פתיחת עונת ה-NBA הזכירה לצחי שדה נשכחות, אודות תקופה של חופש, לארי ג'ונסון ותפוח ממש גדול
בגדול, אני לא ממש אוהד של קבוצה מסוימת ב- NBA. אהבתי כל מיני קבוצות עם השנים, אבל תמיד הייתה לי חיבה בלב לניו-יורק ניקס. אולי זה בגלל חיבתי ללוזרים נצחיים (ע"ע הפועל תל אביב), אולי בגלל השנה המדהימה ההיא עם לארי ג'ונסון, אלן יוסטון ופטריק יואינג, כשהניקס עלו לפלייאוף מהמקום השמיני במזרח והגיעו עד לגמר עם כמה סלי ניצחון בלתי נשכחים, ואולי סתם בגלל המשיכה שתמיד הייתה לי לעיר המדהימה הזאת וגרמה לי גם לגור שם במשך שנתיים.
אחד הימים הכי טובים בחיים שלי התחיל בטלפון תמים שקיבלה חברה שלי (היום אשתי). לקחנו רכב ונסענו לטיול מחוץ למנהטן לכיוון פילדלפיה. באמצע הנסיעה הטלפון שלה צלצל, ואחרי שיחה קצרה היא שאלה אותי: "תגיד, אנחנו רוצים 2 כרטיסים חינם למשחק של הניקס נגד אורלנדו בעוד 3 ימים?".
אחרי שהסטתי את ההגה בחזרה לכיוון הנכון, חוויה מלווה בצפירות קלות של המכוניות הסמוכות, השבתי ברטוריות: "מה נראה לך?!".
"לא, כי פשוט נצטרך לחזור מוקדם יותר כדי להספיק להגיע", היא אמרה. "יהיה בסדר", השבתי כשהחיוך עדיין לא זז משפתיי.
עד לאותו משחק יצא לי לשבת ב"מדיסון סקוור גארדן", רק ביציעים שנקראים ע"י האמריקאים: "the nose bleed section", כלומר - יציעים שכשמגיעים אליהם צריך לקחת בחשבון טיפוס של כ – 20 דקות במדרגות הנעות. אז כשאספנו את הכרטיסים וראיתי באיזה מקום מצוין אנחנו יושבים הפרפרים בבטן התחילו לעוף.
בכניסה ליציע, כשראיתי את כל האנשים בחליפות מסביב הרגשתי ממש לא שייך, וכשהסדרן בדק את הכרטיסים הייתי בטוח שהוא לא ייתן לנו להיכנס, אבל בדרך פלאית כלשהיא הוא חייך והראה לנו את הכיוון. התיישבנו במרחק 10 מטר מדוויט האוורד שתרגל הטבעות בחימום, ומרחק 12 מטר מגרנט היל שעבד על הג'אמפ-שוט אחרי עוד פציעה. בצידו השני של המגרש סטפון מארבורי זרק לסל וזרק מבטים לעבר סטיבי פרנסיס שכדרר ליד קו האמצע, ואדי קארי שאז עוד חשבו שיצא ממנו משהו חייך לעבר נייט רובינסון.
על מסכי הענק שמולנו הופיעו בזו אחר זו תמונות השחקנים והמאמן של הניקס, שאז היה איזייה תומס, השחקן האגדי שבתור מאמן הניקס היה פופולרי במדיסון סקוור גארדן בערך כמו ברט פארב ביציעי גרין ביי (בעונה הנוכחית). בשלב זה הרעב תקף אותנו אז הזמנו קצת ג'אנק אמריקאי להרגיעו. כן כן, הזמנו, זאת אומרת מתפריט, זאת אומרת שמלצרית באה אלינו והגישה לנו את האוכל. מה הפליאה? זה בדיוק כמו בבלומפילד לא?
במהלך הפסקת המחצית ניגשה אלינו אישה אפרו אמריקאית שמנמנה. היא ביקשה לראות את הכרטיסים שלנו. מיד חשבתי שהנה, משהו כאן לא בסדר, אנחנו באמת נראים לא שייכים והיא באה לבדוק מה בדיוק אנחנו עושים שם. ואז קרה דבר מוזר. אחרי שהסתכלה בכרטיסים, היא חייכה והצביעה על מסכי הענק שמעלינו, שם היה מספר מושב שנראה לי מוכר. ואז היא אמרה: "אני שמחה לומר לכם שבדיוק זכיתם בנעלי אייר ג'ורדן חדשות, אם רק תוכלו למלא את הפרטים כאן".
אה, כן, והיה גם משחק. הניקס אפילו נתנו משחק לחימה בראשותם של דיוויד לי וצ'אנינג פריי ובניגוד לכל הגיון גם ניצחו את המשחק בתוצאה 100-94 למרות משחק מצוין של דווייט האוורד.
הגענו לרכב ולי היה מרוח חיוך על כל הפנים למרות שידעתי שעכשיו אנחנו צריכים למצוא חנייה ליד הדירה במרכז מנהטן, משימה שהיא אפשרית בדיוק כמו למצוא חנייה במרכז תל אביב ב – 12 בלילה. אבל אם שמתם לב עד עכשיו לסיפור, בטח לא תופתעו כמו שאני הופתעתי לגלות את החנייה שחיכתה לנו בדיוק מול הדלת של הבניין. כי זה היה באמת יום בלתי אפשרי, יום בממלכת החלומות של הליגה הטובה בעולם.
אחד הימים הכי טובים בחיים שלי התחיל בטלפון תמים שקיבלה חברה שלי (היום אשתי). לקחנו רכב ונסענו לטיול מחוץ למנהטן לכיוון פילדלפיה. באמצע הנסיעה הטלפון שלה צלצל, ואחרי שיחה קצרה היא שאלה אותי: "תגיד, אנחנו רוצים 2 כרטיסים חינם למשחק של הניקס נגד אורלנדו בעוד 3 ימים?".
אחרי שהסטתי את ההגה בחזרה לכיוון הנכון, חוויה מלווה בצפירות קלות של המכוניות הסמוכות, השבתי ברטוריות: "מה נראה לך?!".
"לא, כי פשוט נצטרך לחזור מוקדם יותר כדי להספיק להגיע", היא אמרה. "יהיה בסדר", השבתי כשהחיוך עדיין לא זז משפתיי.
עד לאותו משחק יצא לי לשבת ב"מדיסון סקוור גארדן", רק ביציעים שנקראים ע"י האמריקאים: "the nose bleed section", כלומר - יציעים שכשמגיעים אליהם צריך לקחת בחשבון טיפוס של כ – 20 דקות במדרגות הנעות. אז כשאספנו את הכרטיסים וראיתי באיזה מקום מצוין אנחנו יושבים הפרפרים בבטן התחילו לעוף.
בכניסה ליציע, כשראיתי את כל האנשים בחליפות מסביב הרגשתי ממש לא שייך, וכשהסדרן בדק את הכרטיסים הייתי בטוח שהוא לא ייתן לנו להיכנס, אבל בדרך פלאית כלשהיא הוא חייך והראה לנו את הכיוון. התיישבנו במרחק 10 מטר מדוויט האוורד שתרגל הטבעות בחימום, ומרחק 12 מטר מגרנט היל שעבד על הג'אמפ-שוט אחרי עוד פציעה. בצידו השני של המגרש סטפון מארבורי זרק לסל וזרק מבטים לעבר סטיבי פרנסיס שכדרר ליד קו האמצע, ואדי קארי שאז עוד חשבו שיצא ממנו משהו חייך לעבר נייט רובינסון.
על מסכי הענק שמולנו הופיעו בזו אחר זו תמונות השחקנים והמאמן של הניקס, שאז היה איזייה תומס, השחקן האגדי שבתור מאמן הניקס היה פופולרי במדיסון סקוור גארדן בערך כמו ברט פארב ביציעי גרין ביי (בעונה הנוכחית). בשלב זה הרעב תקף אותנו אז הזמנו קצת ג'אנק אמריקאי להרגיעו. כן כן, הזמנו, זאת אומרת מתפריט, זאת אומרת שמלצרית באה אלינו והגישה לנו את האוכל. מה הפליאה? זה בדיוק כמו בבלומפילד לא?
במהלך הפסקת המחצית ניגשה אלינו אישה אפרו אמריקאית שמנמנה. היא ביקשה לראות את הכרטיסים שלנו. מיד חשבתי שהנה, משהו כאן לא בסדר, אנחנו באמת נראים לא שייכים והיא באה לבדוק מה בדיוק אנחנו עושים שם. ואז קרה דבר מוזר. אחרי שהסתכלה בכרטיסים, היא חייכה והצביעה על מסכי הענק שמעלינו, שם היה מספר מושב שנראה לי מוכר. ואז היא אמרה: "אני שמחה לומר לכם שבדיוק זכיתם בנעלי אייר ג'ורדן חדשות, אם רק תוכלו למלא את הפרטים כאן".
אה, כן, והיה גם משחק. הניקס אפילו נתנו משחק לחימה בראשותם של דיוויד לי וצ'אנינג פריי ובניגוד לכל הגיון גם ניצחו את המשחק בתוצאה 100-94 למרות משחק מצוין של דווייט האוורד.
הגענו לרכב ולי היה מרוח חיוך על כל הפנים למרות שידעתי שעכשיו אנחנו צריכים למצוא חנייה ליד הדירה במרכז מנהטן, משימה שהיא אפשרית בדיוק כמו למצוא חנייה במרכז תל אביב ב – 12 בלילה. אבל אם שמתם לב עד עכשיו לסיפור, בטח לא תופתעו כמו שאני הופתעתי לגלות את החנייה שחיכתה לנו בדיוק מול הדלת של הבניין. כי זה היה באמת יום בלתי אפשרי, יום בממלכת החלומות של הליגה הטובה בעולם.
רשומות
יפה מאד! אהבתי, שונה מכל כתבות ה-NBA שנטחנות כל יום בעיתונים
השבמחק