אני אוהב את העולם הזה. בחיי. יש בו כל כך הרבה דברים יפים. עצים. שיחים. דשא. ערוגות מלפפונים. ג'ונגלים של חסה. שדות של קישואים. האמזונס. טל ירוק מהישרדות. כל כך הרבה ירוק וכל כך יפה.
ויש גם מעט דברים שאני שונא. מה לעשות, על אף הרוח האופטימיסטית הנושבת בקרבי, אין אני מושלם. ככל אדם. אז ככל אדם גם אני שונא. אני שונא סושי. ואת גדעון לוי. ואת הלחות של תל אביב בקיץ. ושווארמיות שלא נמצאות בחיפה ומתיימרות לקרוא לבליל בשר הפיגולים שמסתובב להן על העמוד "שווארמה".
מעל הכל אני שונא צהוב. ושונא כחול. וכשזה מתחבר ביחד, בטח ובטח במדינתנו הקטנה, השנאה בוערת בקרבי.
והיום, היום אני שוב פוגש את השנאה הגדולה. זו שהתחנכתי לשנוא אותה מילדות. זו של אלי דריקס, מאיר מליקה הי"ד, נועם שהם ועוד אי אלו עובדי מכרות וחוטבי עצים בפס היצור האינסופי שנקרא מועדון הכדורגל מכבי תל אביב.
מדהים שקמו להם יורשים בצלמם ובדמותם. הגרסאות המודרניות נראות אותו הדבר, משחקות אותו הדבר ואפורות באותה מידה. רק השם שונה. ליאור ג'אן (מסי מתפעל), שירן ייני (קאקה משתין במכנסיים), יובל שפונגין (דני אלבס משתנק) ומעל כולם ניסו קפילוטו ששמו מעביר חיל בנפשו של קרלס פויול.
אז היום שוב הולכת הדוגמנית הירוקה והמדהימה שלי, ה'איילה' של קבוצות הכדורגל בישראל (אם נשאיל מגיבורי האח הגדול), לפגוש את הפולנייה העגמומית עם השמלה הצהובה-כחולה שזמנה עבר עוד מימי משחקי הצמרת שלה מול המשטרה הבריטית, מכבי "שרה" תל אביב .
שוב נפגוש את הפולנייה הצהובה, על רטינותיה, דיכאונותיה, זיכרונותיה הרחוקים, ההתרפקות הבלתי נשלטת על עברה הרחוק, עת גרמה לאחרון הנוטרים הבריטים לשרוק לעברה ושוב, כמו תמיד, נראה לה מי הבחורה המודרנית, הססגונית, המרהיבה, המושכת והכי-הכי יפה.
כי מכבי יש רק בחיפה.
ויש גם מעט דברים שאני שונא. מה לעשות, על אף הרוח האופטימיסטית הנושבת בקרבי, אין אני מושלם. ככל אדם. אז ככל אדם גם אני שונא. אני שונא סושי. ואת גדעון לוי. ואת הלחות של תל אביב בקיץ. ושווארמיות שלא נמצאות בחיפה ומתיימרות לקרוא לבליל בשר הפיגולים שמסתובב להן על העמוד "שווארמה".
מעל הכל אני שונא צהוב. ושונא כחול. וכשזה מתחבר ביחד, בטח ובטח במדינתנו הקטנה, השנאה בוערת בקרבי.
והיום, היום אני שוב פוגש את השנאה הגדולה. זו שהתחנכתי לשנוא אותה מילדות. זו של אלי דריקס, מאיר מליקה הי"ד, נועם שהם ועוד אי אלו עובדי מכרות וחוטבי עצים בפס היצור האינסופי שנקרא מועדון הכדורגל מכבי תל אביב.
מדהים שקמו להם יורשים בצלמם ובדמותם. הגרסאות המודרניות נראות אותו הדבר, משחקות אותו הדבר ואפורות באותה מידה. רק השם שונה. ליאור ג'אן (מסי מתפעל), שירן ייני (קאקה משתין במכנסיים), יובל שפונגין (דני אלבס משתנק) ומעל כולם ניסו קפילוטו ששמו מעביר חיל בנפשו של קרלס פויול.
אז היום שוב הולכת הדוגמנית הירוקה והמדהימה שלי, ה'איילה' של קבוצות הכדורגל בישראל (אם נשאיל מגיבורי האח הגדול), לפגוש את הפולנייה העגמומית עם השמלה הצהובה-כחולה שזמנה עבר עוד מימי משחקי הצמרת שלה מול המשטרה הבריטית, מכבי "שרה" תל אביב .
שוב נפגוש את הפולנייה הצהובה, על רטינותיה, דיכאונותיה, זיכרונותיה הרחוקים, ההתרפקות הבלתי נשלטת על עברה הרחוק, עת גרמה לאחרון הנוטרים הבריטים לשרוק לעברה ושוב, כמו תמיד, נראה לה מי הבחורה המודרנית, הססגונית, המרהיבה, המושכת והכי-הכי יפה.
כי מכבי יש רק בחיפה.
רשומות
איזה כיף לקטוע את הרצף!!! זו גדולה של קבוצה להתעלות ברגע האמת, מה לעשות אתם לא מסוגלים להבקיע נגד קבוצות צ'מפיונס!!! אתם לא קבוצת צ'מפינוס אתם פח אנחנו קבוצת צ'מפיונס!!!
השבמחקזה אני כפיר אלפונטה רשם את התגובה הקודמת
השבמחקשמע, אני מניח שעברת מחיפה לת"א. בגלל שהמשחק היום לא באמת קרה, ואפילו שהייתי באיצטדיון לא ראיתי כלום אז כנראה שהייתה איזו בעיה במשקפיים שלי או בבלומפילד או משהו, בוא נדבר על העניין הזה של תל אביבים שאומרים מכבי, וישר מתכוונים למכבי ת"א. גם אותך זה מעצבן? כי אותי זה ממש מעצבן. מה עושים עם זה? איך מתפעלים את זה? מה יהיה עם זה?
השבמחקהירוק.
נ.ב. אחלה בלוג. אתם מוזמנים לבוא לבלוג שלי ושל הצהוב (ניקלינק)- שיהיה בכיף.