המעז מנצח / אורן יוסיפוביץ

כשהניף את גביע ה-NFC לפני שבועיים אמר מאמן הסיינטס, שון פייטון: "הגביע מגיע לעיר הזו. באצטדיון הזה הגשם היה מטפטף מבעד לחורים. היום אין בו חורים".

כעת, כשהוא אלוף ה-NFL (או כמו שהאמריקאים מרבים להתגאות – אלוף העולם), יכול פייטון להירגע ולתת לאמריקה ולתקשורת שלה לעשות את העבודה.

פייטון ניצח את פייטון. שון פייטון ניצח בכח. הוא ניצח באגרסיביות. הוא רצה ולקח. הוא הימר כשהלך על דאון רביעי לפני סיום המחצית, הימור שלא צלח.

אז במקום להתבאס מהעובדה הזו הוא הימר עוד יותר. בזמן שכל העולם ראה את הופעת המחצית של "THE WHO", הוא החליט לפתוח את המחצית השנייה עם אונסייד קיק, וזכה בכדור.

הוא הימר ולחץ וטרף את הקלפים, עד שפייטון המוכר יותר נשבר, מסירתו נחטפה ואיתה גם האליפות. שון פייטון מרתק אותי עוד משהיה עוזר מאמן בדאלאס. הוא מח התקפי מרשים. הוא חד ואסרטיבי. וכאלו אנשים זוכים באליפויות.

כמשחק, הסופרבול ה-44 די אכזב. לא היו מהלכים גדולים מדי או מרגשים מדי, לא טאצ'דאון בשנייה האחרונה ולא בלימת שחקן על הקו. אבל תסמכו על אמריקה - שון פייטון ניצח את פייטון מאנינג; פייטון מאנינג הפסיד לקבוצה בה שיחק אביו; גביע ראשון לניו אורלינס, העיר שרק לפני שנים מספר חוותה את אסון קטרינה ו'הוזנחה' על-ידי הדוד סם; בקיצור, יהיו שם לא מעט מטעמים לתבל.

ותוספת קטנה, כי בכל זאת כבר 5 בבוקר איפשהו (כמו שאומר השיר) – כשקבוצה אמריקאית זוכה בגביע הוא מוענק לבעלים שלה. אני חושב שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. קפטן מניף זה מרגש, מאמן חוגג זה מעניין, אבל לתת את הכבוד לבעלים, לראש הפרמידה, זה הכי נכון והגיוני. מגיע לו. במקרה הזה הכבוד הלך לטום בנסון (82), שאחראי על הקדושים כבר מ-1985.

עם סיום המשחק התמקדו המצלמות בברבן סטריט, שתמיד המה, באסון שקט לו וכעת הומה הוא שוב. והסיינטס ממשיכים לצעוד.