איסור פרסום ראשון / צחי שדה

בהרבה חוגים אקדמיים דנים בשנים האחרונות על התפתחות רשת האינטרנט והשינויים שהתפתחות זאת כופה על אופן צריכת המידע של האנושות. שינויים אלה גורמים מצד אחד למידע זמין יותר ובכמות עצומה, אך מצד שני קריאת הטקסטים המילוליים וגם הויזואליים הפכה להיות הרבה פחות מעמיקה.

במקביל לשינויים באופן צריכת המידע, השתנה גם אופן הפצת המידע. ואם נהיה יותר ספציפיים, השתנתה העיתונות. ואם נהיה עוד יותר ספציפיים (ואפילו קצת ניכנס לנישה) עיתונות הספורט בישראל השתנתה. ובעיקר לרעה.

רשת האינטרנט הביאה לעולם את המושג השחוק "פרסום ראשון". והאתר שהכי מזוהה עם ביטוי זה בישראל הוא אתר "ONE" של אופירה אסייג. האתר המתחרה של ערוץ 5 וגם אתרים קטנים אחרים אימצו גם הם את המושג ואת מה שעומד מאחוריו אך אין ספק ש-ONE הביאו את השימוש במושג לדרגת אמנות. אולי אמנות אפלה אך עדיין אמנות.

זה התחיל בפרסומים ראשונים על החתמת שחקנים בקבוצות, דרך פרסומים ראשונים על כדורגלנים בהווה ובעבר שתומכים בכדורגלן עבר אחר לאימון הנבחרת וכלה בפרסומים ראשונים על ספורטאי כזה או אחר שביקר במסיבה כזו או אחרת ולפעמים אצל נערת ליווי כזו או בעיקר אחרת.

הם אפילו שכללו את המושג שמתלווה כביכול לידיעה עיתונאית המתפרסמת ראשונה, והמציאו את "טור הדעה על הפרסום הראשון". אני כמובן מתכוון לגיבובי המילים המופיעים בפינה הימנית העליונה של האתר, שנראים בדיוק כמו מה שעמד מאחוריהם.

הנה הדמיה קצרה של המתרחש מאחורי הקלעים:
עורך האתר מקבל ידיעה מרעישה בסגנון: 'יש סיכוי שאולי ברק יצחקי סיכם עקרונית בהפועל רעננה'. מיד קורא העורך לאחד מטובי כותביו (או לזה שהיו לו 5 דקות ובמקרה לא הלך להשתין באותו רגע) ומורה לו לכתוב 200 מילה על איך ברק יצחקי עשה את טעות חייו או איך ברק יצחקי ישפר את ההתקפה של הפועל רעננה (מה שיביא ליותר טוקבקים). אז הכתב המוכשר עושה קצת 'קופי-פייסט' מכתבות אחרות שהיו בנושא ומוסיף עוד כמה תובנות מתבקשות, והנה קיבלנו את המוצר המושלם: ידיעה + טור דעה חינם.

אך אם עד עכשיו זה היה משעשע ולפעמים קצת מעניין, אז מכאן זה כבר הופך להיות ממש עצוב.
אתמול בערב פרסמה הגברת אסייג ראיון בלעדי וב"פרסום ראשון" עם אדם הנמצא באשפוז בכפייה במחלקה הסגורה של בית חולים פסיכיאטרי. הקשר היחיד לספורט בדבר הזה היה שהאדם הזה תרם כספים רבים לקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים וקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.

אני לא אבזבז כאן מילים כמו שפל המדרגה, גועל נפש והתעללות באדם חסר ישע, משום שאת המילים האלה היה אפשר גם להגיד על הראיון שערך איציק זוהר מערוץ הספורט עם אותו אדם כמה שעות לפני שאושפז בכפייה, והיה פחות או יותר באותו מצב נפשי.

אבל אני כן תוהה לגבי אותה פינה ימנית עליונה מפוארת. מה קרה? לא הספקתם לכתוב טור דעה בנושא איכות התרופות שנותנים לאנשים עם שיגעון גדלות בבתי חולים פסיכיאטרים?

אופירה, התקלקלת.