אדום בגלזגו, יומן מסע / צחי שדה, שליח ג'וסיבר לסקוטלנד

אהדה לקבוצת כדורגל ישראלית יכולה בהחלט להיות מוגדרת כמחלת נפש. משלמים לא מעט כסף כדי לראות כדורגל חלש ברוב הזמן, במתקנים שלרובם לא היית לוקח את אימא שלך, אשתך או את הילד הקטן שלך בשל רמתם הנמוכה.

אבל לפעמים מתמזל מזלך והקבוצה שלך מצליחה להגיע ולשחק באירופה נגד קבוצות עם מסורת, אוהדים ואצטדיונים מרהיבים. ואז אתה יכול להיות חלק ממשחקי כדורגל אמיתיים עם אווירה ואפילו שירותים נקיים.

מחלת הנפש המדוברת קיימת אצלי בבית הרבה שנים וכוללת את אבי, אותי, ואת אחותי. אצל כל אחד מאיתנו דרגת המחלה שונה (כמובן שאצלי המצב הוא החמור ביותר). עד עכשיו אימי נשארה מחוסנת למחלה, אך בעוד יומיים גם היא תיכנע. כן, משחק הכדורגל הראשון שאימי תהיה בו יהיה משחק החוץ של הפועל תל אביב ב"סלטיק-פארק" בגלזגו, סקוטלנד. אחד האצטדיונים המרשימים באירופה, אצטדיון של קבוצה עם קהל אוהדים גדול, מסור ופנאטי.

חווית הכדורגל של אימי התחילה כבר היום בבוקר כאשר התברר כי אני ומשפחתי נמצאים על אותה הטיסה עם עשרות מאוהדיה המסורים של הפועל תל אביב. כבר בשרוול המוביל אל המטוס היה ברור שאצל חלקם מחלת הנפש המדוברת אינה רק בריחה אלא גם מציאות. בשעה חמש וחצי בבוקר הם הרעידו את השרוול בשירה ובמחיאות כפיים שזכו למבטים נדהמים משאר הנוסעים שלא הבינו מהיכן נחתו עליהם אדומים פזורי-דעת אלו.

כאשר התיישבנו במקומותינו במטוס גילינו ששניים מהאוהדים האלה יושבים ממש בשורה שלפנינו. מיד הזהרתי את אימי שמהכרות מוקדמת עם שניהם (נכנה אותם ג' וב'), צריך לקחת בחשבון ששפיותם בהחלט מוטלת בספק ושלא תתרגש מאמרות כאלה ואחרות שעלולות לצאת מפיהם. ההוכחה לא איחרה לבוא בדמות תהייה של ב', גבר יהודי לא צעיר, שנאמרה בקול רם ולשונה: "איזה כיוון זה מכה? אני רוצה להתפלל". אימי הגיבה לתהייה בצחוק גדול, בעוד אני ידעתי - המחלה הגיעה גם אליה.