שבת 17:38
הטלפון מצלצל: "יצאתי, תתכונן". מקלחת זריזה, משהו לאכול, לובש את החולצה האדומה - אותה חולצה שלבשתי כבר 31 פעמים העונה. 16 משחקי בית, 5 משחקי חוץ, 6 באירופה, 2 בגביע, 2 בגביע הטוטו. המתח מתחיל לחלחל. מתיישב על המחשב וכדי להעביר את הדקות אני נכנס ליוטיוב - לאלא בחיפה, 4-2 בדרבי הקודם, 2-0 על בית"ר בגביע. איך שגילי שם את השני הטלפון שוב מצלצל. "בית דגן - צא!" אומר/נוזף/פוקד אחי הקטן. הוא כבר שבוע לא אוכל.
בדיקה אחרונה שהמנוי באמת בארנק, לוקח ת'קסדה ויאללה- לדרך. יורד לאיילון – הכל כבר אדום. אספתי את הילד (זה ילד זה?) מצומת חולון וקדימה לבלומפילד. שעה וחצי לפני המשחק, אחרי 2 בירות, שאגות. השחקנים הגיעו, האוהדים כבר בטירוף. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה קהל מחוץ לאצטדיון ,כל-כך הרבה זמן לפני שריקת הפתיחה. עוד 2 בירות, ג'וינט, ונכנסים.
45 דקות לשריקה. הכניסה לשער 6, דלת ימנית- לא שוברים מסורת של שנים, הילד הולך לכרטיסן המתולתל - מאותה הסיבה. יוצא מהמנהרה, שער 5 כבר מלא עד אפס מקום. פונה שמאלה למדרגות הצרות והמטומטמות של שער 6. גם 11 כבר מלא וגם 8. אדום. עולה במדרגות ופונה ימינה ל-7. גם הוא מלא. מתיישב במקום הקבוע. דגלים אדומים ולבנים מפוזרים בין הכיסאות. "אתה זורק ת'מנוי?" שואל חבר. "נראה לך? בטח שלא לפני סוף העונה".
כמו תמיד בדרבים, שורה ושטראובר עולים ראשונים, איזה בן יש לאובארוב. אחריהם עולים הצהובים - מכבי בית שאן. הקהל האדום בטירוף. הנה הם באים - השדים האדומים! טירוף.
אחרי כמה דקות האווירה נרגעת. אני יושב על הכסא ובוהה בשחקנים מתחממים, לא עובר כלום בראש. בדרך כלל זה שלב הצחוקים, היום אין, אין מקום לצחוקים. אף אחד לא מעז לנבא, איש מתוך אלפי פרשני-מאמני שער 7 לא מייעץ או מבקר. מדי פעם אני מפנה את הראש שמאלה. הם שם. כמו גידול סרטני צהוב וממאיר בלב. המבט מיד חוזר.
"מלחמה! מלחמה!", אבוקות, רימוני עשן. "כולם בטירוף, יש רצח בעיניים, הדגל האדום מונף אל השמיים". מדהים, כבר שנים שלא נראה מופע כזה בישראל. רדיוס? "אלך איתך לכל מקום!". תן לי ניצחון היום ושתזדיין העונה הבאה.
הם כרגיל מנסים להרוס והפועל מתחילה לתקוף לשער 5. לא טוב, לשער 5 צריך לתקוף במחצית השנייה. בדרך-כלל לא השנה, השנה זו קבוצה מיוחדת. אביחי כבר השתלט על העסק. אם יתעסקו איתו הוא יקרא לדגלאס. דופק 180. חשש אמיתי להתקף לב.
שטראובר הודף, גילי מעיף מעל השער. זהבי מנסה. שוב גילי - הפעם בקורה. לאלא מנסה בסיבוב. מחצית. דממה. "עוד 4-3 מצבים כאלה במחצית השנייה ויהיה בסדר", אני אומר. "יש לי הרגשה שזה לא היום שלנו", אומר חבר.
שכטר נוגח מ-5 מטר החוצה, לאלא מנסה שוב, דה-רידר מפציץ מ-20 מטר – ליד החיבור, דגלאס למשקוף! "זה לא יכנס היום", מלחיץ מישהו ביציע. כבר דקה 81. עוד 9 דקות. 2-1 בחיפה, "לבית"ר", אומרים המעדכנים. לא רגיעה ולא נעליים, רק תן לי לנצח פה, לא אכפת לי מחיפה. ואז זה קרה.
שער 11 בשמים. אין מקום לספק, לא צריך לספר, להתעדכן או לדבר. כולם מבינים ואף אחד לא מוציא הגה. גם השחקנים הבינו. הגול לא היה של בית"ר. אני מסתכל על השעון. 85'.
הגידול הסרטני מתפרץ, הוא כואב, מרגיז. כל-כך עלוב ומכוער, אבל כואב. כל-כך כואב!
איך מעקלים? השחקנים על הדשא בוכים. הצבא האדום יושב במקום במבטים חלולים, וממאן לעזוב. גוטמן והקהל מנסים לעודד. קשה, בלתי אפשרי. זה גמור. הגרמנימנים חוגגים. כן, אותה חבורה פאטתית מיום שני. חוגגים כאילו זכו בצ'מפיונס. אין דרך להתמודד עם הכאב הזה. הוא אמיתי הוא שם במרכז החזה, מעט שמאלה. יציאה איטית ושקטה, מישהו מנפץ את הנורה ביציאה. ילד אדום בוכה. אני חושב לעצמי- 85. את הדקה הזאת אני לא ישכח עוד הרבה זמן.
על הקטנוע בדרך הביתה אני מנסה לעכל, מחשבות, אין יותר חשק לכדורגל. הגעתי הביתה ולא יכולתי להיכנס. עליתי על הקטנוע ופשוט נסעתי. הרעב הכריע אותי ובבוגרשוב עצרתי בבורקס. סיטואציה הזויה. המוכר אוהד בית"ר (שפוי) שעדיין מאמין שהפועל תיקח, בצד השני מכביסט מהסוג הבאמת מגעיל, כזה של הכדורסל , אוהד חיפה שרוף לטענתו (אבל הוא לא היה אתמול בחיפה, גם לא לפני שבועיים, ובכלל לא יצא לו העונה יותר מדי – שרוף?), ואני. עדיין עם צעיף אדום, כן אותו צעיף שמלווה אותי כבר 32 פעמים השנה. יושבים וצופים בריאל מדריד. להפתעתי התפתח דיון ענייני. קטן, נמני, יצחקי, דה-סילבה. על דבר אחד כולם מסכימים - דגלאס. כל מילה מיותרת. על הדשא בבלומפילד הוא כבר לא ירוץ כנראה, סגנית אלופת צרפת, אי אפשר להתחרות בזה. גם לגילי, לשכטר ולאביחי זה כנראה היה האחרון. מזל שוינסנט נמוך, אולי הוא יישאר.
חזרתי הביתה בסוף. כבר חצות. צנחתי למיטה בלי מקלחת. רק להירדם. משימה בלתי אפשרית. עספור. שעון מעורר 6:45. אין סיכוי שאני הולך ללימודים. לא עכשיו, אולי אחר כך. לקראת שעות הצהריים חבר התקשר. "יאללה צא מהבאסה, אצלי ב-18:00, משחק אליפות של יונייטד". אוהד יונייטד מלידה, בן של אנגלי. גם הוא יתאכזב היום. אבל לא כמוני. אני לבשתי את הצעיף 32 פעמים השנה, ביום שלישי 33. גם לו יש, הוא מעולם לא שם אותו עליו. אי אפשר להשוות צעיף תלוי בבית במרחק 5000 ק"מ ממקורו, לאחד אמיתי כזה עם ריח טרי של האבוקות מאתמול.
14:30. הילד מתקשר. "יש כרטיסים לטדי, תקנה". "סבבה". התלבטות רגעית עד לא מורגשת - אין בי שום ספק. אני כבר באתר של לאן. משם בקליק מהיר לוואלה! ספורט. הכותרות.
הבנתי.
יום שבת בערב בטדי, בפעם ה-34 עם אותו הצעיף ואותה החולצה הישנה, שבסוף השנה (לא מחליפים באמצע) תוחלף בחולצה רשמית, של דגלאס אם יתאפשר. כי בניגוד לגידול הסרטני הצהוב, השחור, הכתום ואפילו הירוק - לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל-אביב!!!
הטלפון מצלצל: "יצאתי, תתכונן". מקלחת זריזה, משהו לאכול, לובש את החולצה האדומה - אותה חולצה שלבשתי כבר 31 פעמים העונה. 16 משחקי בית, 5 משחקי חוץ, 6 באירופה, 2 בגביע, 2 בגביע הטוטו. המתח מתחיל לחלחל. מתיישב על המחשב וכדי להעביר את הדקות אני נכנס ליוטיוב - לאלא בחיפה, 4-2 בדרבי הקודם, 2-0 על בית"ר בגביע. איך שגילי שם את השני הטלפון שוב מצלצל. "בית דגן - צא!" אומר/נוזף/פוקד אחי הקטן. הוא כבר שבוע לא אוכל.
בדיקה אחרונה שהמנוי באמת בארנק, לוקח ת'קסדה ויאללה- לדרך. יורד לאיילון – הכל כבר אדום. אספתי את הילד (זה ילד זה?) מצומת חולון וקדימה לבלומפילד. שעה וחצי לפני המשחק, אחרי 2 בירות, שאגות. השחקנים הגיעו, האוהדים כבר בטירוף. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה קהל מחוץ לאצטדיון ,כל-כך הרבה זמן לפני שריקת הפתיחה. עוד 2 בירות, ג'וינט, ונכנסים.
45 דקות לשריקה. הכניסה לשער 6, דלת ימנית- לא שוברים מסורת של שנים, הילד הולך לכרטיסן המתולתל - מאותה הסיבה. יוצא מהמנהרה, שער 5 כבר מלא עד אפס מקום. פונה שמאלה למדרגות הצרות והמטומטמות של שער 6. גם 11 כבר מלא וגם 8. אדום. עולה במדרגות ופונה ימינה ל-7. גם הוא מלא. מתיישב במקום הקבוע. דגלים אדומים ולבנים מפוזרים בין הכיסאות. "אתה זורק ת'מנוי?" שואל חבר. "נראה לך? בטח שלא לפני סוף העונה".
כמו תמיד בדרבים, שורה ושטראובר עולים ראשונים, איזה בן יש לאובארוב. אחריהם עולים הצהובים - מכבי בית שאן. הקהל האדום בטירוף. הנה הם באים - השדים האדומים! טירוף.
אחרי כמה דקות האווירה נרגעת. אני יושב על הכסא ובוהה בשחקנים מתחממים, לא עובר כלום בראש. בדרך כלל זה שלב הצחוקים, היום אין, אין מקום לצחוקים. אף אחד לא מעז לנבא, איש מתוך אלפי פרשני-מאמני שער 7 לא מייעץ או מבקר. מדי פעם אני מפנה את הראש שמאלה. הם שם. כמו גידול סרטני צהוב וממאיר בלב. המבט מיד חוזר.
"מלחמה! מלחמה!", אבוקות, רימוני עשן. "כולם בטירוף, יש רצח בעיניים, הדגל האדום מונף אל השמיים". מדהים, כבר שנים שלא נראה מופע כזה בישראל. רדיוס? "אלך איתך לכל מקום!". תן לי ניצחון היום ושתזדיין העונה הבאה.
הם כרגיל מנסים להרוס והפועל מתחילה לתקוף לשער 5. לא טוב, לשער 5 צריך לתקוף במחצית השנייה. בדרך-כלל לא השנה, השנה זו קבוצה מיוחדת. אביחי כבר השתלט על העסק. אם יתעסקו איתו הוא יקרא לדגלאס. דופק 180. חשש אמיתי להתקף לב.
שטראובר הודף, גילי מעיף מעל השער. זהבי מנסה. שוב גילי - הפעם בקורה. לאלא מנסה בסיבוב. מחצית. דממה. "עוד 4-3 מצבים כאלה במחצית השנייה ויהיה בסדר", אני אומר. "יש לי הרגשה שזה לא היום שלנו", אומר חבר.
שכטר נוגח מ-5 מטר החוצה, לאלא מנסה שוב, דה-רידר מפציץ מ-20 מטר – ליד החיבור, דגלאס למשקוף! "זה לא יכנס היום", מלחיץ מישהו ביציע. כבר דקה 81. עוד 9 דקות. 2-1 בחיפה, "לבית"ר", אומרים המעדכנים. לא רגיעה ולא נעליים, רק תן לי לנצח פה, לא אכפת לי מחיפה. ואז זה קרה.
שער 11 בשמים. אין מקום לספק, לא צריך לספר, להתעדכן או לדבר. כולם מבינים ואף אחד לא מוציא הגה. גם השחקנים הבינו. הגול לא היה של בית"ר. אני מסתכל על השעון. 85'.
הגידול הסרטני מתפרץ, הוא כואב, מרגיז. כל-כך עלוב ומכוער, אבל כואב. כל-כך כואב!
איך מעקלים? השחקנים על הדשא בוכים. הצבא האדום יושב במקום במבטים חלולים, וממאן לעזוב. גוטמן והקהל מנסים לעודד. קשה, בלתי אפשרי. זה גמור. הגרמנימנים חוגגים. כן, אותה חבורה פאטתית מיום שני. חוגגים כאילו זכו בצ'מפיונס. אין דרך להתמודד עם הכאב הזה. הוא אמיתי הוא שם במרכז החזה, מעט שמאלה. יציאה איטית ושקטה, מישהו מנפץ את הנורה ביציאה. ילד אדום בוכה. אני חושב לעצמי- 85. את הדקה הזאת אני לא ישכח עוד הרבה זמן.
על הקטנוע בדרך הביתה אני מנסה לעכל, מחשבות, אין יותר חשק לכדורגל. הגעתי הביתה ולא יכולתי להיכנס. עליתי על הקטנוע ופשוט נסעתי. הרעב הכריע אותי ובבוגרשוב עצרתי בבורקס. סיטואציה הזויה. המוכר אוהד בית"ר (שפוי) שעדיין מאמין שהפועל תיקח, בצד השני מכביסט מהסוג הבאמת מגעיל, כזה של הכדורסל , אוהד חיפה שרוף לטענתו (אבל הוא לא היה אתמול בחיפה, גם לא לפני שבועיים, ובכלל לא יצא לו העונה יותר מדי – שרוף?), ואני. עדיין עם צעיף אדום, כן אותו צעיף שמלווה אותי כבר 32 פעמים השנה. יושבים וצופים בריאל מדריד. להפתעתי התפתח דיון ענייני. קטן, נמני, יצחקי, דה-סילבה. על דבר אחד כולם מסכימים - דגלאס. כל מילה מיותרת. על הדשא בבלומפילד הוא כבר לא ירוץ כנראה, סגנית אלופת צרפת, אי אפשר להתחרות בזה. גם לגילי, לשכטר ולאביחי זה כנראה היה האחרון. מזל שוינסנט נמוך, אולי הוא יישאר.
חזרתי הביתה בסוף. כבר חצות. צנחתי למיטה בלי מקלחת. רק להירדם. משימה בלתי אפשרית. עספור. שעון מעורר 6:45. אין סיכוי שאני הולך ללימודים. לא עכשיו, אולי אחר כך. לקראת שעות הצהריים חבר התקשר. "יאללה צא מהבאסה, אצלי ב-18:00, משחק אליפות של יונייטד". אוהד יונייטד מלידה, בן של אנגלי. גם הוא יתאכזב היום. אבל לא כמוני. אני לבשתי את הצעיף 32 פעמים השנה, ביום שלישי 33. גם לו יש, הוא מעולם לא שם אותו עליו. אי אפשר להשוות צעיף תלוי בבית במרחק 5000 ק"מ ממקורו, לאחד אמיתי כזה עם ריח טרי של האבוקות מאתמול.
14:30. הילד מתקשר. "יש כרטיסים לטדי, תקנה". "סבבה". התלבטות רגעית עד לא מורגשת - אין בי שום ספק. אני כבר באתר של לאן. משם בקליק מהיר לוואלה! ספורט. הכותרות.
הבנתי.
יום שבת בערב בטדי, בפעם ה-34 עם אותו הצעיף ואותה החולצה הישנה, שבסוף השנה (לא מחליפים באמצע) תוחלף בחולצה רשמית, של דגלאס אם יתאפשר. כי בניגוד לגידול הסרטני הצהוב, השחור, הכתום ואפילו הירוק - לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל-אביב!!!
רשומות
אורכו תעשה לי דאבל!!!
השבמחק