אמרו שהמכביסט צריך לכתוב משהו... / אמיר דב

נסיעה ארוכה מתל-אביב לחיפה. ככה שמעתי לפחות. אמרו לי שזה בצפון, ליד הים, רחוק מאיפה שדברים קורים. אבל זה בסדר, זה שכתב פה קודם אמר שיש להם שווארמה, הם יסתדרו.

אז תגידו, מה היה שם בעצם, בבלומפילד הערב? האיילה הירוקה נתקלה בטיגריס הצהוב? לא יוצאת לי מהראש התמונה של דור מלול מקרקס את מסיללה באגף התקפה אחרי התקפה. זה לא המגן ששחר אמור לעשות עליו קופה בינואר? מקסימום אפשר להחליף אותו עם שפונגין. אחרי 0 שערים ב-5 משחקים בליגת האלופות, גם צהובינו נכנסו לרשימה אחת עם באיירן, בורדו ויובנטוס, כקבוצות היחידות שהכניעו את האיילה הקופצנית והמעצבנת העונה. אולי יענקל'ה שחר היה צריך לשקול מילים כשביקש משחקניו לשחק כמו ששיחקו נגד באיירן. בסוף הוא קיבל גם את אותה התוצאה.

אז מה למדנו הערב? למישהו יש רעיון? מתנדבים בבקשה, אני רוצה לראות ידיים באוויר. כן אתה שם, עם החולצה הצהובה: "שנמני מאמן גדול?" לא. הוא אמנם סוף סוף ניהל משחק כמו שצריך, אבל זה לא הלקח. הלאה. כן, את מאחורה – "שמקומם של ז'אן, ייני וישראלביץ' בליגה אירופית בכירה?" מצטער, עוד תשובה לא נכונה. הזדמנות אחרונה, מישהו? "שהצהובים הצטרפו למאבק האליפות ויצרו ראש חץ משולש בצמרת?" לא, לא, גם זה ממש לא הכיוון.

מכיוון שאתם מתקשים אני אחלץ לעזרתכם. מה שלמדנו היום, ילדים יקרים, הוא המסר החשוב שאף קבוצת כדורגל כאן היא עדיין לא מכבי תל-אביב כדורסל, ושבסופו של דבר חיפה היא אולי הקבוצה הטובה בארץ, אבל היא עדיין כאן, בליגה שלנו. היא עדיין משחקת מדי שבוע בעילוט או באורווה. כוכביה הם שחקנים ישראלים בינוניים כמו יניב קטן, ליאור רפאלוב ושלומי ארבייטמן, הזרים שלה חלשים, והמאמן שלה יכול להפסיד בדו קרב גם מול נמני חסר הנסיון (והתעודה). היא לא גדולה על הליגה שלנו ולא נעליים, היא קבוצה ליגה טובה, אולי אפילו טובה מאד, וקבוצה אירופית חלשה, אם בכלל.

נתראה בקרית אליעזר, אז מה אם נחטוף שם שלישיה.

שונא / איתן אלון

אני אוהב את העולם הזה. בחיי. יש בו כל כך הרבה דברים יפים. עצים. שיחים. דשא. ערוגות מלפפונים. ג'ונגלים של חסה. שדות של קישואים. האמזונס. טל ירוק מהישרדות. כל כך הרבה ירוק וכל כך יפה.

ויש גם מעט דברים שאני שונא. מה לעשות, על אף הרוח האופטימיסטית הנושבת בקרבי, אין אני מושלם. ככל אדם. אז ככל אדם גם אני שונא. אני שונא סושי. ואת גדעון לוי. ואת הלחות של תל אביב בקיץ. ושווארמיות שלא נמצאות בחיפה ומתיימרות לקרוא לבליל בשר הפיגולים שמסתובב להן על העמוד "שווארמה".

מעל הכל אני שונא צהוב. ושונא כחול. וכשזה מתחבר ביחד, בטח ובטח במדינתנו הקטנה, השנאה בוערת בקרבי.

והיום, היום אני שוב פוגש את השנאה הגדולה. זו שהתחנכתי לשנוא אותה מילדות. זו של אלי דריקס, מאיר מליקה הי"ד, נועם שהם ועוד אי אלו עובדי מכרות וחוטבי עצים בפס היצור האינסופי שנקרא מועדון הכדורגל מכבי תל אביב.
מדהים שקמו להם יורשים בצלמם ובדמותם. הגרסאות המודרניות נראות אותו הדבר, משחקות אותו הדבר ואפורות באותה מידה. רק השם שונה. ליאור ג'אן (מסי מתפעל), שירן ייני (קאקה משתין במכנסיים), יובל שפונגין (דני אלבס משתנק) ומעל כולם ניסו קפילוטו ששמו מעביר חיל בנפשו של קרלס פויול.

אז היום שוב הולכת הדוגמנית הירוקה והמדהימה שלי, ה'איילה' של קבוצות הכדורגל בישראל (אם נשאיל מגיבורי האח הגדול), לפגוש את הפולנייה העגמומית עם השמלה הצהובה-כחולה שזמנה עבר עוד מימי משחקי הצמרת שלה מול המשטרה הבריטית, מכבי "שרה" תל אביב .

שוב נפגוש את הפולנייה הצהובה, על רטינותיה, דיכאונותיה, זיכרונותיה הרחוקים, ההתרפקות הבלתי נשלטת על עברה הרחוק, עת גרמה לאחרון הנוטרים הבריטים לשרוק לעברה ושוב, כמו תמיד, נראה לה מי הבחורה המודרנית, הססגונית, המרהיבה, המושכת והכי-הכי יפה.

כי מכבי יש רק בחיפה.

כח אומגה / אורן יוסיפוביץ

האמת, לא הבנתי איך מאמן נורמאלי מעדיף לפתוח עם הכדורידן הזה במקומו. אבל כל מה שפפ עושה הולך לו כך שלא באמת פקפקתי בהחלטותיו. אגב, המשחק היה משעמם כפי שהבלוג הזה צפה שיהיה.

אבל אז, כששום דבר לא הלך, פפ החליט להכניס את נשק יום הדין, את קו ההגנה האחרון שלו מול הרעים. שלט החילוף הונף – 9, מספרו של ישות אחת בלבד. רובוט אם תרצו.

הוא ידוע בכוחו הרב ובאומץ ליבו הגדול. הוא יעמוד ללא היסוס כנגד כל הסיכויים, ותמיד שממש יצטרכו אותו – הוא יהיה שם, נענה לפנייה הנואשת.

יש לו כח מדהים וקצב אש מטורף. מספרים שהוא הצליח לנפץ הר במכה אחת ולהרים משקלים של 300,000 טון.

במקום ידו השמאלית הוא חמוש בתותח פלאזמה ועל חלקו האחורי של הראש ניצב תותח לייזר עם טווח של קילומטר. רגליו משמשות כבסיס לטילים. טיל אחד השתחרר כבר בדקה ה-55.

כל התכונות הללו ואיך שהוא נראה במגרש לעומת כל שאר השחקנים הביאוני למסקנה אחת ויחידה – זלאטן איברהימוביץ הוא בעצם "אומגה-סופרים".

לראות ולא להיראות / אורן יוסיפוביץ

ונגיד שלא היה היום סופר קלאסיקו (20:00, 55), וארסנל-צ'לסי (18:00, ספורט1). ונגיד שלא היה טורונטו-פיניקס (20:00, ספורט1), וקוריאנתס-פלאמנגו (20:00, ספורט2), אם באמת תרצו. ונניח שלא סובלים אנחנו את הפוטבול האמריקאי (20:00- אור מחר, 52, 60, 73 HOT). ונציב את ההיפותזה שכדורסל ישראלי ממש לא מעניין אותנו (19:30 ואילך בפלוס ולייב).


ונניח שאין לנו ילדים לאסוף מהגן, אין תוכנית ריאליטי מפגרת, אין לנו מבחן לחרוש אליו, הבוס מהעבודה לא מציק לגבי האובר-טיים והפקיד בבנק ישכח מהאובר-דראפט.

ונגדיל ונאמר שהמגן הימני אחינו הוא, שאתה הוא אבי החלוץ, שהחבר הכי טוב של בת-דודתי הקטנה הוא הוכנבוים בעצמו.
וכמו שאמר בזמנו מאיר אריאל הדגול, "אז אחרי כל אלו ובהתאם לזאת" -  מי באמת יהיה נוכח בקרב האימתני ביותר הלילה בספורט העולמי, עת מיטב בני רעננה יפגשו את גיבורי העיר עכו (19:30, עילוט, כך טוענים), עת ליעד אלמליח יקריב עצמו אל מול פקקיו הזועמים של ארמנדו לסקאנו, עת קואץ' אלי כהן יעמיד פנים שהנה – קאקה בעצמו מפזז לידו על הקו.

כמה צופים באמת יהיו שם? כמה ישלמו להם כדי לעשות זאת ומהי לעזאזל מידת שפיותם?

את כל אלו ועוד לא נוכל לדעת, כי תודה לאל- אף ערוץ לא מספיק מטורף כדי לשדר את זה.


נ.ב.
כתבנו מוסר שחיים פונטורמלי מרעננה יעדר עקב פציעה. כתבנו בתגובה: "נשבע, יש שחקן כזה".

Great Expectaions / אמיר דב (וצ'רלס דיקנס)

שבת בבוקר. שיחה אקראית בבית קפה במרכז תל-אביב:

"תגיד מתי ברסה וריאל נפגשות כבר?"

"אתה מתכוון מתי יש סופר קלאסיקו?"

"נו כן, סופר קלאסיקו. איך שאתה רוצה לקרוא לזה. מתי זה קורה?"

"וואלה לא יודע, אני זוכר שאמרו שמתישהו בנובמבר אבל תיכף נגמר החודש ולא ראיתי בכלל פרומואים."

"אצל מי הזכויות של הספרדית בכלל?"

"ערוץ הספורט נראה לי, למרות שאיתם אי-אפשר לדעת. באתר שלהם אתה רואה סיקור נרחב של כל הליגות, בלי קשר לחלוקת הזכויות ביניהם לבין צ'רלטון. אני כמעט בטוח שזה שלהם, אבל הם תמיד מחרישים את זה כשיש סופר קלאסיקו. אתה לא יודע שיש משחק עד שאתה מזפזפ במקרה רגע לפני שהוא מתחיל."

"כן אה, חבל שלא עושים איזה פרומו. אפילו יכלו להרים איזו כתבת מגזין באתר. משחק די חשוב."

"תשמע אני לא יודע כמה הוא חשוב. אנחנו רק בתחילת העונה והם בטח לא רצו סתם לבנות הייפ סביב עוד משחק ליגה. אתה יודע איך זה, עושים מלא פרומואים, כתבות, אורחים מיוחדים באולפן ליגת האלופות, ובסוף זה סתם עוד משחק – 2:0 לברסה."

"כן ואז שבוע-שבועיים אחרי זה היא מאבדת נקודות באיזה משחק חוץ בלה-קורוניה, ריאל שוב חוזרת למקום הראשון וכולם שוכחים שבכלל היה משחק. אתה יודע מה, אולי הם צודקים שם בערוץ הספורט. שישמרו את הפרומואים למשחקים החשובים באמת."

מודה אני / אורן יוסיפוביץ

חג ההודיה הראשון. צייר: ז'אן לואי ג'רום פריס; לא צייר: אמיר דב

בחג ההודיה (שנחגג באמריקה הצפונית היום ומ-1863) נאכלים (בקירוב, לא אני ספרתי) כ-270 מיליון תרנגולי הודו. מדובר בחג חילוני שמטרתו, כשמו, הודיה על היבול ובכלל.


אני, ישראלי-לא-נוצרי (אני ספרתי), רוצה להשתתף בהודיה המלוקקת הזו. אני מודה לאמריקאים, קבל בלוג ועדה, ששילבו את הספורט היפה שלהם כחלק מהחג הזה ובזכותם אני יכול לראות פוטבול בחמישי ב-7 בערב. וב-10 בערב. וב-1 בלילה גם.

בכלל, אני רוצה להודות לאמריקאים על הספורט שלהם. על כך כשבכל פעם נמאס לי מהשעמומונים (תתפלאו, לפעמים הספורט פה משעמם) ברחבי מדינתי-שלי יש לי ספורט זמין וטוב במרחק הקלקה.

בהזדמנות זאת, אני רוצה לשאת תפילה ליושב במרומי הספורט הישראלי (יושב? יושבת? מישהו באמת מתעסק בספורט שם בירושלים?) – אנא, פורפאבור, פליז, באלף שפות – עשו פה ספורט. חוץ מליגת העל בכדורסל (תודה לכם חמישיות, אתם גדולים) אין פה יותר מדי.

תנצלו את החגים לספורט. תנו איזה שני מחזורי כדורגל בחנוכה (שני משחקי כדורגל בארבעה ימים? אנושי?), זה חג, לילדודס אין בית-ספר, תעשו מבצע, משחקים בצהריים, 20 שקל לראש, תעיפו את הילדים למגרשים. תנו מחזורים מיוחדים בפסח, בשבועות, הצגה כפולה מסורתית בשבוע של יום העצמאות. תנו משהו. תקרבו את העם לספורט.

משום-מה אני סקפטי. לא יודע למה, אבל אני בכלל לא בטוח שמשהו בחשיבה ישתנה. לפחות תמיד יהיה לי את השלט שלי, ואת הספורט שיש על מה להודות עליו.

עד אז, זזתי לאכול הודו. (לא אני הכנתי).

גארבג' טיים / צחי שדה

בעוד שבועיים תשחק מכבי חיפה את המשחק האחרון שלה בליגת האלופות ב"בית" נגד בורדו. אצטדיון רמת גן יהיה מלא בכ- 40 אלף צופים למרות שחיפה הפסידה את חמשת משחקיה עד עכשיו ולא כבשה אפילו שער אחד. אפשר להתווכח על היכולת של חיפה ואפשר בהחלט לומר שהיא נקלעה לבית קשה מאוד אם לא הקשה ביותר שיכלה לקבל. מה שכן, כמעט בטוח שאם חיפה לא הייתה מוכרת מנוי ל-3 המשחקים הביתיים שלה, האצטדיון המגעיל ברמת-גן לא היה מתמלא בעוד שבועיים בעשרות אלפי ירוקים.

שם התואר "מגעיל" לא השתרבב סתם למשפט הקודם, משום שהעובדה שחיפה הצליחה למלא אצטדיון שחלק גדול ממקומות הישיבה שבו נותנים חוויית צפייה יותר גרועה מהספה שמול הטלוויזיה מרשימה אפילו יותר נוכח התוצאות שהשיגה במפעל.

אם מסתכלים על מבחן התוצאה, חיפה כרגע היא הקבוצה הגרועה ביותר בליגת האלופות והטובה ביותר בליגה הישראלית. וניתן להתייחס לשתי ההצהרות האלה בצורה מקבילה: העובדה שהליגה הישראלית השנה חלשה מאוד אינה פוגעת בהישג המרשים של השגת 10 ניצחונות מ- 10 משחקים, ומצד שני העובדה ששלושת הקבוצות שחיפה נאלצה לשחק מולן בליגת האלופות היו חזקות מאוד אינה מתקנת את הרושם של 0 נקודות ו- 0 שערים מ-5 משחקים.

הישגיה של חיפה בליגה הישראלית בהחלט שימשו עד כה כעלה תאנה על הישגיה בליגת האלופות, וכנראה שאם לא היו הישגים אלה, אצטדיון רמת גן לא היה מתמלא בפעם השלישית בעוד שבועיים (אמנם את הכסף הם היו מרוויחים בכל מקרה אך גם הגעת הקהל לאצטדיון חשובה מאוד).

גם בהפועל תל אביב עשו את אותו מהלך בתחילת העונה של מכירת מנוי ל-3 המשחקים הביתיים בליגה האירופית ולא הצליחו למלא את אצטדיון בלומפילד כפי שחיפה מילאה את רמת-גן. כמובן שקשה יותר לשווק לאוהדי הכדורגל את הליגה האירופית מאשר את ליגת האלופות, שני מפעלים בהחלט לא באותו קנה מידה, וגם האוהדים יודעים זאת. אגב, משהו לגבי ההקנטות ההדדיות בין אוהדי הפועל וחיפה בעניין חשיבותה ורמתה של הליגה האירופית - אין ספק שבורדו ויובנטוס הן קבוצות טובות יותר מסלטיק וראפיד וינה, (המבורג ובאיירן מינכן שוות לדעתי) ואף אחד לא יכול לדעת איך הייתה מצליחה חיפה במקום הפועל ולהפך. אבל דבר אחד ברור, אוהדי הפועל נהנו יותר מהמשחקים של קבוצתם (עד עתה) מאשר אוהדי חיפה שבטוח שעצם ההשתתפות בליגת הכדורגל הטובה בעולם אינו מספק אותם.

ונחזור לעוד שבועיים ברמת גן. בורדו הבטיחה את המקום הראשון בבית וכנראה תגיע עם ההרכב השני או השלישי. התחזית שלי: חיפה מנצחת 3-0, עשרות אלפי אוהדים ירוקים צוהלים ברמת גן, קבוצתם לא תיזכר כקבוצה הגרועה בתולדות המפעל וכולם יגידו שהיה אפשר לעשות הרבה יותר במשחקים הקודמים, אבל לא נורא, תמיד יש פעם הבאה.

מה שכן, גאונים שיווקיים יושבים בהנהלה של חיפה. שאפו.

המשחק המרכזי / אמיר דב

השעה היא 22:55, והמשחק הבאמת מעניין של הערב ייפתח בעוד כמה דקות בלונדון. רוג'ר פדרר פוגש את אנדי מארי בטורניר המאסטרס, שידור ישיר ב-ESPN. כי תגידו מה שתגידו, שלב הבתים בליגת האלופות לא באמת מעניין. הרי לכולם היה ברור שברצלונה לא תודח היום, ואפילו תנצח, וכשהם מובילים 2:0 אחרי חצי שעה, נשארות לי פחות או יותר שתי אפשרויות. להמשיך לראות את 22 המובחרים (והשופט) רצים על הדשא כשלכולם ברור מי תנצח, או לשמוע את הבדיחות של אבי מלר בערוץ הקיבוץ (את ליברפול – דברצן אתם יכולים לראות בעצמכם). יש דברים שעדיין לא הבנתי, כמו איך אפשר להתרכז באירוע ספורט שאתה יודע מי ינצח בו. ואל תגידו לי שהכדורגל של ברסה שוטף ומושלם, ושזו חוויה לראות אותם מעבירים פסים גם כשהם מובילים 6:0. כי לא, אולי כיף לראות אותם נותנים הצגה אם המשחק פתוח ברקע בזמן משחק פוקר או התאגדות חברתית אחרת, אבל כשבא לך לשבת ולצפות בהתמודדות ספורט, מההתחלה ועד הסוף, זה פשוט לא זה.

פדרר ומארי עדיין מתחממים, אני עובר לסבב תוצאות קצר בערוץ הקיבוץ (ומגיע למסקנה שאולי בכל זאת יש משחק מעניין היום, פיורנטינה – ליון). טוב, חזרה ל-ESPN. המגרש כחול ולא ירוק. האוהדים ביציע שקטים ומנומסים, והשדר מדבר באנגלית בריטית בלי שמץ התלהבות. אני בכל זאת נהנה, לא תצליחו לשכנע אותי שאין פה רגש. סוף סוף מתחילים. משחק הרשת של פדרר, הפורהנד של מארי, אח... התגעגעתי.

משחקון ראשון והשוייצרי כבר שובר. איזו אלגנטיות. מארי נראה קצת מחוץ לעניינים ופדרר שוב מוכיח למה הוא עדיין הכי גדול בעולם. המצלמה עוברת למירק'ה שבקהל כדי להזכיר לנו שגם הוא עושה טעויות. המשחקון השני מתחיל והסקוטי פתאום התעורר. הוא משיג נקודת שבירה אבל פדרר משווה. מארי לא נותן למשחקון לברוח ומשיג עוד נקודת שבירה. הסרב הראשון של פדרר הולך פנימה אבל לא מפחיד את מארי, שמריץ את השוייצרי לנקודה ארוכה ומסיים נפלא ליד הרשת. עוד שבירה. 1:1. מארי הולך לנגב קצת זיעה ואני מבין שצריך להניח את השלט. אין יותר זיפזופים. זה הזמן לדבר האמיתי. שוייצרי וסקוטי יתמודדו בשעות הקרובות על המגרש הכחול הזה בלונדון, כשהעיניים של כולם, באצטדיון ובבית, נעוצות רק בהם. אחד על אחד. אין את מי להאשים. בסוף יהיה מנצח אחד ומפסיד אחד, ואני עדיין לא יודע מי זה יהיה. איזה כיף.

             מירקה. הדרך של פדרר להסביר לעולם שהוא לא מושלם

מועצת ההימורים / צחי שדה

כולנו מהמרים. חלק אוהבים את זה יותר וחלק פחות, אבל החיים לא משאירים לנו ברירה אלא להמר. כשאנחנו חוצים את הכביש אנחנו מהמרים שלא יהיה איזה נהג אידיוט שירים אותנו באוויר. כשאנחנו בוחרים מה ללמוד באוניברסיטה, אנחנו מהמרים על התועלת שההחלטה הזאת תיתן לנו בהמשך החיים.

בכלל, כל החלטה שאנחנו לוקחים היא הימור. העניין הוא שיש הימורים שאנשים לוקחים למרות שהם יודעים שסיכויי ההצלחה שלהם הם אפסיים. כמו למשל השתתפות בהגרלת הלוטו, למרות שסיכויי הזכייה בהימור הזה הם: 1: 13,983,816, או למשל כשגל מקל החליט בתחילת העונה לחזור למכבי תל אביב כי חשב שזו ההחלטה הנכונה לקידום הקריירה שלו, למרות שסיכויי הזכייה בהימור זה הם: 1:76,789,999. (שזה מספר השחקנים שחשבו שיצליחו במכבי כפול מספר השחקנים שזכו לכינוי נערי פוסטר ועוד מספר החולצה של השחקן הבא שייקח את ההימור הזה – מאיר טפירו כנראה).

אך אצל רוב האנשים סיכויי הזכייה בהימור הם גורם חשוב בהחלטה האם לקחת את ההימור או לא. בגלל זה יש כאלה שמשתדלים לגבות את ההימור שלהם ולבטח אותו כמה שאפשר. כמו למשל לשים קסדה כשעולים על אופנוע, כדי להפחית את הסיכוי שהגולגולת שלך תתפזר על הכביש אם תחליק או שאותו נהג אידיוט ממקודם יטיס אותך למדרכה.

דרך נוספת לבטח הימור, למשל בהימורים על תוצאות של תחרויות ספורט, הוא לשלם לאנשים המכריעים באותן תחרויות. הבעיה היא שלביטוח הספציפי הזה קוראים שוחד, והוא קצת לא חוקי. עכשיו, יש כאלה שיודעים שהביטוח הזה הוא לא חוקי אבל הם מוכנים להסתכן ולהמר על כך שלא יתפסו אותם. למשל כמו המעורבים בפרשת "אירופה הקלאסית" או כמו אלה שקיבלו בעיטה בארץ המגף ואולי אפילו כמו אלו שעלו למונדיאל בעזרת "נגיעה אחת רכה" (מי יודע).

ויש כאלה שמודעים מספיק לסכנה אך לא מוכנים לוותר על ביטוח ההימור. אז מה שהם עושים למשל, זה מקימים בנק שדרכו הם יכולים לשלם לאנשים שמכריעים את התחרויות אבל למעשה הם (או הוא) לא ממש נותנים שוחד ולכן זה בסדר.

אבל יש אחד שהצליח לבטח את ההימורים שלו בצורה שהיה אפשר לקרוא לה אומנות אם היא לא הייתה כל כך דוחה. הוא הבין שביטוח אחד או שניים לא מספיקים, ולכן עמל כל חייו כדי לדאוג לכך שסיכויי ההצלחה של ההימורים שלו יהיו באזור המאה אחוז.

הצד האומנותי כאן הוא העובדה שיחד עם כל הביטוח המפוקפק שרכש במהלך חייו, האיש הזה הוכרז ראוי להדליק משואה ביום העצמאות, ובעיני אנשים רבים בישראל ובעולם ראוי גם לפרסים נוספים. לא יודע מה איתכם, אבל אני לא הייתי רוצה לשחק פוקר מול שמעון מזרחי.

הגידו כן לזקן / אורן יוסיפוביץ

Scroll down for English

מה העניין עם ברט פארב?

צחקנו עליו, לגלגנו, תהינו מה כבר יש לו לתרום בגיל 40 ולמה לעזאזל הוא לא מוותר כבר?
"זה סתם יראה עצוב", חשבו הכל. "תפרוש כבר, זקן".

אבל מספר 4 מראה לכולם מה זה, כשהוא נותן עד-כה את העונה הטובה בקריירה שלו. כן, כן – הוא לא משחק טוב יחסית לבן 40, הוא משחק מצוין יחסית לכל אחד והוא בינתיים השחקן הכי מרשים העונה והמועמד המוביל ל-MVP של הליגה.

המספרים שלו העונה מדהימים ובלתי-נתפשים.

• מקום שני בכמות הט"ד העונה, בשיתוף עם פייטון מאנינג – 21 (בריס מוביל עם 22, בריידי מאחוריהם עם 20).
• יש לו רק 3 איבודים אויריים (שון היל מהניינרס עם 2 אבל הוא שיחק רק 6 משחקים). מספר האיבודים הכי נמוך שלו בעונה הוא 13 (1992, 1995, 1996) ואם ימשיך בקצב הזה, הוא ישבור את השיא הזה.
• יחס ט"ד/איבודים – 3:21. זה שזה היחס (1:7) הכי מרשים בליגה זה ברור (בריס 9:22, מאנינג 9:21, בריידי 6:20, רוג'רס 5:19), אבל גם יחסית לשאר הקריירה של פארב (יחס ממוצע של 1:1.5) זה חסר תקדים.
• אחוז השלמת מסירות – 69.7, שני רק לפייטון – 69.8. גם זה שיא קריירה עבור האקדוחן ממיסיסיפי. המשחק אתמול מול סיאטל (35:9 לוייקינגס) היה המדויק ביותר בקריירה שלו, 22-25 – 88%.
• מדד ק"ב (נוסחא שמשלבת את כל נתוני הקוורטרבק לכדי תוצאה אחת) – 112.1, ראשון בליגה, כשאחריו משתרכים בריס (105.8), מאנינג (102.7) ורוג'רס (102.6).
• עוד שיא זניח: הבחור לא החמיץ משחק פוטבול מ-1992(!!) – פתח ב-279 משחקים רצופים. בפעם האחרונה שלא פתח במשחק של קבוצתו, פרסי הארווין, שגם קיבל ממנו אתמול מסירה לט"ד, היה בן 4.

יש עוד הרבה מספרים שמראים עד כמה העונה של פארב גדולה, אבל המספר החשוב מכולם הוא המאזן של מינסוטה (9:1) והצהרת הכוונות של המועדון והשחקן. מספר 4 כבר אמר השבוע שהוא חזר כדי לקחת את הוייקינגס לסופרבול. אם יעשה זאת, הוא ישבור עוד שיא, ינפץ עוד מספר – כמות האנשים ברחבי אמריקה והעולם שיצפו במשחק הזה.

Forty four, Forty Favre / Oren Josipovich 

(Helped in translation: Julie Goodstadt)

What's the deal with Brett Favre? We laughed at him, mocked him, wondered what else he can contribute at the age of 40.

"It will be sad to see," everybody thought, "Retire already, you old man."

Meanwhile, Number 4 shows up in everybody's face, having the best season of his career so far.  He is not playing well in comparison to a 40-year-old. He is playing great in comparison to every player that this league has to offer and he is No. 1 in the MVP race.

His numbers this season are unbelievable.  

* No. 2 in TD, alongside Peyton Manning with 21 (Brees is No. 1 w/ 22, Brady is behind w/ 20).

* He has the fewest Interceptions – only 3. (Shaun Hill from the 49ers has 2, but he only played in 6 games). His season low for interceptions is 13 (1992, 1995, and 1996) and if he continues at this pace, he will break that record this year.

* TD/INT ratio – 21:3. Obviously this is the league's best ratio (Brees 22:9, Manning 21:9, Brady 20:6, Rodgers 19:5), but it's even more impressive when we look at his average career ratio – 1.5:1.

* Completion – 69.7%, second only to Manning (69.8%). This is another career high for Favre. Yesterday, against the Seahawks, he completed 22 of 25, a career high 88%.

* QB rating – 112.1, first in the NFL.  Down the list are Brees (105.8), Manning (102.7) and Rodgers (102.6).

* Another minor milestone – This guy did not miss a football game since 1992(!!) – And Favre has started at 279 consecutive games.  The last time he did not start a game, Perci Harvin, who caught one of Favre's TD passes on Sunday, was only 4 years old.

These numbers and many more show how great Brett Favre's season is so far, but the most important numbers are 9 and 1, the Minnesota Vikings' situation at the NFC North.  No. 4 already said this week that he came out of retirement (again) to get the Viks to the Superbowl.  If he does that, he will set another milestone, break another record – The most watched Superbowl in history.

חמורו של משיח / אמיר דב

מה אתה רציני? מי חשב שאתה משיח? אפשר לחשוב שפאביו קאפלו הגיע למלאבס ומנסה להנמיך ציפיות. הלו, שביט, אנחנו יודעים שאתה לא משיח, אבל אתה גם לא מאמן. אין טעם להנמיך ציפיות כשאף אחד לא מצפה לכלום, בסך הכל חוסכים קצת באגף המשכורות. אולי עדיף להפסיק לצטט קלישאות ששמעת כל הקריירה, ולהתחיל לחשוב על מילים בעצמך. מן הסתם אתה לא משיח, אבל שמעתי שיש לו חמור.

פרו אבולושיין / יואב זיו

צוות הכותבים של ג'וסיבר שמח לקלוט לשורותיו את יואב זיו, מח כדורגל. עם 20 שנות ניסיון מנג'רי על כתפיו וים מידע על חלוצים לטיניים בשיניו, זיו מגיע להפוך כל אבן במטרה למצוא את שחקן השנה ל-2027. לפי מקורותיו הוא יהיה מהונדולינדסוס – מדינה שעוד לא קמה. שיהיה בהצלחה, ג'וסיבר.

* * *
פרסום ראשון: נשיא ברצלונה, ז'ואן לפורטה, פנה לאלכס פרגוסון, כדי שהאחרון יצטרף לשורות אלופת אירופה. לא כדי לאמן, אלא כדי לשבת על ספסל הקבוצה. זאת מכיוון שפפ גווארדיולה, מאמן בארסה, לא מחזיק בתעודת פרו ולא רשאי לאמן.

ועכשיו נקיץ מהחלום - הרי לא ייתכן דבר שכזה בעולם הספורט המקצועני, עד שננחת חזרה בביצה שלנו, שם כרגיל כולם עובדים על כולם.

באופ"א החליטו לעשות סדר וקבעו שהחל מהעונה הנוכחית מאמן ללא תעודת 'מאמן מקצועני' לא יוכל לאמן בליגה מקצוענית.

וכמו תמיד - הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. דוגמה אחת היא אבי נמני, מאמן מכבי ת"א, שלו אין תעודה כזו. כאשר מונה נמני למאמן הקבוצה באמצע העונה שעברה, נרשם מרקו בלבול, עוזרו, בטופס המשחק כמאמן. כשזה הורחק נרשם אובארוב כמאמן בטופס, ועכשיו כאשר בלבול עזב, מבקשים מניר לוין, אחראי מחלקות הנוער, שיתייצב למען המולדת וישב כבובה על ספסל הקבוצה.

בהפועל פתח תקווה הבלגן דומה. לדני ניראון (נכון לרגע כתיבת שורות אלו עדיין מאמן הקבוצה) אין תעודה נדרשת, והקבוצה מעסיקה שני עוזרי מאמן - שאול דה צ'וקרל, בעל התעודה ושביט אלימלך, כנראה עוזר המאמן המועדף על ניראון. התוצאה: בפתח תקווה "מתפלאים" מדוע עוזרי המאמן רבים מעל דפי העיתונים.

בהתאחדות לכדורגל, במקום לעצור את הפארסה ולנסות להתנהל באופן מקצועני, מצטרפים לחגיגה. אבי לוזון, שמתגאה בתקן ה- ISO 9001:2000 שקיבלה ההתאחדות ומתרברב בכך שאנחנו בין 6 הליגות הטובות באירופה, מינה לנבחרת הנערים את טל בנין, שאף הוא טרם השלים את הקורס המדובר. וכמובן שכדי שזה יוכל לאמן בטורניר קדם אליפות אירופה, ישב אלון חזן על ספסל הנבחרת לצדו.

אז לידיעת הקורא לוזון - אנחנו עוד רחוקים שנות אור מלהיות בין 6 הליגות הטובות באירופה או מהיום שבו יתנהל כאן ספורט בצורה רבע מקצוענית. אבל אם אפשר להתחיל מנקודה מסויימת, בואו נציב לעצמנו לפחות את הרף הזה, בו אנשי המקצוע הם אכן מקצוענים על-פי הנדרש. בוודאי כשמדובר במאמנים, המהווים את ראש השדרה המקצועית.

עד אז, מהפכת הפרו - PRO EVOLUTION, תהיה רק משחק נהדר בפלייסטיישן - ואם ההתאחדות לבסוף תרים את הכפפה בנושא, לפחות יהיה לנמני וניראון איך להעביר את הזמן.

מה כמה? / אורן יוסיפוביץ

נובמבר, שבת אחר-הצהריים, שכונה שקטה ברמת-גן.

"שקט! טוב. אני בוחר את גילי, איתי, נמה ואביחי. אתה מקבל את גיא, דור, קובי ואלנתן".

"אבל כבר היית עם גילי בשבוע שעבר. אתה תמיד עם גילי".

"נכון. אני לא משחק בלי גילי. תן לי להיות איתו כל עוד יש לי זמן. בשנה הבאה כבר בטח לא נוכל להיות יחד".

"נו. תן לי להיות איתו הפעם או לפחות תפרגן לי עם סמי".

"סמי פצוע".

"אז תן את איתי".

"את איתי?! נראה לך שאני אתן לך את איתי? מה אני, פראייר?".

"אבל אין לי אף אחד!"

"יש לך את עידן, מה אתה מתלונן?".

"אף אחד לא סובל את עידן. הוא רק עושה בעיות".

"טוב, שנתחיל?".

"מה זה הרעש הזה?".

"סתם, כלום. באו כמה חבר'ה לראות".

"למה שיבואו לראות אותנו משחקים?".

"אני יודע? משום-מה זה מעניין אותם".

"כמה אנשים יש שם? זה נראה המון".

"בערך עשרת אלפים אנשים, אבל אל תדאג. הם ממש רחוקים, ואיך שהשכונה הזו בנויה, לא תשמע אותם יותר מדי".

"מזל. אני מתרגש כשהרבה אנשים באים לראות".

"יהיה בסדר. נו, שנתחיל?".

"אבל עדיין לא בחרתי שוער".

"שים את צליל בשער".

"אבל צליל לא שוער".

"תנסה. מה כבר יכול לקרות?".

"איפה איתי? הוא כל הזמן בורח".

"טוב, שנתחיל?".

בלוגולדת / ג'וסיבר

היום בלילה הבלוג יחגוג חודש. אז אמנם ESPN עדיין לא מתקשרים, אבל האהדה העצומה מהרחוב נותנת לנו את הכוחות להמשיך.


החלטנו להשקיע לרגל האנברסרי ולהפיק קליפ שהוא, כמו שהבלוג הזה מתיימר להיות – שילוב קדוש בין ספורט לתרבות. תרבות ספורט. כי אי אפשר להפריד ביניהם. תהנו.

משבר זהות / אמיר דב

סלח לי ברוכיאן, יש לי משבר זהות קטן וחשבתי שאולי תוכל לעזור לי. אני מנסה להבין למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים ערבי. תראה, ההגדרה של ערבי היא לא לגמרי ברורה, והייתי שמח אם היית יכול לפשט לי את הדברים ולהסביר לי מי בדיוק יכול לשחק בבית"ר ומי לא. אני מבין שיכול להיות שאתה לא לגמרי סגור על הכללים וזה בסדר, אתה יכול להתייעץ עם הפרשנים מהיציע המזרחי ולחזור אלי עם תשובות.

מצד אחד, מבחינה טכנית, ערבי הוא מי שהגיע מחצי האי ערב. בוא נפתח שניה מפה ונסתכל. ערב הסעודית, עומאן, כווית, תימן... מה אתה יודע, איזה בעסה – אייל גולן ערבי. וואלה מוזר, הוא דווקא הולך לא רע ביציע הער.. אה.. סליחה, המזרחי. רגע, כשחושבים על זה, גם ברק יצחקי. טוב נו, אז ערבי אחד כבר יש. תזכרו את זה בפעם הבאה שמשפצים את בית וגן.

אבל רגע, אולי לא התכוונת לערבי שהגיע מחצי האי ערב (מה עם המצרים? והלבנונים? לא ערבים? אחושרמוטה ערבים), אז בוא נלך על הגדרה אחרת. ערבי הוא מי ששפת האם שלו היא ערבית. כמו סבתא שלי, שנולדה ביפו. היא כנראה ערבייה, מה שעושה אותי גם ערבי ולא ראוי ללבוש את סמל המנורה. מעניין מה שפת האם של סבתא שלך (כן אבירם, מרוקאית זה סוג של ערבית). בכלל, איזה שפה מדברים האוהדים שלך, אלה מהמזרחי? פשוט העברית שלהם לא משהו, אז אולי ערבית הם יודעים יותר טוב.

אולי אני סתם תופס אותך על דקויות לשוניות והתכוונת בכלל למוסלמי. עכשיו אתה מדבר לעניין. יהודי כן, מוסלמי לא. הכי טוב ככה. מורשת גנדי. אבל רגע, מה עם דרוזים? ובדווים? הם בסדר, נכון? כי הם הרי לא ממש ערבים. אולי קצת בעצם, במראה והכל. הם גם מדברים שפה דומה. אבל עדיין, לא ממש ערבים. ומה עם ערבי-נוצרי? נכנס? עובר סלקציה? וביברס נאתכו בכלל צ'רקסי, הם טובים או רעים?

אתה מבין ברוכיאן, כתבתי לך רק כמה מהבעיות שיש לי אבל עולות לי עוד המון שאלות. זה נושא לא פשוט והייתי שמח אם היית יכול לייעץ לי קצת. אולי אפילו תכין רשימה. אתה יודע רק תרשום לי ככה זריז מי בפנים, מי בחוץ, ומי עולה על איזו רכבת. 

השף ברוך יאן וממלכת אורש-לים / אורן יוסיפוביץ

היה הייתה ממלכה רחוקה רחוקה בשם אורש-לים. בממלכה הזו, הרחוקה רחוקה, היה שף מפורסם מפורסם בשם ברוך יאן (יש האומרים שמוצאו יהודי-יפני ושדודו אף הוא היה שף ידוע).
גילוי – נתיני הממלכה אורש-לים התנגדו במשך כל ימי חייהם לאכול את הסלט המלכותי שלהם לצד מיץ גויאבה. 'לא משנה מה – מיץ גויאבה לא יתקרב לסלט המלכותי שלנו' – הצהירו.

יום אחד החליט השף יאן לעשות מהפכה – מעתה לסלט המלכותי יתווסף המרכיב המיוחד והזר – מיץ גויאבה. "ברוך השתגע", זעקו נתיני הממלכה. "השף יאן מנסה לפגוע בנו דווקא", הראו הכותרות. אך השף יאן נותר חזק.

כששמע על התנגדותם החריפה של נתיני ממלכת אורש-לים אמר ללא היסוס: "אם יאיימו הם עליי, לא אקבל זאת בטוב. אפילו שוקל אנוכי להתפטר מתפקידי כשף המפורסם מפורסם של הממלכה הרחוקה רחוקה". אכן שף עם ביצים, סוף סוף. לכל הדעות, מצרך די נדיר בממלכת אורש-לים.

הגיע יום, ונתיני הממלכה התאגדו וקבעו פגישה במטבחו של השף ברוך יאן. הם דרשו וגידפו, צעקו ורשפו, איימו והתחננו. כל ממלכות העולם האחרות, הקרובות והרחוקות כאחד, חיכו על מנת לראות האם השף יאן יעמוד מאחורי דבריו באותה הקשיחות שהבטיח.

ברוך יצא מהפגישה וקבל עם ועדה הכריז: "טעיתי. הרי הנתינים לא רוצים לאכול את הסלט המלכותי לצד מיץ גויאבה. ואם זה מה שהם רוצים ומחליטים, לא יאכלו פה סלט לצד מיץ גויאבה. נתיני הממלכה מתנגדים בחריצות למיץ הזה, אז מי אני שאצא נגד רצונם? אני בסך הכל שף מפורסם ותו-לא".

נתיני אורש-לים, מצידם, חגגו עד אין קץ. "אנו שמחים על שינוי ההחלטה של השף ברוך יאן. בגלל זה הוא מפורסם מפורסם". בתום הפגישה נצפו נתיני הממלכה כשהם שרים שירים לעבר ברוך יאן, מחבקים אותו ואומרים לו שמבחינתם הוא השף המפורסם מפורסם של אורש-לים עד היום שבו יחליט לתלות את הסינר.

ובממלכת אורש-לים עדיין לא אוכלים את הסלט המלכותי לצד מיץ גויאבה.
והשף ברוך יאן חי בעושר ועושר עד עצם היום הזה.

לכל המחכים לפאנץ' מתוחכם – הבדיחה על חשבוננו.

יד (אלוהים) שנייה / אורן יוסיפוביץ

סיינפלד, פרק "השביתה":

איליין: "אני לא מאמינה. איבדתי את כרטיס ה'אטומיק סאב' שלי. הו לא! בטח רשמתי עליו את המספר המזויף שלי שנתתי ל'ווסט ג'ינס'".
ג'רי: "אז?"
איליין: "אכלתי 23 כריכים גרועים, אני רק צריכה עוד אחד. זה כמו ללכת לסרט ארוך וגרוע. בכל זאת רוצים לראות את הסוף".
ג'רי: "לא, יוצאים באמצע".
איליין: "אוקיי, אז זה כמו שקוראים ספר גרוע, עדיין חייבים לסיים אותו".
ג'רי: "לא, מחכים לסרט".
איליין: "אני רוצה את הכריך מתנה!".
ג'רי: "את לא צריכה את הכרטיס. הכל ממוחשב. כבר משכפלים כבשים היום".

פאריז, 2009. הנרי משחק אותה סטוקטון ומחלק אסיסט. צרפת משווה.

אני בכוונה כותב דברים אלו כעת – דקה 106, כדי שדעתי לא תוסט על-ידי שום תוצאת פתע או מהלך מתקן.

הכדורגל הוא ענף פרימיטיבי, פרימיטיבי מדי. השנה 2009, האמצעים ישנם. השתמשו בהם. שלושה בני אנוש (במשחקים הזויים במפעל אירופי הזוי ישנם אפילו חמישה) לא מסוגלים לראות יותר מדי. לפעמים הם קולטים. את הרב לא.

לא מדובר במשחק ליגה או ברבע גמר גביע הטוטו. זה משחק העפלה למונדיאל, רחמנא לצלן. 4 שנות עבודה. יש שחקנים שיש להם הזדמנות אחת לעשות זאת, וגם זה יותר מדי. אז ליפול על טעות כזו?
הרי גם בחלק מהריפלייז לא רואים את היד. אז בלייב? באמת.

"זה יהרוס את הקסם של המשחק", יגידו המקטרגים. "בולשיט", אענה להם. מה האירים יגידו על הקסם שיהרוס להם את המסע לדרום אפריקה? אכן קסם, ממש קופרפילד. "זה יעצור את השטף", יטענו אחרים. אותם אפנה לענפי הספורט המתקדמים (כמעט כל ענף פרט לרגל התקדם בדרך זו או אחרת) ואראה להם שמתאימים את השיטה לפי הענף וזה יוצא נהדר.

וכן, יכול להיות שעד שאעלה את הפוסט צרפת ישימו את השני או שאירלנד תכבוש ואז זה כביכול לא יהיה רלוונטי, אבל רבאק – תתקדמו קצת שם. טיפה'לה טכנולוגיה. כבר משכפלים כבשים היום.

הגיגי קולג' / אורן יוסיפוביץ

כמה שהספורט נהפך לטלוויזיוני רק אמריקה יכולה באמת להעיד. בעוד שהספורט הישראלי עובד חודשים מספר בשנה, וכך גם האירופי, האמריקאים מספקים לנו ספורט 366 ימים בשנה (טעות מכוונת, הרגיעו הביקורת).

ולא די בזאת. עם פתיחת ליגת הכדורסל בקולג'ים הביא דוד סם דבר נוסף – מרתון שידורים של 24 שעות לציון פתיחת עונת כדורסל המכללות. כן, כן. משחקים ב-2 בצהריים, ב-8 בערב וב-3 לפנות בוקר (שלהם). לאלו שלא מאמינים מצורף הלו"ז.

עבדכם ניצל את העובדה שהשפעת חיזרה אחריו והכניס לוורידו מטעמי קולג' אמיתיים. קשת השלוש עדיין קרובה, שעון ההתקפה עדיין על 35. הרי ימצאו מים על הירח לפני שישנו חוק ב-NCAA (עוד טעות מכוונת). אז מה בכל זאת חדש?

ראשית, במשחק של 1 בלילה שעוננו צפיתי במשחק של ג'ורג'טאון מול טמפל, המכללה של כרמל בוכמן מ"עיראני טאת" (טעות לא מכוונת, אבל גם לא שלי). לצערי את הפרשמן מספר 15 ראיתי רק פעמים מספר, בין טיים-אאוט לפרסומת. לשחק הוא לא שיחק, אבל עודד גם עודד הילד, למרות שראה את חבריו קולעים רק 13 נק' במחצית ראשונה מהגרועות שראיתי בכדורסל (19:13, מה עם קצת "פוט דה בול אין דה באסקט"?).

במחצית השנייה טמפל סגרו את ההפרש ואף הובילו בדקות האחרונות. גרג מונרו, הסנטר של ה'הוייאס', קלע סל מנצח 6 שניות לסיום והשאיר את טמפל רק עם מחמאות.

לעכברי הכדורסל מומלץ לשים לב למונרו. שחקן שנה שניה, 2.11 מ', זריז, ורסטילי, חוסם, יודע לכדרר. אתרי הדראפט צופים לו בחירה 10-15 כבר בעונה הבאה.

טמפל הפסידו מסל בשניות האחרונות, ומאזנו של בוכמן בינתיים עומד על 2 דק' בשני משחקים. הישראלי הנוסף בניכר, נמרוד טישמן, פתח את העונה במכללת פלורידה עם 3 דק', ריבאונד וצמד אסיסטים. ברוסטר הקבוצה רשום מספר 42 כ"רוד טישמן". התאנגלז הבחור.

מיד לאחר סיום המותחן בג'ורג'טאון החל חיש-חש המשחק בין דיוק לשארלוט. דיוק הביסו, אבל זה לא מעניין. מדהים היה לראות את קהל הקולג' המסורתי של דיוק. כמו במכללות רבות אחרות, כל עוד הכדור בשליטת היריבה, הגוש המעודד (שלרב מורכב ממאות שיכורי-קולג') קופץ וצועק במשך כל ההתקפה. מי אמר שהאמריקאים לא יודעים?

על הקווים של הדוכסים עמד/ישב כרגיל מייק Krzyzewski. הוגים את שם משפחתו בערך כמו "קששבסקי", קואץ' קיי בשבילכם, למה להסתבך? אגב, הבחור מאמן את אותה מכללה כבר 30 שנה. 'הול-אופ-פיימר' ראוי להערצה.

אחרי שסטינו מהדרך נחזור לנושא המרכזי – טלוויזיה. האמריקאים פשוט המציאו מותגים טלוויזיונים לעידוד צפייה בספורט. אם זה "מאנדיי-נייט-פוטבול" האגדי, הבייסבול ברביעי ועוד רבים וטובים. ערוצי הטלוויזיה ממתגים ומשווקים את הספורט וגורמים לצופה להתחבר קלנדרית לענף שאותו הוא אוהב. ובחגים? פי כמה. חג ההודייה מזוהה עם פוטבול, בכריסמס תמיד יהיה משחק צמרת ב-NBA (השנה לברון נגד קובי). קצת כמו "שבת של כדורגל" של צ'רלטון, רק עם ספורט טוב והרבה צופים, במגרש ובבית.
עצוב למשל היה לראות את הניסיון הדלוח של ערוץ הספורט להפיח חיים במשחק גביע הטוטו החשוב-מאין-כמותו (מכוונת בריבוע) בין הקבוצות שהתחפשו להפועל ת"א ובני יהודה. תנו בשר איפה שיש מה לתפוס.

קצת אחרי 3 בלילה, אחרי יותר מדי שעות של כדורסל מכללות ונסיונות נואשים להגות נכונה את שמו של המאמן של דיוק, אני נרדמתי. הם המשיכו לשחק. ולשדר.

לא רק כספי - כמה הערות על ה-NBA / אמיר דב

1. בפניקס הלכו הכי רחוק שאפשר עם השינוי בעמדת הסנטר הקיץ, כשבחרו בצ'אנינג פריי בתור המחליף של שאק מתחת לסל. פריי, אטריה בגובה 2.11 בלי משחק עם הגב לסל ובלי נוכחות אמיתית בצבע, מסתמן בינתיים כאחת ההפתעות הנעימות של העונה. תאמינו או לא, הסנטר של השמשות קלע מפתיחת העונה 32 שלשות, שני רק לדנילו גלינארי מהניקס בליגה כולה! פריי גם עושה זאת ב-47% מחוץ לקשת, בערך כמו האחוזים של שאק מהקו.

2. אמנם אנו ממש בסיומה של טעימה ראשונה מעונת 2009/10, אבל ברנדון ג'נינגס הולך ומסתמן כמועמד המוביל לתואר רוקי השנה. זאת בהנחה שבלייק גריפין שצפוי לחזור לשחק רק בדצמבר לא יעשה משהו יוצא דופן ב-60 המשחקים שיישארו לו. ג'נינגס נבחר רק במקום ה-10 בדראפט האחרון, ואם אכן יזכה בתואר יהיה לבחירה הנמוכה ביותר שעושה זאת מאז מארק ג'קסון, אז רכז הניקס והבחירה ה-18 בדראפט 1987.

3. הסיפור הבא הוא על מלך הריבאונדים (הזמני) של הליגה, ג'ואקים נואה מהבולס. לפני שנתיים, כשהבולס בחרו בנואה במקום ה-9 בדראפט 2007, ריק מוריסיי, בעל טור ב'שיקגו טריביון', יצא נגד הבחירה והשמיץ את ראשי הבולס. מוריסיי טען אז בטורו שנואה לעולם לא יהיה שחקן NBA לגיטימי, והצהיר שהוא מבטיח לאכול את מילותיו אם יתברר כי הוא טועה. אז מוריסי אכן טעה, ולאחר פתיחת עונה מצוינת של הסנטר הצרפתי/אמריקאי, שתפס לעצמו מקום קבוע בחמישייה של השוורים, השניים נפגשו לצורך קיום אותה ההבטחה.

4. למרות השלב המוקדם של העונה, כדאי להתחיל לשים לב לטבלאות הבתים. אטלנטה, מיאמי ופורטלנד נראות כמו הדבר הכי חם כרגע בליגה (חוץ מפניקס), ולא במקרה. בשלושת הפרנצ'ייז האלה לא התעסקו בשנים האחרונות באיך לקחת אליפות כאן ועכשיו, עם משכון העתיד לטובת כוכבים מזדקנים (ע"ע בוסטון וקליבלנד), אלא בנו קבוצות צעירות ונלהבות קיץ אחר קיץ, בחירת דראפט אחת אחרי השניה. אף אחת מהן כנראה לא תקח אליפות השנה, ואולי גם לא בשנה הבאה, אבל אם הן יצליחו לשמור על הבסיס הקיים, בהחלט אפשר לבנות עליהן כקבוצות פלייאוף לגיטימיות לפחות בחצי העשור הקרוב.

5. 6 קבוצות NBA שומרות על 100% תפוסה בכל משחקי הבית שלהן מפתיחת העונה. מדובר בדאלאס, פורטלנד, שיקגו, קליבלנד, בוסטון ואורלנדו. הלייקרס והניקס טיפה מאחוריהן עם 99.7% ו-99.3% בהתאמה. בצד השני נמצאות פילדלפיה וממפיס, שתי הקבוצות היחידות שלא מגיעות ל-70% תפוסה. גם סקרמנטו של כספי לא הרבה מאחור – רק 71.7% מהמקומות בארקו ארינה מלאים השנה, או במספרים, רק 12,422 צופים בממוצע למשחק.

קהיר / אורן יוסיפוביץ

מצרים מול אלג'יריה, קרב על מקום למונדיאל. 130,000 איש הגיעו אמש לקהיר. המצרים היו חייבים ניצחון בהפרש של 2 כדי לגרור משחק מכריע מול האלג'יריים במקום ניטראלי.

הרכבים, תחזיות, ציונים, הערכות. הכל שטויות. לפעמים פשוט צריך לראות. 1:0 למצרים, דקה 95. ואז... שיגעון.

כשפייטון פוגש את בריידי / אורן יוסיפוביץ

9.9.04

עבדתי באמריקה באותם ימים. אושנסייד, קליפורניה. עיירה קטנה של 180,000 איש. החבר'ה האמריקאים שעבדו איתי הפצירו בי רבות: "אתה חייב לראות את הספורט הזה". אני, ילד-רע-ישראל, מה לי ולספורט הזה? יותר מדי הפסקות, יותר מדי פרסומות, יותר מדי חוקים. תנו לי את הספורט המפגר הזה עם הדשא, שחוץ מאופסייד אין בו מה להבין; תראו לי 5 על 5, ספורט מרגש ואינטיליגנטי; גג אני מוכן להתפשר על הספורט הלבן. "אבל מה לי ולספורט ההוא?" שאלתי.

"תנסה. חמישי הקרוב, בבית של ג'ים, משחק פתיחת העונה. הפאטס מארחים את הקולטס". ג'יי ומייק הבטיחו לרכך את רע הגזרה עם סטייקים, המבורגרים ובירה. אכן ריכוך משמעותי.
כאילו לא מספיק ההייפ ש-ABC עשו בטלוויזיה באותו שבוע, החבר'ה עשו לי עבודת הכנה רצינית. גיליתי שהפטריוטים הם אלופי השנה שעברה ומשחק שם אחד טום בריידי. הם התעקשו שיש לו קרח בורידים. אז האמנתי. מולם היו הפרסות מאינדיאנפוליס, שגם להם היה אחד לא פראייר בכלל, פייטון מאנינג. הם מסבירים לי מהלכים וטקטיקות, ובראשי מהדהד רק דבר אחד: 'מי קורא לבן שלו פייטון?'.

ליל חמישי הגיע. אחרי שקנינו צידה בוולמארט הקרוב וטעינו כמה פעמים בדרך, הגענו ליעד. הטלוויזיה כבר דלוקה, הפרי-גיים כבר ברקע. "כמה זמן הדבר הזה הולך להיות?", שאלתי בפחד. "לא יותר מדי", השיב מייק. "3-4 שעות". אויי-ויי-זמיר. הטבעתי את יגוני בהמבורגר ובבירת "באדווייזר" או משהו כזה.

המשחק החל. בין ביס לשלוק ראיתי את הבריידי הזה שכולם מדברים עליו נותן עבודה, וגיליתי שהפייטון הזה אכן לא פראייר. בין מהלך למהלך ג'יי וג'ימי דאגו שאלמד כל חוק וחוק. אשקר אם אומר שאז הבנתי.

ואז נהיה חושך...

19 שניות לסוף המשחק התעוררתי. הבועט של אינדיאנפוליס, מספר 13 שאת שמו לא ידעתי להגות אז, ניצב בפני בעיטה גורלית מ-48 יארד. שדר הטלוויזיה אמר שהוא הבועט המדויק ביותר בליגה ושיש לו 42 בעיטות מוצלחות רצופות. אז אמר. 13 בעט ימינה, והקבוצה של בריידי ניצחה.

כבר באותו ערב ידעתי – פוטבול זה לא בשבילי.

15.11.09

'יא-אללה' שיגיע כבר הערב. ב-20:00 שתי המובילות של ה-AFC צפון, פיטסבורג וסינסי משחקות האחת נגד השנייה. ב-23:00 סן-דייגו (שכבר הספיקה להפוך לסן-דייגו שלי מאז אותו ערב מכונן ב-2004) מארחת את פילי למשחק חשוב מאין כמוהו. אבל הכל שטויות. כי ב-3 בלילה, בריידי עם הקרח והפייטון ההוא עולים לתת הדרן נוסף.

מאז ליל הבכורה שלי בעסק הם נפגשו 6 פעמים. אינדי לקחו 4 מהם. המאזן הכללי נוטה לטובת הפאטס, עם 44 ניצחונות מתוך 72 מפגשים. בסיום עונת 2004 בריידי לקח עוד גביע. שנתיים אחר-כך, ב-2006, גם פייטון קטף אחד.

זה אולי המפגש עם הכי הרבה הייפ שיש בפוטבול כיום. לחלק כבר נמאס, לרובנו לעולם לא. זו קלאסיקה בין שתי קבוצות מעולות ובין שני מנהיגים שלא מהעולם הזה. הסופר-קלאסיקו של עור החזיר.

אחת השאלות הקשות ביותר שאפשר לשאול בעולם הזה היא "מי טוב יותר, בריידי או פייטון?". אני באמת לא יודע את התשובה. שום נתון סטטיסטי או ספירת גביעים בארון לא יעזרו לי לענות על השאלה הזו. ראיתי כל-כך הרבה דיונים על השאלה הזו בכל מיני ערוצים ואתרים אמריקאים, וגם פרשנים עם וותק של עשרות שנים בתחום תמיד מתחמקים בחן מלספק תשובה.

אז למה שאני אנסה? הרי פוטבול זה בכלל לא בשבילי.

03:20 ישראל-טיים, ערוץ 52 בשלט שלכם.

סאנדיי-נייט-פוטבול, ניו-אינגלנד פאטריוטס מול האינדיאנפוליס קולטס. מומלץ.

ענוגים הם הלילות / אמיר דב

"אני אוהב את צרפת, שם כל אחד חושב שהוא נפוליאון. פה, באיטליה, כל אחד חושב שהוא ישו הנוצרי". כך, בספרו של סקוט פיצ'ג'רלד ("ענוג הוא הלילה"), משכנע דיק דייבר את קוליס קליי בדבר עדיפותה של פאריס על רומא. הדעות חלוקות לגבי כישורי הכדורסל של ישו, אבל לכאורה נראה שהפוטנציאל שלו היה גדול מזה של הגמד הצרפתי.

הכדורסל האיטלקי ידע עליות ומורדות לאורך העשורים האחרונים, לפני שהוספד סופית בתחילת העשור הנוכחי. אף קבוצה איטלקית לא הגיעה לגמר היורוליג מאז 44 נקודות ההפרש שחטפה סקיפר בולוניה ממכבי תל-אביב בגמר של 2004, ונבחרת הכדורסל האיטלקית, אלופת אירופה מ-1999, אפילו לא העפילה לאליפות שנערכה הקיץ. חוץ מזה שכולנו כבר שמענו שהכדורסל הוא בכלל הספורט התשע עשרה בחשיבותו באיטליה, אחרי פולו פילים, סקי מים וחץ וקשת בכריעה.

ואז הגיע הלילה. יותר נכון אתמול בלילה. עוד יותר נכון עונת 2009/10 ב-NBA. בעוד אנחנו חוגגים עוד משחק של הישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם, ובזמן שנבארו, גרבאחוסה, קלייזה, ושאר פליטי ה-NBA באירופה ישנים את שנת היופי שלהם אחרי עוד מחזור יורוליג, האיטלקים באו לעבודה.

53 נקודות ו-19 ריבאונדים היו לשלושת נציגי ארץ המגף בליגה הטובה בעולם אתמול בלילה. 19 נקודות ו-10 ריבאונדים תפר דנילו גלינארי בהפסד של הניקס לגולדן סטייט. 19 נקודות היו גם לאנדרה ברניאני, כשחברו לנבחרת ולקבוצה, מרקו בלינלי, מוסיף 16 בדרך לניצחון החוץ של טורונטו על הקליפרס.

גלינארי, שהושווה פעמים רבות לכספי כשהשניים עוד שיחקו באירופה, הוא אחת מהפתעות השנה ב-NBA. עד כה העונה הוא קולע 15.8 נקודות למשחק ב-47.2% מחוץ לקשת. ברניאני גם הוא עשה קפיצת מדרגה משמעותית, ומציג מספרים של אולסטאר עם 19.6 נקודות למשחק. בלינלי עדיין סולידי עם 7.9 נקודות, אבל אחרי תקופת יובש ארוכה על הספסל של דון דנלסון בגולדן סטייט, הוא רואה סוף סוף מגרש והופך לשחקן NBA לגיטימי.

זה ממש לא מאמר על תחייתו של הכדורסל האיטלקי, או על השפעת המעבר של מאוריציו ג'ראדיני מבנטון טרוויזו לטורונטו ראפטורס. לא תקבלו פה הסברים על המתקנים המשוכללים, על שיטות הטיפוח של הכשרונות הצעירים בליגה, או על המושבה האירופאית שמקים ג'ראדיני בקנדה. פשוט בפעם הבאה שמישהו מסביר לכם שהכדורסל האיטלקי מת, ולא מעניין אף אחד, יש לכם טיעון מנצח. בדיוק כמו שהיה לד"ר דיק דייבר לפני שמונים שנה.

ליאו (איז) באק / אורן יוסיפוביץ

*****************גביע המחוז בידיהם. מימין: עומר שפירא, גיא יוסיפוביץ ומור מנשה





מי שמחפש אובייקטיביות שיעבור לפוסט הבא, וגם שם ספק אם ימצא.

אתמול, באולם קריית אליעזר, הרחק ממצלמות ערוץ הספורט, נאבקו בתי הספר של ליאו-באק חיפה ואורט ביאליק על הזכות להעפיל לטורניר הגמר בגליל, טורניר של 12 בתי הספר שינסו להגיע לליגת העל.

המשחק אתמול ענה על כל הציפיות, גם בלי קשר לתוצאה. מאות צופים ביציע, תלמידים ותלמידות משני בתי הספר שהקנו לאירוע אווירת ליגת-על בכל קנה מידה.


רפרטואר השירים של שני מחנות האוהדים התבסס על זה של מכבי חיפה כדורגל. לא קונוטציה חיובית לכותב שורות אלו, אך כשקרבת דם ראשונית מעורבת, אבליג. "הירוק עולה" הומר בשחור – צבעם של ליאו-באק, ו"כולם לקפוץ" נשאר די זהה. ואתמול כולם קפצו.
40 דקות של לחץ – זה היה המשחק. מהלכים מדהימים, הגנות חזקות, החטאות מורטות עצבים. ביאליק בורחים, ליאו-בק סוגרים וחוזר חלילה.
ב-5 הדקות האחרונות ההפרש בין הקבוצות היה בן נקודה אחת, כל פעם לקבוצה אחרת. 58:57 ביאליק, 59:58 ליאו-באק וכך זה נמשך. עד ש-9 שניות לסוף נפל הפור. יוסיפוביץ ג'וניור (אמרתי – אובייקטיביות לא תהא כאן) כדרר עד לסוף השעון, נתן לשפירא, שנתן לזאבי, שנתן בסל. הביאליקים עוד ניסו שלשה, אך כמו של ג'באר הרומאי גם היא הייתה בחוץ. 66:63 לליאו-באק.

החגיגות היו אדירות וארוכות, ומגיעות לכולם. לשחקנים על המלחמה, לקואץ' גורקה על ההכוונה ולמאות הליאובקים על התמיכה. המדליות סבבו את צווארי השחקנים, גביע אליפות המחוז הונף אל-על.
רגעים קטנים של אושר, גם בגיל הזה, במקום הזה, בזמן הזה. כיף לכם ילדים. כי תמיד עדיף לעשות את זה מאשר לכתוב על זה. ואם יוצאים ווינרים, אז בכלל טוב. המשיכו כך!

High School Musical / אמיר דב

קשה היה שלא להתקל בימים האחרונים בפסטיבל התקשורתי סביב התנהגותו של ג'רמי טיילר. מי שנחשב בעונה שעברה לכוכב התיכונים מספר 1 בארה"ב, לא ממש מוצא את עצמו בליגת ווינר האימתנית. בנוסף לממוצע עלוב של פחות מנקודה למשחק, זוכה הסנטר של חיפה לביקורת בלתי פוסקת על התנהגותו הילדותית מכל הסובבים אותו, כולל סוכנו האישי.

אז טיילר, למי שמתעניין, כבר מזמן לא מסומן כבחירה הראשונה בדראפט 2011. אתר דראפט-אקספרס עדיין אופטימי לגבי הסנטר הבעייתי וצופה לו את הבחירה החמישית, דראפט-נט לעומתו, שולח אותו עד המקום ה-24. כל זה לא ישנה את העובדה שטיילר יגיע בסופו של דבר ל-NBA, גם אם לא ישחק דקה עד סוף העונה בחיפה. השילוב של מימדי גופו עם הזריזות והאתלטיות שלו הם דבר נדיר יחסית, ובימים שביג-מן אמיתי הוא מצרך נדיר גם בליגה הטובה בעולם, הם אמורים להספיק לבחירת סיבוב ראשון כבר בדראפט 2011, הראשון בו טיילר יכול להבחר. האם הוא יסיים את הקריירה עם 200 מליון דולר בבנק, כמו שהוא מספר לחבריו בחיפה? בקשר לזה אני בספק.

כמחווה לג'יי.טי ונגיחתו במוסקוביץ', הנה עוד חמישה שחקנים שמסתכלים בערגה על קריירת התיכונים הזוהרת שלהם.

סבסטיאן טלפייר – בן דודו של סטפון מארברי, כך שלפי הגנים אפשר היה לדעת מזמן ששום דבר טוב לא ייצא ממנו. הרכז הנמוך (1.83) שגדל על מגרשי האספלט של ברוקלין, היה כוכב הסרט “Through the fire”, שעקב אחר שנתו האחרונה בתיכון בקוני איילנד והחלטתו לצאת לדראפט ה-NBA מבלי לשחק במכללות.

טלפייר, דווייט הווארד ושון ליבינסטון (אליו עוד נגיע) היו שלושת שחקני התיכונים הכי מדוברים באמריקה ב-2004. הווארד נבחר ראשון באותו דראפט, והצדיק את כל הציפיות, טלפייר נבחר במקום ה-13, ומאז לא הפסיק להסתבך.

בנוסף ליכולת לא מרשימה במיוחד במדי פורטלנד, טלפייר נעצר באפריל 2007 ברובע הברונקס על ידי משטרת ניו יורק, כשברכבו נמצא אקדח 45 מ"מ טעון. טלפייר טען שלא ידע על האקדח, ונידון בספטמבר 2008 לשלוש שנות מאסר על תנאי. בהנהלת ה-NBA הסתפקו בהשעייה משלושה משחקים. על המגרש הוא דווקא נראה לא רע בשנתיים האחרונות, במדי מינסוטה, אבל בקיץ האחרון עבר בטרייד לקליפרס, שם הוא משמש כמחליפו של בארון דייויס. ממוצעי הקריירה שלו עומדים על 8 נקודות ו-4 אסיסטים, עדיין רחוק שנות אור מהציפיות שאפפו אותו בתקופת התיכון.

שון ליבינגטסון – בן גילו של טלפייר ואחת מבחירות הדראפט הגרועות ביותר של הקליפרס אי פעם, משימה קשה בפני עצמה. ליבינגסטון, גארד גבוה (2.01) עם מוטת ידיים אדירה (2.11), כבר התחייב לשחק במכללת דיוק אך ברגע האחרון החליט לצאת לדראפט 2004, בו נבחר במקום הרביעי.

ליבינגסטון העביר ארבע שנים במדי הקליפרס אך פציעות חוזרות בברך גרמו לכך שלא השלים אפילו עונה מלאה אחת. השנה ליבינגסטון מנסה לחזור לשחק במדי אוקלהומה סיטי ת'אנדר, אך הוא שותף עד כה רק בשני משחקים העונה, ונראה שקריירת ה-NBA שלו קרובה מאד לסיום. בשנה הבאה אולי אפילו נראה אותו באירופה.

קוואמה בראון – השחקן הראשון שנבחר במקום הראשון בדראפט ה-NBA היישר מהתיכון. לא רק שבראון פשוט לא כדורסלן מספיק טוב כדי להצדיק את הבחירה הראשונה בדראפט 2001, הוא גם מקפיד להסתבך עם החוק מדי פעם כדי להזכיר לנו כמה מיותרת הייתה הבחירה שלו.

בקיץ 2006, כששיחק במדי הלייקרס, נחקר בראון במשטרת לוס אנג'לס בקשר לתקיפה מינית בה היה מעורב לכאורה לאחר משחק מספר 3 בסיבוב הראשון בפלייאוף מול פניקס. שנה לאחר מכן הוא נעצר על ידי משטרת ג'ורג'יה לאחר שנחשד בשיבוש הליכי משפט והפרעה לחקירה במהלך מעצרו של בן-דודו, שנהג בעת המעצר ברכב השייך לבראון.

כשהוא פותח את עונתו התשיעית ב-NBA, והשניה במדי הפיסטונס, בראון עדיין שומר על תחרות צמודה עם מייקל אולווקונדי, בדרך לתואר "הבחירה מספר 1 הגרועה בהיסטוריה".

ריקי סנצ'ז – לא שמעתם עליו? זה בסדר, אתם לא היחידים. סנצ'ז, יליד פורטו ריקו, הגיע עם משפחתו בגיל 14 לפלורידה כדי לשחק כדורסל. הוא נחשב לכשרון ענק כבר בגיל צעיר, ולאחר שבשנתו האחרונה בתיכון העמיד ממוצעים של 18 נקודות ו-12 ריבאונדים למשחק, החליט הסנטר בן ה-18 להרשם לדראפט 2005.

סנצ'ז נבחר במקום ה-35 בדראפט על ידי פורטלנד, אבל מעולם לא שיחק בליגה הטובה בעולם. הוא העביר שנתיים בליגת הפיתוח, ה-NBDL, וכעת משחק בליגה הפורטו-ריקנית. נכון להיום הזכויות עליו שייכות לפילדלפיה, אך לא נראה שהביג מן הפורטו-ריקני נמצא בתכניות של אדי ג'ורדן והסיקסרס לתקופה הקרובה.

לאנס סטיבנסון – סטיבנסון עדיין צעיר מדי כדי להחשב לכשלון, אבל הוא בהחלט עושה את כל הצעדים המתבקשים כדי להגיע לשם. הגארד שגדל בברוקלין נחשב לכשרון ענק בתיכון, וכבר כשהיה בכיתה י' השתתף בסרט "Gunnin’ for that #1 spot" שעקב אחרי שמונה שחקני התיכונים הכי מדוברים בכדורסל האמריקאי (ביניהם מייקל ביזלי, טייריק אוואנס, ברנדון ג'נינגס וקווין לאב).

סטיבנסון המשיך להיות סלב בן 16, וחיי היום יום שלו תועדו לסדרת ריאלטי שנקראה "Born Ready", כינוי שהודבק לשחקן על ידי בוביטו גארסיה, כרוז הסטריטבול הכי מפורסם בניו יורק. השתן עלה לסטיבנסון לראש, וקצת כמו ג'רמי טיילר, הוא שכח שהוא עדיין צריך לשחק כדורסל. בינואר 2008 התחילו הצרות, כשסטיבנסון הושעה לשבוע מבית הספר לאחר שהסתבך בקטטה עם חבריו. באוקטובר של אותה שנה הוא נעצר לאחר ששלח ידיים לבחורה בתחומי בית הספר ללא הסכמתה. סטיבנסון הואשם בהטרדה מינית, ובעקבות המעצר החליטו הוריו לבטל את סדרת הריאלטי שלו.

באפריל 2009 זומן סטיבנסון למשחק האול-סטאר של כדורסל התיכונים האמריקאי, ה-McDonald’s All-American Game. הוא פספס את הטיסה שלו, והגיע לאירוע באיחור. במשחק עצמו הוא הראה בחירת זריקות גרועה, המון איבודי כדור ומשחק אנוכי להפליא, מה שלא הפריע לו לכנס מסיבת עיתונאים באותו סוף שבוע רק כדי להודיע שטרם החליט באיזו מכללה ישחק השנה.

בסופו של דבר ההוא ש"נולד מוכן" יפתח את עונת המכללות הנוכחית בסינסנטי. אתרי הדראפט, אשר רק לפני שנה ניבאו לו את אחת מחמש הבחירות הראשונות בדראפט 2010, כבר שולחים אותו לסיבוב השני. הכשרון העצום עדיין ישנו, אף אחד לא מטיל בכך ספק, אבל אם סטיבנסון לא ישנה את דרכיו בקרוב, הוא עלול, אולי ביחד עם טיילר, להצטרף לארבעת השמות המופיעים כאן מעליו.

מכתב שכתבתי לאבי / צחי שדה

אבי היקר,

רציתי להודות לך על כל השינויים שעשית בכדורגל שלנו מאז שנכנסת לתפקיד. עד השנה לא הרגשתי עד כמה השינויים שלך חשובים. בשנה שעברה כשקראתי את מדורי הספורט וראיתי סיקור של המשחק בין הפועל רמת גן להפועל רעננה בעמוד של הליגה השנייה באמת לא הבנתי איך שחקנים כמו חיים פונטרומולי, תמיר פור, ותומר תייר לא משחקים בליגה הראשונה של מדינת ישראל. אמרתי לעצמי: 'זה בטח סתם עניין של יחסי ציבור'. וכשראיתי השנה את העולה החדשה הפועל עכו מציגה שחקנים מבטיחים כמו שחר סימנטוב ורועי דיין הבנתי למה כל כך לחצת שיהיו עוד 4 קבוצות בליגת העל.

אבל השחקנים המדהימים האלה הם לא הסיבה היחידה שרציתי להודות לך. כאוהד מושבע שמחתי שעקב הגדלת בליגה אוכל להכיר קהלי אוהדים חדשים ומרגשים כמו האולטרס של הפועל עכו, אוהדיה המסורים של הפועל רעננה והגרעין הקשה של האדומים מרמת גן. זה היה גם בדיוק בזמן, כי כבר הפסקתי להתרגש מאלפי האוהדים שקבוצתך האהודה מכבי פתח תקווה מביאה למשחקי חוץ.

אך אין ספק אבי, שהתודה הגדולה ביותר מגיעה לך על מה שהצלחת לעשות עם זכויות השידור של המשחקים בליגה המלהיבה הזאת. ממש כיף לראות את כל תקצירי המשחקים במגוון אתרי הספורט מיד עם סיומם. אפילו תכנית סיכום מחזור מרתקת ומחדשת סידרת לנו. ממש כל הכבוד. אני רק מנסה לחשוב מה היה קורה בלעדייך אבי, כשהייתי מגיע הביתה בימי ראשון בלילה, ומחפש דרך לצפות בשערים שהבקיעה קבוצתי האהובה ופשוט לא מוצא כזאת. אני מניח שהייתי ממש מתעצבן ומקלל את כל ההתאחדות לכדורגל, וערוצי הספורט לפני שהייתי מניח את ראשי על הכר. ממש תודה אבי שלא זה המצב, ושבזכותך שנתי רצופה בחלומות על איתי שכטר מסתובב ובועט לפינה העליונה של הרשת.

ותודה אחרונה לך אבי, על זה שהצלחת להרוס ביסודיות את הקבוצה שאוהדיה עשו ממך אלוהים (אופס... סליחה, זה כבר שייך לאבי ממכתב אחר).

Cry me a Rivers / אורן יוסיפוביץ

ת'אנק גוד פור פוטבול.

איזה משחק הסתיים הרגע. הצ'ארג'רס האהובים ניצחו את הג'איינטס האהובים קצת פחות, 21:20 בט"ד של השניות האחרונות. כמה תהפוכות, כמה דרמה, כמה אקשן.

בין הקלישאות והמטאפורות עומד הטרייד המדובר של 2004, שכלל 3 ק"ב מצוינים בדמותם של איליי מאנינג (בחירה 1), פיליפ ריברס (4), ובן רות'לסברגר (11).

איליי מאנינג, צאצא למשפחת קוורטרבקים מצליחים מניו אורלינס (אבא ארצ'י ואח פייטון) נבחר במקום הראשון ע"י סן דייגו הגרועה דאז. פיליפ ריברס, פה-גדול-אלבאמה, נבחר רביעי.

איליי קיטר על מר גורלו ולא הסכים לשחק במערב המדינה. הוא רצה את התפוח הגדול. הצ'ארג'רס נאלצו להכנע ושלחו את מאנינג הקטן לניו יורק. תמורתו קיבלו את ריברס, אחד הק"ב הטובים והיציבים בשנים האחרונות. בנוסף קיבלו מהניו-יורקרים שתי בחירות דראפט עתידיות - את נייט קיידינג, מהבועטים האמינים בליגה ואת "לייטס אאוט", שון מארימאן, בלי ספק אחד משחקני ההגנה המפלצתיים שיש כיום (אם לא מחשיבים את פויול ודרור חג'ג').
אגב, הסטילרס ראו את ניו יורק וסן דייגו מחליפים שבויים, ישבו בשקט ובחרו את ביג-בן במקום ה-11. הפרס – זניח, זכייה בשני סופרבולים (2006, 2009).

הטרייד השתלם לשני הצדדים. הג'איינטס קיבלו את איליי שהוליך אותם לאליפות הבלתי נשכחת לפני שנתיים. הצ'ארג'רס קיבלו חבילת שחקנים משובחת וכבר כמה שנים נמצאים במרחק נגיעה.

במשחק שנגמר רק כעת המהלכים המכריעים היו שייכים לריברס ומארימאן. שני סאקים של מארימאן ברבע האחרון הראו שהאיש הגדול חזר מהפציעה.

ריברס הציג משחק מרשים ביותר, כשרק השמטות חסרות כבוד של חבריו התופסים מפריעות לו. והדרייב האחרון - תאווה לעיניים. 20 שניות לסוף, אחרי שגמע מגרש שלם במסירות מדהימות, שחרר את הט"ד המנצח לוינסנט ג'קסון. דווקא ריברס, דווקא מארימאן, דווקא בניו-יורק. כמה אירוני/אמריקאי מצידם.

עוד אגב, בעוד פחות משעה, 03:30 שעון מרכז ת"א, יעלה לשחק השחקן האהוב על הקו-בלוגר שלי, מר בר. דונובן מק'נאב והאיגלס שלו ילכו קסדה בקסדה מול הקאובויס של טוני רומו. כ-13 ישראלים צפויים להשאר ערים למשחק.

מהקפאין באהבה.

סתם פוסט / אמיר דב

זהו. סוף סוף נפל האסימון וגיליתי את מי אלן אנדרסון מזכיר לי. מהמשחק הראשון שראיתי אותו ידעתי שמשהו בו נראה לי מוכר, מזכיר איזה גארד מה-NBA.

ברקע כל הזמן שמעתי השוואות לאנתוני פארקר, אבל ידעתי שזה לא זה. הגובה, מבנה הגוף, האתלטיות המתפרצת, השלשות שאו שנכנסות בצרורות או שלא נכנסות בכלל, ובעיקר היכולת להמשיך לזרוק ערב שלם גם כששום דבר לא הולך. אלן אנדרסון הוא פשוט ג'ייסון ריצ'ארדסון לעניים, ועדיין לא החלטתי אם זו חדשה טובה או רעה למכבי תל-אביב.

מיומנו של מכביסט / אמיר דב

בזמן האחרון אני נדרש לעתים תכופות על ידי חבריי אוהדי הפועל, ובראשם שותפי לבלוג זה, לפרגן. לזרוק איזו מילה טובה. כל הזמן הם מחפשים מחמאות אלה. כמו מתבגרת חסרת ביטחון הם חייבים חיזוקים חיוביים וליטופים בשיער. צריכים שיגידו להם שהם טובים, ויפים, וגדולים. ששכטר החלוץ הכי טוב שצמח פה, שורמוט יותר טוב מבניון, שדה סילבה הוא בלם השנה באירופה ושבן-דיין היה צריך את גוטמן על הקווים כדי להפוך מכדורגלן-דוגמן-ערס לרוברטו קרלוס של 2009.

אז קודם כל, לא רוצה לפרגן. למה לא? כי גם כשאתם טובים אתם מבאסים (כן, עברתי לגוף שני. התחלתי בכתיבה לגוף שלישי ועברתי לגוף שני. ממש עבריין. לא טוב לכם? לכו תהיו מורים לעיתונאות). "שים בווינר שהפועל מפסידה ב-2 שערים ומעלה", אמר לי חבר אוהד הפועל כמה שעות לפני המשחק בוינה. "האוסטרים קבוצה מעולה, הם ניצחו את המבורג 3:0 ויחפשו נקמה". לפני הדרבי אותו חבר הסכים לחתום על תיקו. אתם מבינים? הקבוצה שלכם מפרקת הגנות באירופה, מכבי נראית כמו קבוצה ששוב תפסיד לשמשון בסיבוב הראשון בגביע (רק אחרי שכמה ימים קודם יודיעו שזהו התואר שמתמקדים בו השנה), ואתם חותמים לי על תיקו. בבית!

מה אתם חושבים, שבחרתי להיות מכביסט? שטוב לי? שזה כיף לראות את גפני מנסה להגביה כדור, או את ז'אן מנסה להעביר פס? מה היה לי רע להיות אדום כמוכם, להסתובב עם אנשי התקשורת, להתגאות בזה שאני חולק קבוצה עם אריק איינשטיין ועלי מוהר? במקום נתקעתי עם צביקה פיק, דידי הררי ודן מרגלית. אה, ונראה לי גם ליאור שליין. ואתם עוד מבקשים ממני לפרגן...

אגב, חיפה אחלה קבוצה. לא נורא שלא כבשו, נותנים יופי של עונה אירופית בינתיים.