שובו של הילד הבוכה / איתן אלון

"הילד הבוכה" - אותו ציור מפורסם שהיה תלוי כמעט בכל בית ישראלי ממוצע אי שם בשנות ה-80, השנים של "קרובים קרובים" וההאבקות בערוץ הלבנוני, שנות "כח המחץ" ו"ערי הזהב הנסתרות", השנים היפות של פינוקיו ,נילס ושאלתיאל קוואק וכמובן מיטב שנותיו של יצחק שמיר. ואיכשהו מסיבה לא ברורה, בכל בית ישראלי בין התמונות של הילד עם השפם פועלי בניין מהבר מצווה והחתימות של חבריו מסביב, התנוססה לה בגאון תמונה ענקית של ילד בוכה. "מי הילד הזה?" שאלתי את הוריי שוב ושוב. אך לא היתה תשובה בפיהם. תמיד פטרו אותי בכך שזו "תמונה יפה" ו"יקרה" אף כי ראיתי במו עיני איך קנו אותה בשוק של דלית אל-כרמל במחיר מבצע. ולכל חבריי היתה את התמונה הזו. ואף אחד מהם לא ידע.
מי הילד הזה?

באותן שנים גם התחלתי להתעניין בכדורגל. שיחקתי כדורגל, נשמתי כדורגל, האזנתי לכדורגל. בשבתות כל השכונה היתה דבוקה בלהט לטרנזיסטורים כשאלה שידרו "שירים ושערים". גדעון הוד היה המלך, קמי ברץ הנסיך ומעל כולם היה זה משה קשטן שהביא את תוצאות ליגה ג' מחוז ערבה בימים שהאינטרנט היה חלום רחוק. באותן שנים התמודדו להן מכבי חיפה ובית"ר ירושלים על האליפות, אני בחרתי בצד הירוק כי אחי אהד את בית"ר וכאח קטן לא היתה דרך טובה יותר לעצבן ולהקניט את הבכור באמצעות אהדת היריבה המושבעת. השכונה היתה כמרקחה, כולם היו בטירוף של הכדורגל הישראלי, והילד? עדיין בסלון ממשיך לבכות.

בשלהי קיץ 86 התמודדו להן מכבי חיפה והפועל ת"א על האליפות. מכבי חיפה ביססה עצמה כמועדון מוביל בכדורגל הישראלי. אחרי 2 אליפויות מופלאות בפיקוד שלמה שרף התמודדה האמפריה הירוקה המתהווה על האליפות עם הפועל של משה סיני, אקהויז וגם איזה אחד, גילי לנדאו. אותו גילי לנדאו בסיועו האדיב של השופט צבי שריר כבש שער מנבדל ברור והביא להפועל את האליפות. ישבנו באותו ערב לארוחה משפחתית כשבטלויזיה בסלון, כמו בכל מוצ"ש, משודרת התוכנית "משחק השבת" בהנחיית אורלי יניב בתספורת סטייל רוני פורוקארה. הקרינו גם את התקציר מהמשחק ההיסטורי ההוא בבלומפילד. דמעה עלתה בעיניי. והילד הבוכה? תמונתו היתה תלויה על הקיר מול הטלויזיה. הבטתי עליו לרגע והוא לא בכה. אני זה שבכיתי. היה נדמה לי שלראשונה בחיי ראיתי על פניו חיוך קטן וערמומי. מוזר.

השנים עברו וחלפו. מכבי חיפה הפכה לאימפריה. קטפה דאבל מתוק ב-91, גביע ב-93 וכמובן אליפות בלתי נשכחת ב93/4. אח"כ באו שבע השנים הרעות. והילד הבוכה? אבא כבר מזמן הוריד אותו למחסן. שיבכה שם. כל פעם שירדתי למחסן לקחת את האופניים, להביא ארגז כלים, לזרוק שם איזה חפץ לא שמיש, נתקלתי בו. הילד הזה המשיך להסתכל עליי ולבכות. כה עצוב היה. והדמעה תמיד נצצה על לחיו. "מסכן" חשבתי לעצמי, "מה הסיפור שלו"? שאלתי, ולא הייתה לי תשובה.

בקיץ 2000 הייתי חייל. כמו כל חייל במוצ"ש היתה נופלת עליי השביזות שמקדימה עוד יום ראשון שמחייב חזרה לבסיס. בשבת אחת באותו קיץ הייתי שבוז במיוחד. הירוקה שלי סיימה עוד עונה מאכזבת ללא תואר. השנה השביעית ללא אליפות. יותר מדי זמן. הרבה יותר מדי זמן. מי שחגגה באותה השבת היא דווקא הפועל ת"א שחגגה דאבל בשכונת התקווה. אלפי אוהדיה של הפועל פרצו למגרש רק כדי לנוס משם כל עוד נפשם בם ממרדפי אוהדי בני יהודה. לא יכולתי לסבול את המחזה. כיביתי את הטלויזיה וירדתי למחסן להביא קצת ציוד שיעזור לי להעביר עוד 21 יום צה"ליים. כשנכנסתי למחסן והדלקתי את האור הילד היה שם. הוא לא בכה. ראיתי אצלו שוב את אותו חיוכון מסתורי שראיתי ב-86. מוזר.

אנחנו ב-2010. הילד הבוכה כבר מזמן נזרק לפח השכונתי בעיר הקודמת שבה גרו הוריי. אבל הילד הזה לא מת. אני יודע בדיוק איפה הוא יהיה ביום שני 25.1.10. הוא יהיה בקריית אליעזר. הוא גם היה שם בשנה שעברה כשיניב קטן הראב לו את נחת רגלו הימנית (והאמצעית). הילד הזה שונא את יניב קטן. הוא שונא ירוק בכלל. הוא אוהב עיתונאים, אוהב תקשורת, אוהב את סטלין, את לנין ואת טרוצקי. הוא בעיקר אוהב את עדנה מבית האח הגדול. שיאהב. שיבכה. שיצרח.

ביום שני ה- 25.1.10 הילד הזה ישוב אל ביתי השני, המקום שהילד הזה כ"כ מפחד וירא ממנו. ה"קללה" שלו. הברכה שלי. הוא יגיע לבקר ובסופו של אותו ערב הוא יצטרך להזיל דמעות שהשיטפון בערבה יראה כמו נחל הגעתון לעומתן. רק קבוצה אחת יכולה לגרום לילד הזה להמשיך לבכות. לבכות ולסבול. רק שחקן אחד עם יויו אחד צריך לגרום לילד לחזור בבושת פנים לחור ההוא שם במוסכי יפו ולהסתלק אחת ולתמיד מעיר הכרמל.

ביום שני ה- 25.1.10 רק קהל אוהדים אחד, ענק, עוצמתי וירוק מאין כמוהו, יבהיר לילד הזה שבעיר חיפה בכלל ובאיצטדיון קריית אליעזר בפרט, אין מקום לבכיינים. אין כאן מקום לילדים בוכים.
המגרש הזה ילד, הוא מגרש של גברים. זה ה-מגרש של האלופים.