכאן ופעם לכאן. אבל הפעם כבר אי אפשר לשתוק. איך זה יכול להיות שהם פשוט עושים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים?

אני חושב שדבר בסיסי כמו תכנית תקצירים של ליגת הכדורגל הישראלית לא אמור להיות בערוץ נישה (כן 5+ לייב הוא נישה). מילא אם הם היו מוסיפים תכנית נוספת בערוץ הלייב ביחד עם תוכנית סיכום מחזור נורמאלית בערוץ הרגיל, ואז ניתן היה לטעון שהם באמת מוסיפים תכנים. אבל כאן לא רק שהם לקחו בקלילות תכנית שלמה ופשוט העבירו אותה לערוץ בתשלום, הם גם רוקנו חצי מהאייטמים מתוכנית יציע העיתונות של יום שני מכיוון שקופמן וזהבי כבר ידברו עליהם ביום שבת.

אני לא כזה חובב של תיאוריות קונספירציה, אבל קשה לי שלא לחשוב שזו הייתה תכנית העבודה בהנהלת הערוץ ברגע שקנו את הזכויות לתכנית סיכום המחזור מההתאחדות המהוללת:

1. נפיק תכנית סיכום מחזור גרועה ומשעממת עם מנחים בלתי נסבלים.

2. נשים אותה בערוץ הפתוח כדי שאף אחד לא יתלונן.

3. נשדר אותה יום אחרי סיום רוב משחקי המחזור כדי שהיא לא תהיה רלוונטית.

4. נקבל רייטינג נמוך ותגובות נזעמות מצופים.

5. נפיק תוכנית סיכום מחזור חדשה ומושקעת ונוסיף טאלנטים חדשים ונשים אותה בערוץ הלייב.

6. הצופים רק יגידו לנו תודה שנתנו להם את מה שהיינו צריכים לתת מלכתחילה בערוץ הפתוח.

7. נרוויח עוד עשרות אלפי מנויים טיפשים לערוץ הלייב.




עד מתי נהיה פינקי?

החממה / יואב זיו

חממה (ע"פ ויקיפדיה) היא מבנה שבו מגדלים בדרך כלל צמחים, עצים, פרחים, פירות וירקות. סביבה זו עוזרת להתפתחות של הצמחים בצורה הטובה ביותר, על ידי הגשה של הצרכים הטובים והמתאימים ביותר לצמחים, כלומר, הגדרת התנאים הסביבתיים שבתוך החממה בהתאם לצורכי הצמח.


על פי ההגדרה, פורטו היא ללא ספק החממה האירופית לשחקני כדורגל בעשור האחרון.

מועדון הכדורגל פורטו, מגיע מהעיר פורטו, העיר השנייה בגודלה בפורטוגל, אחרי ליסבון הבירה כמובן. עיר הנמל פורטו, הממוקמת על חוף האוקיינוס האטלנטי, נחשבת לבירת צפון פורטוגל, ומהווה נדבך חשוב במורשת העם הפורטוגזי - סימנים לכך הם שם המדינה, שם השפה ואפילו המושג אופורטוניזם, שכולם נגזרו משם העיר.

לאורך ההיסטוריה, פורטו הייתה למעשה הקבוצה השלישית בלבד בפורטוגל מבחינת גודלה והישגיה ותמיד חסתה בצל הקבוצות הגדולות של ליסבון - ספורטינג והאימפריה בנפיקה.

כיום הקבוצה היא השנייה המעוטרת בכל הזמנים בפורטוגל עם 24 אליפויות, 14 גביעים, גביע אופ"א ושתי זכיות מופלאות בליגת האלופות, אך בעוד ש-10 האליפויות הראשונות נאספו במשך 50 שנה, בין השנים 1938-1988, 14 האחרות התרחשו ב-20 השנים האחרונות, מה שממצב את פורטו למעשה כקבוצה הגדולה כיום בפורטוגל.

אז למה פורטו נחשבת לחממה אירופית עבור שחקנים הרוצים להגיע לבמה העולמית?

רבים וודאי חושבים שהסיבה היא מחלקות הנוער העשירות או האקדמיה המפוארת שלה.

למעשה, בעשור האחרון המועדון כמעט ולא סיפק תוצר משמעותי שגדל במועדון במחלקות הנוער. הצד החזק של פורטו, בו היא מתמחה, הוא מערך הסקאוטינג העשיר שלה, אשר פרוס ברחבי פורטוגל ובעיקר בדרום אמריקה ומספק כישרונות צעירים חדשים בכל שנה למועדון.

מה הם אותם תנאים אשר עוזרים להתפתחותם והתקדמותם המהירה של אותם שחקנים מוכשרים לבמה המרכזית? ראשית כל המדינה והעיר עצמה. מדובר בעיר בעלת אקלים ים תיכוני, עם טמפרטורות גבוהות ברוב השנה, מה שמתאים ככפפה לשחקנים הדרום אמריקאים הרבים שפוקדים את הקבוצה, בייחוד הברזילאים. המנטליות במדינה זהה לזו שבדרום אמריקה, השפה העיקרית היא פורטוגזית המתאימה לברזילאים, שרבים מהם גם מקבלים בקלות אזרחות פורטוגלית (קחו את דקו ופפה כדוגמה לשחקנים שמייצגים את הנבחרת) וחלק גדול מהמדינה דובר ספרדית, מה שמתאים לשאר הדרום אמריקאים.

שנית, הקבוצה עצמה. פורטו שהפכה לאימפריה אדירה בשני העשורים האחרונים מספקת לשחקנים את הבמה המקומית, שם בליגה חלשה הם יכולים להציג ביתר קלות את יכולתם הגבוהה, ויש לזכור שפורטו משחקת בדרך קבע בליגת האלופות, מה שמאפשר לכל העולם לחזות בפריים טיים בבמה המרכזית בכישרונות העולים.

שימו לב לרשימת השחקנים שיצאו משם בעשור האחרון: ריקארדו קרבאליו, בוסינגווה, פאולו פריירה ודקו (שקודם לכן שיחק בברצלונה), כולם שחקני הרכב בנבחרת פורטוגל, מצ'לסי, דייגו מיובנטוס, פפה בלמה של ריאל מדריד, מאניש המצוין ששיחק באינטר, צ'לסי ואתלטיקו מדריד בשנים האחרונות, ריקרדו קווארסמה מאינטר, אנדרסון ממנצ'סטר יונייטד, ושמות גדולים נוספים שהצליחו מאוד בזירה המקומית ובנבחרת ופחות באירופה- ז'ואאו פינטו, קושטיניה, ויטור באיה והלדר פושטיגה. גם הקבוצות בעלות מחלקות הנוער המפוארות ביותר באירופה לא הוציאו רשימת שחקנים כזו בשנים האחרונות.

בשנה האחרונה יצאו מפורטו לאירופה שני שחקנים נפלאים: ליסנדרו לופז ולוצ'ו גונזאלס הארגנטינים, לליון ומארסיי הצרפתיות בהתאמה. לופז הוא כרגע מלך שערי הקבוצה, ומוביל אותה לעונה מצוינת גם בליגת האלופות, ולוצ'ו, אחד מהקשרים המרכזיים הטובים בעולם כיום, שמארסיי בטוח לא התחנה האחרונה שלו באירופה.

אז מי הם הכוכבים החדשים שגדלים בחממה ובעתיד נראה אותם בקבוצות הגדולות באירופה?

שימו לב לשלושה, כולם דרום אמריקאים: פלקאו הקולומביאני שהגיע לקבוצה מריבר פלייט, הולק הברזילאי שהגיע דווקא מהליגה היפנית וכריסטיאן רודריגז האורוגוואי שגדל בפניארול.

אה, ויש עוד פרח אחד שגדל לממדים עצומים מאז יצא מפורטו...