החלטתי שאני לא אבלה את כל חיי במסתור, תלוי על רגליי. אני אהיה מישהו, 'אייל גו פלייסס'. עליי ישמעו, אהיה כוכב חדשותי, אולי איזה קטע נצפה ביוטיוב, כמה הערות בטוויטר.
אז כן, עשיתי מעשה. ומה בסך הכל רציתי? להיות במשחק NBA פעם בחיי. אירוע נהדר, מלא צופים, שידור בטלוויזיה. שמעתי שאפילו בישראל הרחוקה שידרו את המשחק. מסתבר שאחד מבני-האדם שלהם הגיע לעבוד פה. חזרו הרבה על המילה "רוקי", שאין לי מושג מה היא אומרת אבל תמיד הייתי שומע את אבא אומר: "שמעת את מי שיקגו בחרו במקום השלישי – איזה ג'ורדן אחד. הרוקי הזה בחיים לא יהיה שחקן". ואבא אף פעם לא טעה. נשבע לכם בכנפיים שלי.
אז נכון. הייתי חמדן. אמרו לי לחוג במעלה האולם, לא לרדת למטה ולעשות רוח. אבל הייתי חייב. כך הבטחתי לעצמי. רציתי להיות סלב!
וכן, אולי היה מטורף מצידי לחשוב שאני יכול לעצור מתפרצת של קווין מרטין. אבל התקרבתי. ואז המשחק נעצר. כולם ניסו לתפוס אותי ללא הצלחה. הרי אני מהיר מהם. עליתי חזרה והמשחק נמשך. ואז ירדתי שוב. הייתי מאצ'ו אמיתי. כולם פחדו ממני. אפילו ד'חואן בלייר, מפלצת של שרירים, 2.06 מ', שם ידיו על פניו רק כדי שלא אפגע בו. איזה שפן.
היתלתי בכולם. עברתי בין שלל הענקים האנושיים האלו כמו בלתי-רואה ובלתי-נראה. עד שבא הארגנטיני הזה, נו, הקירח, מאנו משהו, והוריד לי אחת. הו, כמה יהיר מצידי. הייתי צריך לשמוע את זה קורה.
היו שלום,
עטה לף.
רשומות
מה יותר גרוע?
השבמחקחשבון פתוח עם בטמן או דרקולה????
אהבתי..שנון:)
השבמחקיפה מאד,כל הכבוד
השבמחקמר לף, אתה דפוק חיובי מאוד :)
השבמחקחחח... יפה א+א... בהחלט שנון!
השבמחקאמשיך לעקוב