הדרבי של עיר הבירה / איתן אלון

ירושלים היא עיר הבירה של ישראל. בטח בהקשר הפוליטי, הרוחני והדתי. תל-אביב היא בירת הכלכלה, העסקים, התרבות והליברליזם. והבירה שלי, הבירה הפרטית האישית שלי, היא חיפה. גם היום, כשאני גר בצנטרום של תל אביב, אני מתרגש כשאני נוסע צפונה על כביש החוף ונכנס למבואותיה היפים כל-כך של חיפה (על אף שהיא העיר היחידה בעולם שמקבלת פנייך בבית עלמין עצום מימדים), עיר הבירה שלי.

זוהי עיר הבירה של כל ילד צפוני באשר הוא. ילדים מנהריה, עכו, כרמיאל, הקריות וגם נשר וטירת הכרמל רחמנא ליצלן. דורות על דורות של ילדים, שכמוני, נסיעה לחיפה עבורם הייתה ה-נסיעה. תל אביב הייתה חו"ל וירושלים מחוץ לאטמוספרה. חיפה הייתה כל מה שחלמנו עליו. נסיעה בקו 272 לתחנה המרכזית המעופשת ומשם סיור בין דוכני הימאים בעיר התחתית, עליה לפלאפל נהדר בהדר וקינוח בחנותו של מימל הצלם.

אצל מימל תמיד יכולתי למצוא את התמונה של שחקן הרכש הטרי ביותר, עם חתימתו שהתנוססה עליה ועדיין לא יבש עליה הדיו. זכורות לי במיוחד התמונות הענקיות שתלה מימל בחנותו מחתונתו של ראובן עטר. מימל התגאה בתמונות האלה ובעובדה שראובן, מלך חיפה, בחר בו כצלם הראשי בחתונה המדוברת.
בימים ההם לא הייתה קוסמטיקאית-ספק-עיתונאית ששולחת צלמים לחינה של השכן של הדוד של האימא של האח של כוכבים כמו עוז ראלי. לא היה מי שיפרסם בתמונות ענק את דור מלול בולס פסטה ולא היה מי שיכנס למיטה של פדרו גלבאן ויספר לנו שהוא כבר לא קונה תחתוני “HIKE” אצל שלומי מאלדיני ("המלךךךךךךךךךךךךךךךךך"). בימים ההם היה רק את מימל. לפחות בעיר בירתנו. ובאחד הימים, מבין שלל התמונות של הירוקים, התנוססה לה תמונה של המלך הירוק על תלתליו השופעים והמלך לבוש דווקא אדום ועל מדיו מצויר כריש מוזר. ה-דרבי קם לתחייה.

ואין עוד דרבי. נכון, ישנו אחד בין אבי לוזון לדני לוי, ישנו עוד אחד בין אחי נצרת לסכנין וישנו את ההוא שהעיתונאים התל אביבים אוהבים לנפח כאילו היה הדרבי של בואנוס-איירס, למרות שבתל-אביב עצמה, באזורים שלא מסביב לאצטדיון בלומפילד חצי שעה לפני המשחק, הדרבי הזה מעניין את המקומיים כמו עתיד מדינת ישראל. אבל לנו, אנשי הצפון, שליש מאוכלוסיית המדינה, אין עוד דרבי. הדרבי החיפאי זה ה-דרבי. כי ככה זה בעיר שהאטרקציה המרכזית שלה (אם לא נחשיב לרגע את השווארמות המופלאות והחביבות כ"כ על שחקני כדורגל מסוימים שלובשים את הספרה 10 באדום ותוסיפו לזה 16 בירוק) היא הכדורגל.

וראובן עטר עבר להפועל, והפועל קמה לתחייה מתהום הנשייה שהייתה בה והוא גם ניצח לה דרבי ראשון אחרי 19 שנה. אוהדי הפועל, זן נכחד שהתחבא עמוק עמוק בתוך מפעלי התרופות באזור התעשייה המבאיש של קריית-אתא, יצאו מחוריהם ושרו בלא חשש: "כולם ידועים שחיפה אדומה". ובאמת, חיפה ההיסטורית היא אדומה. תמיד הייתה עירם של הפועלים, של הפנקס האדום, של אבא חושי. עד שבאו שלמה שרף, וברוך ממן, וסלקטר האנטנה ורוני רוזנטל וברקוביץ' ועופר ומזרחי וראובן עטר והחליפו את ההגמוניה לירוק הבוהק. המעבר הזה של רובן עשה רק טוב לדרבי שהיה ההצגה הכי חמה בעיר הבירה ובישראל בכלל במשך כמה שנים טובות עד היעלמותה הנוספת של הפועל.

ועכשיו הוא חוזר. נכון שהפערים התעצמו. נכון שמאז צברנו עוד ועוד תארים והפועל עוד ועוד כישלונות. נכון שלהשוות את המעבר של רובן למעבר של ערן לוי זה כמו להשוות בין יכולת הניהול של יענקל'ה לזו של יואב כץ. נכון שהפערים בקהלים, גם באיכות וגם בכמות, הם כמו הפערים שבין אותו ערן לוי ליוסיין בולט, הכול נכון.

ועדיין - היריבות היא אותה יריבות, השנאה היא אותה שנאה, חשיבות הניצחון היא אותה חשיבות, הדרבי הוא אותו דרבי. ה-דרבי של עיר הבירה.