17 שניות של אמנזיה / אורן יוסיפוביץ

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אירועים רחוקים וקרובים, פרצופים, נתונים. אני זוכר מספרי טלפון של חברים ליסודי. אפשר אפילו לומר שיש לי זיכרון אדיר. אני זוכר שאתמול היה מתח. וכשכבר ימים כולם דיברו על המשחק הזה. ואני זוכר שיצאתי מהבית לפני חמש, שזה די נדיר בשבילי. אני זוכר את אלו שאספו אותי במונית דרומה. אני זוכר את ההוא עם הבירות, את ההוא עם הפיצוחים, את הדירה שנכנסנו אליה. אני זוכר את המרפסת הצהובה שניצבה לה בגאון מול זו האדומה, כאילו לא יודעת שעוד כמה שעות תיחרב ותהפוך ממרפסת למרתף.


אני זוכר את זריזי, הכלב שהיה בדירה. זריזי לא מכיר אותי ובטח כבר לא זוכר אותי, אבל אני זוכר שהוא לקח לי את הצעיף של הפועל. כלב אדום.

אני זוכר שאחד החבר'ה לא רצה לצאת: "ברגע שאני מחוץ לדירה, אין חזרה – הדרבי מתחיל". אני זוכר שאחר אמר: "יש לדרבי הזה בילד-אפ מטורף וזה הולך להיות אסון בשבילנו". אני במיוחד זוכר שבחור עם שיער ארוך אמר: "אם רק מישהו מהעתיד יכול היה לבוא ולהזהיר אותנו מהדרבי הזה". נובס, הם אמרו, לא נפסיד.

אני זוכר שגם אני אמרתי את זה. אבל אני שיקרתי. אני תמיד מדבר פסימי ונושם נאחס, אבל עם הקבוצה הזו כבר אי אפשר לחיות ככה. היא יותר מדי טובה בשביל זה. ואני זוכר שברגע שקראתי את ההרכבים בעיתון לא הבנתי את אלו שחושבים שיש מצב שמכבי לא תצא עם ים של כדורים ברשת. זה היה וודאי מבחינתי. אני זוכר שלא העזתי להגיד את זה אבל ידעתי שנפרק אותם פירוק אמיתי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת בשדרות ירושלים, שכולם היו מתוחים נורא, ואחד היה אפילו מתוח לכולם. רציתי לומר לו: "אל תדאג, אין מצב שלא מפרקים אותם", אבל לא העזתי. נאחס, אתם יודעים. אני זוכר ששנייה לפני הפתיחה התקשר אלי אוהד מכבי ואמר לי שבגלל שהם מנצחים בטוח הם כבר מתלבטים לאן הם יוצאים אחרי המשחק. הסכמתי איתו ואיחלתי לו בילוי נעים למרות שראיתי ברוחי את הנסיעה העצובה שלו הביתה, את ה'אהלן' היבש לאישה, את העיניים המושפלות, את כניסתו השקטה למיטה.

אני זוכר שנכנסתי לאצטדיון ואני זוכר שחמישים דקות לפני המשחק הוא היה מלא. אני זוכר שזה היה המשחק עם האווירה המדהימה ביותר שיש. אני זוכר את עליית השחקנים, את הרעש, את היופי. אני זוכר את מאיר לוי שורק לפתיחה.

ואז הכל נהיה מעומעם ואני כבר לא זוכר הכל. אני זוכר שזהבי קיבל כדור גובה ומסר פס ללאלה. ואז נהיה בלקאאוט של כמה שניות שלאחריו לאלה על הרצפה עם ערימת ילדים אדומה עליו. ואז את זהבי נותן את המסירה הכי יפה שראיתי מאז שאני רואה כדורגל. ושוב חושך. ופתאום שכטר חוגג. ואז גילי מדרבל. ופתאום דה סילבה רץ עם ידיים למעלה. ואז גילי נותן לראלדס בין הרגליים ושם את איתי מול שער ריק. איתי לא בעט, וגם לא ניסה לבעוט, ולפתע כולם רצו לעיגול האמצע.

תעצומות הנפש ברגעי השיא היו כה גדולות ששילמתי עליהן מחיר כבד. זכיתי להרגיש אותן רק פעם אחת. רק שם, רק בבלומפילד, רק בלייב. לעולם לא אחווה אותן שוב, ושום תקציר לא יעזור לי.

ואז הסתובבתי וראיתי שנגמר, וגם את זה ניצחנו. והזיכרון הפנומנאלי שלי חזר לקדמותו. אני זוכר את הדקות הארוכות שנשארנו לחגוג – נאתכו ושכטר, גוטמן והוא, דה סילבה ואני, ההיא ודה-רידר . אני זוכר שפאתי בלומפילד התחפשו לרחובות ריו בינואר. אני זוכר את הנסיעה באופנוע עם דגל אדום בזנבו. אני זוכר את צופרי הרכבים. אני זוכר עיר שלמה צבועה באדום, הצבע האמיתי שלה. אני זוכר שהגענו לפאב, ושזיטו כבר חיכה שם עם הכלבה שלו, סוזי, שלצווארה צעיף אדום, אם בכלל לכלבים יש צוואר. כלבה אדומה. אולי עוד נכיר לה את זריזי.

אני זוכר בירה ועוד אחת ועוד אחת.

יש לי זיכרון טוב. אני זוכר הרבה דברים. אבל פערי הזיכרון הללו, בסך-הכל 17 שניות של חושך מוחלט בתוך אור ענק, התקבצו להן ונהיו הזיכרון הטוב מכולם. מהאמנזיה באהבה.