הטוב, הרע והמכוער / אמיר דב

**********הדוראנט, הג'קסון והאודן (עיצב בחוסר חן: אורן יוסיפוביץ)

בלי הקדמות מיותרות, שלושה שחקנים שכדאי לשים אליהם לב לקראת עונת ה-NBA הבאה עלינו לטובה.

קווין דוראנט. כשקווין דוראנט וגרג אודן יצאו לדראפט 2007, הפרשנים היו תמימי דעים שדוראנט הוא התוצר המוגמר יותר מבין השניים, אבל גם הם לא הבינו עד כמה. כבר בגיל 19 העמיד הפורוורד המוכשר ממוצע של יותר מ-20 נקודות למשחק, ונבחר לרוקי השנה. בעונה שעברה הוא כבר היה אחד השחקנים הטובים בליגה, עם 25.3 נקודות ו-6.5 ריבאונדים למשחק. אולי יותר חשוב, דוראנט קפץ מ-29% מחוץ לקשת בעונת הרוקי שלו, ל-42% בעונה שעברה. מפחיד.
כשסיים את שנתו הראשונה והאחרונה במכללת טקסס, דוראנט סומן בתור "קווין גארנט הבא". היום כבר ברור לכולם שהוא לא. הוא קולע מכל טווח, מסיים מתפרצות כמו קינג ג'יימס, ומשתמש בידיים הלא נגמרות שלו (מוטת ידיו 224 ס"מ) כדי לחטוף כמו כריס פול. הוא גארד בגוף של פאוואר פורוורד. הוא משהו חדש. הוא קווין דוראנט.
"אני מרגיש טוב". אמר השבוע דוראנט ל-NewsOK, רשת החדשות הגדולה של אוקלהומה. "בתקופה הזו בשנתיים האחרונות רעדתי, היו לי פרפרים בבטן. הפעם אני רגוע ומוכן לשחק. אני המנהיג של הקבוצה הזו, הם מקשיבים לי ומסתכלים עלי, כך שאני צריך להיות רגוע, לצאת לשם ולהנהיג אותנו."
בתור המנהיג של הקבוצה, השנה "דוראנטולה" צריך לעשות את קפיצת המדרגה ולסחוב את הת'אנדרס למקום בפלייאוף. במזרח הוא כנראה היה עושה זאת בקלות, אבל המערב נראה חזק מתמיד וזו הולכת להיות משימה קשה במיוחד. גם אם ייכשל במשימה, דוראנט, שחגג בדיוק לפני חודש את יום הולדתו ה-21, ירכיב ביחד עם הרכז ראסל ווסטברוק (20) והגארד הרוקי ג'יימס הרדן (20), את הקו האחורי הכי צעיר, וכנראה גם הכי מלהיב בליגה.

סטיבן ג'קסון. עם טונות של כשרון מהכתפיים ומטה, סטיבן ג'קסון הצליח לדפוק את הקריירה שלו פעם אחר פעם בשנים האחרונות, בעיקר תודות להתבטאויות אומללות והסתבכות בפלילים.
ב-1996, כשהוא בשנתו האחרונה בתיכון, סומן הגארד הבעייתי (להלן "הגנגסטר") כאחד הכשרונות הכי גדולים באמריקה. את משחק האול-סטאר של התיכונים (McDonald's All-American game), שכלל שמות כמו קובי בראיינט, ג'רמיין אוניל וטים תומאס, הוא סיים כקלע המוביל והמצטיין במשחק.
הקריירה של ג'קסון לא הלכה בדיוק לפי התכנית. הוא התחייב לשחק במכללת אריזונה אבל בסופו של דבר התחרט ורצה לצאת לדראפט מיד לאחר התיכון, אך מצא את עצמו משחק סמסטר אחד עבור קולג' נידח בשם באטלר לפני שיצא לדראפט 1997 בו נבחר רק במקום ה-43. הוא שיחק בליגת ה-CBA ואפילו נדד עד הליגה האוסטרלית לפני שמצא את מקומו בליגה הטובה בעולם.
כעת, בגיל 31, ג'קסון מגיע אחרי העונה הטובה בקריירה שלו, אותה סיים עם ממוצעים של 20.7 נקודות, 6.5 אסיסטים ו-5.1 ריבאונדים למשחק. תוסיפו לזה גם חטיפה וחצי למשחק ומעל 41% מחוץ לקשת, ותבינו שדון נלסון מוציא את המירב מהכוכב הגנגסטר שלו. ג'קסון יכול היה להיות אסיר תודה למאמן והמועדון שהחיו לו את הקריירה, אבל במקום הוא בחר לצאת נגד נלסון וחבריו לקבוצה ולדרוש טרייד בתחילת הקיץ. מזכיר לכם מישהו? אל תספרו את זה לג'קסון, הוא לא ממש מת על קובי. "אני לא אוהב את קובי, ואני גם לא פחות טוב ממנו", זה מה שהיה לו להגיד אחרי משחק קדם העונה נגד הלייקרס לפני שבועיים.
בסופו של דבר, למרות ההצהרות בקיץ, ג'קסון מוצא את עצמו במדי הווריורס גם השנה. הוא אפילו התנצל בפני חבריו לקבוצה לפני כמה ימים ואמר "טעיתי כשביקשתי לעזוב. גיליתי במהלך הקיץ שהקבוצה הזו הרבה יותר טובה ממה שחשבתי". האם זה יספיק לאוהדי הווריורס כדי לסלוח לו? זה כבר תלוי ביכולת שלו להחזיר את הקבוצה שלהם לפלייאוף, אחרי היעדרות של שנתיים.

גרג אודן. תחילת הקריירה של הסנטר המפלצתי מאינדיאנה (בה גדל, לאחר שנולד בניו יורק), היא האנטיתזה המושלמת לכניסה הסוערת של דוראנט לליגה. אודן, הבחירה מספר 1 בדראפט 2007, החמיץ את שנתו הראשונה בליגה בגלל פציעה, ולכן רשם את עונת הרוקי שלו רק בשנה שעברה. גם זו הייתה עונה בינונית למדי. בין פציעה לפציעה, הוא שותף רק ב-61 משחקים בלבד, אותם סיים עם ממוצעים של 8.9 נקודות ו-7 ריבאונדים בפחות מ-22 דקות בממוצע למשחק.
השנה, אומרים כולם, זו חייבת להיות השנה של אודן. במשחקי ההכנה הוא התחיל להזכיר את הסנטר האימתני ממכללת אוהיו, ואת משחק פתיחת העונה מול יוסטון הוא סיים אמנם עם 2 נקודות בלבד, אבל הוסיף 12 ריבאונדים ו-5 חסימות כשהוא נראה בריא מתמיד.

אודן עדיין מוגבל מאד התקפית, ורחוק מלהצדיק את הבחירה הראשונה בדראפט, לא כל שכן את הבחירה לפני סופרסטאר כמו דוראנט. אבל עם הסגל מפוצץ הכשרון של פורטלנד, הנוכחות שלו מתחת לסל עשויה להיות בדיוק החוליה החסרה כדי לקחת את הקבוצה הזאת עוד צעד קדימה, אולי אפילו לסדרת הגמר.