ליאו (איז) באק / אורן יוסיפוביץ

*****************גביע המחוז בידיהם. מימין: עומר שפירא, גיא יוסיפוביץ ומור מנשה





מי שמחפש אובייקטיביות שיעבור לפוסט הבא, וגם שם ספק אם ימצא.

אתמול, באולם קריית אליעזר, הרחק ממצלמות ערוץ הספורט, נאבקו בתי הספר של ליאו-באק חיפה ואורט ביאליק על הזכות להעפיל לטורניר הגמר בגליל, טורניר של 12 בתי הספר שינסו להגיע לליגת העל.

המשחק אתמול ענה על כל הציפיות, גם בלי קשר לתוצאה. מאות צופים ביציע, תלמידים ותלמידות משני בתי הספר שהקנו לאירוע אווירת ליגת-על בכל קנה מידה.


רפרטואר השירים של שני מחנות האוהדים התבסס על זה של מכבי חיפה כדורגל. לא קונוטציה חיובית לכותב שורות אלו, אך כשקרבת דם ראשונית מעורבת, אבליג. "הירוק עולה" הומר בשחור – צבעם של ליאו-באק, ו"כולם לקפוץ" נשאר די זהה. ואתמול כולם קפצו.
40 דקות של לחץ – זה היה המשחק. מהלכים מדהימים, הגנות חזקות, החטאות מורטות עצבים. ביאליק בורחים, ליאו-בק סוגרים וחוזר חלילה.
ב-5 הדקות האחרונות ההפרש בין הקבוצות היה בן נקודה אחת, כל פעם לקבוצה אחרת. 58:57 ביאליק, 59:58 ליאו-באק וכך זה נמשך. עד ש-9 שניות לסוף נפל הפור. יוסיפוביץ ג'וניור (אמרתי – אובייקטיביות לא תהא כאן) כדרר עד לסוף השעון, נתן לשפירא, שנתן לזאבי, שנתן בסל. הביאליקים עוד ניסו שלשה, אך כמו של ג'באר הרומאי גם היא הייתה בחוץ. 66:63 לליאו-באק.

החגיגות היו אדירות וארוכות, ומגיעות לכולם. לשחקנים על המלחמה, לקואץ' גורקה על ההכוונה ולמאות הליאובקים על התמיכה. המדליות סבבו את צווארי השחקנים, גביע אליפות המחוז הונף אל-על.
רגעים קטנים של אושר, גם בגיל הזה, במקום הזה, בזמן הזה. כיף לכם ילדים. כי תמיד עדיף לעשות את זה מאשר לכתוב על זה. ואם יוצאים ווינרים, אז בכלל טוב. המשיכו כך!