הזיכרון הראשון שלי מאצטדיון כדורגל הוא מאי-שם בשנת 1990 - אצטדיון ר"ג, תמיד היה תקוע לי בראש שזה היה משחק של מכבי נגד יובנטוס, אבל מאחר שלא פגשתי אף בן-אדם שמכיר בהתרחשות של אותו משחק, ומכיוון שלאחר סקירה קצרה של ארכיון המשחקים האירופיים של הקבוצה לא נמצא זכר לקיום המפגש בין שתי האימפריות בתקופה הזאת, הגעתי למסקנה שאולי זה לא באמת קרה, ואולי זה גם לא היה ב-1990.
אבל שלא תהיה טעות - היה משחק, ומכבי הייתה אחת הקבוצות, ולמיטב זכרוני זה נגמר ב-1:0 לקבוצה השנייה. אבל מאז אני זוכר את עצמי כאוהד מכבי ולא חלף הרבה זמן מאותו אירוע עד שהתייצבתי בקריית-שלום לאימון ראשון בבית-הספר לכדורגל של המועדון.
בתור אוהד שרוף (ובעל מנוי ביתי במחיר מציאה של 50 ש"ח לשחקני הקבוצה) הייתי פוקד את אצטדיון ר"ג על ימין ועל שמאל - תמיד בשער 4 האגדי.
אלה היו ימים שבהם מכבי הייתה תמיד אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה (השנייה בדרך-כלל הייתה חיפה) ויותר מזה, אלה היו ימים שבהם נדרשה התערבות אלוהית כדי שהפועל תנצח בדרבי.
אבל הכי חשוב - אלה היו ימים שבהם לכדורגל בארץ הייתה משמעות. אם הקבוצה שלך ניצחה בשבת היית מגיע בראשון לבית-הספר עם צעיפים, ואם הייתה מפסידה - היית מתהלך מושפל ומשתדל להימנע מהצטלבויות מבטים - זאת בהנחה שבחרת בכל זאת להגיע לבי"ס; היית מסתבך באופן סיסטמתי במכות על רקע האהדה שלך לקבוצה; היית בוחר בפיפ"א את שבדיה כדי להיות עם מדים צהובים כחולים ומשחק נגד טורקיה לפניי כל דרבי כדי לראות כמה ייצא במשחק האמיתי. אנשים היו צמודים לרדיו בשבת - מאזינים לשירים ושערים וכשהיה "בום גווווווווווווווול !!!" ההיסטריה הייתה יותר גדולה מאשר בפיגוע. "מבט ספורט" ו"משחק השבת" היו התכניות עם הרייטינג הכי גבוה בטלוויזיה ואנשים הבינו גם בליגה ארצית.
הסיבה שאני נזכר בכל זה, היא שהיום זה כבר לא ככה. ולמען האמת - כבר שנים שזה לא ככה, לפחות אצלי, ואני אחד שמהות הקיום שלו היא כדורגל. מי יודע, אולי אני כבר לא קיים.
ויכול להיות באמת שזה ככה רק אצלי, כי כל החברים האדומים השפלים שלי עדיין מגלים עניין בליגה הנלוזה וחסרת המעוף שמתקיימת כאן.
מסיבה לא ברורה הם מבזבזים זמן במשחקים ויותר גרוע - הם משלמים על זה כסף. אז ניסיתי לחשוב מה מניע אותם להתנהל בצורה כל-כך מפוקפקת והמסקנה שאליה הגעתי היא - הם אוהבים את המועדון. ואני לא מדבר על אלה שקוראים לעצמם אוהדי הפועל בגלל שזה באופנה, אני מדבר על אלה שגם בשנים שהפועל הייתה קבוצה חלשה ומדשדשת אי שם במרכז הטבלה, התגאו ללבוש אדום והיו זורקים לעברי באופן מתמיד קריאות גנאי כגון "מכביסט", גם אחרי שהפסידו דרבי אחרי דרבי.
שוב ניסיתי לחשוב (דבר שלא בא אצלי בכזאת קלות). הפעם ניסיתי לחשוב למה אני לא ככה, למה אני לא נשאר עם הקבוצה שלי גם כשהיא בקנטים. ושוב הגעתי למסקנה (והסיכוי שזה ייקרה קטן מהסיכוי לקבל ראנר-ראנר לפול), והמסקנה היא שאני שונא את המועדון, מאז ומתמיד שנאתי. פשוט לא ידעתי.
כשהייתי קטן הערצתי את השחקנים. הייתי משחק לבד עם הכדור, מעביר שחקנים דמיוניים ובועט לשערים מאולתרים ומשדר ברקע שאני אבי נמני או איציק זוהר, כובשים שער ניצחון בדקה ה-90. רציתי להיות כמוהם, למי בכלל איכפת מהמועדון, מי חושב על זה?
מכבי בשבילי הייתה נמני, זוהר, הברומרים, אמיר שלח, ניר קלינגר, יעקב הילל, אובארוב ופולוקארוב. ויקטור בלקין, מקאנקי האגדי, יורי שוקאנוב, נועם שהם, אלי דריקס, סביליה ואבי כהן. אפילו מאיר מליקה.
היום הם היסטוריה, הדבר היחיד שנשאר זה המועדון - ואותו אני שונא.
אבל שלא תהיה טעות - היה משחק, ומכבי הייתה אחת הקבוצות, ולמיטב זכרוני זה נגמר ב-1:0 לקבוצה השנייה. אבל מאז אני זוכר את עצמי כאוהד מכבי ולא חלף הרבה זמן מאותו אירוע עד שהתייצבתי בקריית-שלום לאימון ראשון בבית-הספר לכדורגל של המועדון.
בתור אוהד שרוף (ובעל מנוי ביתי במחיר מציאה של 50 ש"ח לשחקני הקבוצה) הייתי פוקד את אצטדיון ר"ג על ימין ועל שמאל - תמיד בשער 4 האגדי.
אלה היו ימים שבהם מכבי הייתה תמיד אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה (השנייה בדרך-כלל הייתה חיפה) ויותר מזה, אלה היו ימים שבהם נדרשה התערבות אלוהית כדי שהפועל תנצח בדרבי.
אבל הכי חשוב - אלה היו ימים שבהם לכדורגל בארץ הייתה משמעות. אם הקבוצה שלך ניצחה בשבת היית מגיע בראשון לבית-הספר עם צעיפים, ואם הייתה מפסידה - היית מתהלך מושפל ומשתדל להימנע מהצטלבויות מבטים - זאת בהנחה שבחרת בכל זאת להגיע לבי"ס; היית מסתבך באופן סיסטמתי במכות על רקע האהדה שלך לקבוצה; היית בוחר בפיפ"א את שבדיה כדי להיות עם מדים צהובים כחולים ומשחק נגד טורקיה לפניי כל דרבי כדי לראות כמה ייצא במשחק האמיתי. אנשים היו צמודים לרדיו בשבת - מאזינים לשירים ושערים וכשהיה "בום גווווווווווווווול !!!" ההיסטריה הייתה יותר גדולה מאשר בפיגוע. "מבט ספורט" ו"משחק השבת" היו התכניות עם הרייטינג הכי גבוה בטלוויזיה ואנשים הבינו גם בליגה ארצית.
הסיבה שאני נזכר בכל זה, היא שהיום זה כבר לא ככה. ולמען האמת - כבר שנים שזה לא ככה, לפחות אצלי, ואני אחד שמהות הקיום שלו היא כדורגל. מי יודע, אולי אני כבר לא קיים.
ויכול להיות באמת שזה ככה רק אצלי, כי כל החברים האדומים השפלים שלי עדיין מגלים עניין בליגה הנלוזה וחסרת המעוף שמתקיימת כאן.
מסיבה לא ברורה הם מבזבזים זמן במשחקים ויותר גרוע - הם משלמים על זה כסף. אז ניסיתי לחשוב מה מניע אותם להתנהל בצורה כל-כך מפוקפקת והמסקנה שאליה הגעתי היא - הם אוהבים את המועדון. ואני לא מדבר על אלה שקוראים לעצמם אוהדי הפועל בגלל שזה באופנה, אני מדבר על אלה שגם בשנים שהפועל הייתה קבוצה חלשה ומדשדשת אי שם במרכז הטבלה, התגאו ללבוש אדום והיו זורקים לעברי באופן מתמיד קריאות גנאי כגון "מכביסט", גם אחרי שהפסידו דרבי אחרי דרבי.
שוב ניסיתי לחשוב (דבר שלא בא אצלי בכזאת קלות). הפעם ניסיתי לחשוב למה אני לא ככה, למה אני לא נשאר עם הקבוצה שלי גם כשהיא בקנטים. ושוב הגעתי למסקנה (והסיכוי שזה ייקרה קטן מהסיכוי לקבל ראנר-ראנר לפול), והמסקנה היא שאני שונא את המועדון, מאז ומתמיד שנאתי. פשוט לא ידעתי.
כשהייתי קטן הערצתי את השחקנים. הייתי משחק לבד עם הכדור, מעביר שחקנים דמיוניים ובועט לשערים מאולתרים ומשדר ברקע שאני אבי נמני או איציק זוהר, כובשים שער ניצחון בדקה ה-90. רציתי להיות כמוהם, למי בכלל איכפת מהמועדון, מי חושב על זה?
מכבי בשבילי הייתה נמני, זוהר, הברומרים, אמיר שלח, ניר קלינגר, יעקב הילל, אובארוב ופולוקארוב. ויקטור בלקין, מקאנקי האגדי, יורי שוקאנוב, נועם שהם, אלי דריקס, סביליה ואבי כהן. אפילו מאיר מליקה.
היום הם היסטוריה, הדבר היחיד שנשאר זה המועדון - ואותו אני שונא.
רשומות
מכיר ומזדהה... איכשהו אני עדיין אוהב את נמני, לא לגמרי מבין למה ואיך
השבמחקקטע פשוט אדיר!
השבמחק