הקוס(א)ם(ק) / אמיר דב

להגיד את האמת, בסיטואציה אחרת הייתי שמח לראות את אייל ברקוביץ' בתפקיד מאמן הנבחרת. כמו שאמרו רבים וטובים לפני, למונדיאל ולגביע אירופה לא נגיע עד שנדע לשחק כדורגל (קרי: אף פעם), ואת האמת – לא ממש אכפת לי אם נסיים במקום השלישי, הרביעי או החמישי בבית. כאילו, אכפת לי קצת, באותו רגע, תמיד נחמד לראות ניצחון, אבל לפרוטוקול יירשם שתיקו בלטביה או הפסד ברומניה לא ממש מדירים שינה מעיניי, כמו ששמינייה בסן מרינו לא גוררת חיבוקים בבר השכונתי.

ברור לכולם שעם ברקו בתפקיד לפחות יהיה פה מעניין. המאמן יתראיין (מישהו אמר בלעדי? פרסום ראשון?), הרייטינג יעלה, לכלוכים בחדר הלבשה, הדלפות לעיתונים (שוב שמעתי אופירה?), מלחמות עם ההתאחדות, הצהרות מפוצצות, תירוצים מקוריים, בקיצור – יהיה פה שמח כמו שלא היה כבר הרבה זמן. ותאמינו לי שאף אחד לא יזכור אם השגנו 8 נקודות או 12, תראו את שלמה שרף שניצח בפארק דה פראנס ונתן חמישיה לאוסטריה, מישהו זוכר שהוא קיבל בראש מפינלנד? העיקר שהיו זונות (ד"ש לשגית).

אז בכל סיטואציה אחרת הייתי הולך עם ברקו ואולי אפילו מצטרף למועדון המטקבקטים שנפתח עבורו לאחרונה, אבל הבעיה שלי, כמו שכבר הבנתם, היא ONE, או ליתר דיוק, אופירה אסייג. רמת הסיפוק העצמי והגאווה שתבוא על אופירה אהובתינו במידה והקוסם אכן ימונה פשוט בלתי נסבלת מבחינתי. תקראו לי צר אופקים או קנאי, אבל האישה הזו מסמלת בעיניי את כל מה שרע בספורט כאן. אם היא גם קובעת מי יהיה מאמן הנבחרת – אולי באמת הגיע הזמן לסגור פה את הספורט סוף סוף. רק שאם כבר עושים את זה, עם מי צריך לדבר על להעביר את השעון איזה שבע שעות אחורה? אמרו לי שבחיים האמיתיים אי אפשר להתעורר ב-12 כל יום.