ליל-כל-המטריות / אורן יוסיפוביץ

מעט מאוד משחקים ישראלים משוחקים תחת מזג אוויר סוער. כיצד זה משפיע על השחקן הישראלי? מבינים ממני יעידו. אותי פחות מעניינת מידת השפעת פקק זה או אחר על הינעצות הרגל בדשא הספוג.

אך אני יודע גם יודע איך מזג האוויר הנוכחי משפיע על האוהד הישראלי. פגישת השתייה בפאב הקבוע (נקרא לו "הפאב הקבוע") מקבלת חשיבות מוגברת. הרי שכפי שיודע כל שתיין, האלכוהול מחמם – תראו מה קורה ברוסיה.

אחרי אי-אילו תדלוקים, מחירים מוגזמים, שירות איטי והבטחה של החבר זיטו: "זהו, יותר אנחנו לא באים לפה", מתגלגלים אנו לרכב, כל אחד במצב הצבירה בו הוא מצוי.

התנעה, נסיעה, פקק עצום, רטינה בנוסח הקבוע: "איזו מדינה. גשם אחד והכל מתפרק פה. זהו, יותר אנחנו לא באים מפה". בין שלולית לאגם, ובין הצפה להתזה מגיעים לאצטדיון.

הרכב, הנראה יותר כמו גונדולה, מחפש מקום לעגון. רק שכאן עוגן פשוט לא יעזור, רק תואר בהכרת-המוסך. מחפשים אחר חנייה מכובדת, שתשאיר אותנו רטובים מאוד ולא יותר מכך. וזיטו בטח יזרוק: "לא ייאמן. ישראל של 2009, אלפי אנשים מגיעים ואין חנייה מסודרת. זהו, יותר אני לא חונה פה".

ואז נכנסים. פה כבר נפסקת רטינת הזיטו מפני שלראשו גג ולראשנו רק ענן. ענן כועס. ענן שחיכה חודשים רבים עד שיורשה לו לפרוק עצמו לדעת. בדקה ה-11 למן השריקה חבריי ואני כבר נראים כמו הטמפון הימני והלא-מוצלח בפרסומת של "אולווייז". במחצית הגשם רק מתגבר, וכל תכולת היציע מתגבשת לה אל המסדרון הצר שבתחתית האצטדיון. אחרי רבע שעה של אורגיה המונית וחסרת הגנה, יחזרו השחקנים למחצית השנייה.

הגשם העז קיבל חיזוק חיובי מהרוח, וכעת אנחנו כבר לא רטובים. אנחנו הרבה מעבר לכך. המעיל כבר הוסר מחוסר יעילות, שקיות הגרעינים הפכו לטרופיות ואילו הטרופיות הפכו בחזרה לענבים. מבט-על על האצטדיון מראה המוני אנשים מוקטנים ובית קברות אחד גדול. בית קברות למטריות.

המשחק נגמר. לפעמים בטוב, לפעמים ברע. אנחנו כבר רגילים. הטור ליציאה נהיה צפוף יותר. האוהדים שנשארו כבר לא יודעים אם הם יכולים לזוז וסופרים איברים מתפקדים בגופם. כל אחד מונה את הדקות עד לחזרת התחושה ברגליים. בסוף, לרב, היא חוזרת.

היציע מתרוקן, ורק המטריות נשארות כהוכחה למה שהיה כאן. מישהו תמיד מסנן: "מדהים. שנת 2009, ועדיין אין גג מעל לכל האצטדיון. בושה. זהו, לכאן אני לא חוזר". וזיטו? זיטו יבש, יבש וצוחק.

ככה זה. יש משחק כזה פעם בשנה. אולי היום יהיה עוד אחד כזה. שני זוגות גרביים, שני צעיפים, הפעם כבר מוותרים על המטריה. כשממש צריך היא ממילא לא עוזרת.

איך המבול הזה משפיע על השחקן הישראלי? אני לא יודע, ולא כל-כך אכפת לי. כי במשחקים כאלו, אני מתאמץ לפחות כמוהם. וכמו לגבי מילואים, אני מוכן לסבול משחק כזה רק פעם אחת בשנה. בקיצור, 18:15 בפאב הידוע. זיטו, מחכה לטרמפ.